זה היה כל-כך צפוי. מרגע שהתותחים החלו לרעום, סליחה על הקלישאה, כל העיניים והאוזניים מכוונות רק לנושא אחד, וכל השאר צריך להידחק לפינה ולחכות לימים טובים יותר. כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו וכל העיתונים מופקעים, מטבע הדברים, אך ורק לצורכי "המצב".
הקהל בבית מוצא עצמו בלי יכולת להשפיע על מה שקורה, שבוי בידי אינספור דיווחים ודיווחים-לכאורה, פרשנויות מושכלות ופרשנויות מצוצות מן האצבע, שהוא לא יכול להבחין ביניהן או להתווכח איתן, משום שהוא אינו יודע מה קורה באמת, גם אם יש לו תחושה ברורה שלא הכל בדיוק כפי שמתארים.
כל מיני עניינים שהוציאו אותנו מדעתנו אך לפני שבועיים – המשבר הכלכלי המעמיק, התורים המתארכים בלשכות התעסוקה, משבר המים ומיעוט הגשמים, אפילו המאבק על דמותה של התרבות בארץ, רחמנא ליצלן – הנושאים החשובים האלה נדחקים לעמודים האחוריים, אם בכלל. כל זה טבעי ומובן. אולי. מה שפחות טבעי ומובן הוא העובדה שבעצם גם על הנושאים הבוערים באמת לא ממש מדברים.
פוליטיקאים, המצויים בימים אלה בעיצומה של מערכת בחירות, יכולים להתרווח בכיסא בנחת ובהדרת ממלכתיות (זאת אומרת, אם הם שייכים לאחת המפלגות הגדולות; אם הם שייכים למפלגה קטנה, רק אלוהים יוכל לעזור להם). בשם אותה "אחדות" ידועה ושבלונית הם אינם נדרשים לתת תשובות של ממש לשאלות של ממש, כי "כידוע, בימים אלה לא עוסקים בפוליטיקה".
ישיבת הקבינט, 4 בינואר 2008 (צילום: עמוס בן-גרשום)
הם יכולים להשמיע הצהרות בנוסח "צריך למוטט את שלטון חמאס". באמת, איך לא חשבנו על זה קודם? סליחה, אבל איך לעשות את זה? "על הפרטים אני לא יכול לדבר ברגע זה בתקשורת, אבל יש לנו דרכים לעשות את זה כשרק נגיע לשלטון". סליחה, אבל למה שנביא אותך לשלטון אם לא תסביר לנו איך תעשה את מה שכל המומחים הטובים ביותר אינם מצליחים לעשות כבר שנים? "על זה אי-אפשר לדבר עכשיו. זה יחכה לאחרי המלחמה, אז תוכלו לראיין אותי שוב".
אין בעיה. קבענו. ניפגש בקלפי. שם נצביע על-פי תחושת בטן, משום שיותר מזה אסור לנו לקבל "בימים הקשים והלא פשוטים והמורכבים האלה". אחר-כך נחיה עם התוצאות, לא רק בסוגיות "גדולות" של חיים ומוות, אלא גם בהצבעות "פשוטות" ו"קטנות" יותר, על התקציב, על סל הבריאות, על איכות הסביבה וכיוצא באלה.
ויש עוד אפשרות. לשחרר את ה"פוליטיקה" מהמשמעויות הבזויות הנלוות אליה ולחזור לאמיתות הבסיסיות. פוליטיקה היא לא רק תככים ומניפולציות אישיות של אנשים שרוצים להבטיח לעצמם תעסוקה לארבע השנים הקרובות (או לפחות לשנתיים). פוליטיקה היא אמנות העשייה המדינית, החברתית, הכלכלית, התרבותית. היא הבסיס שעליו מתנהלים כל חיינו. וטוב, וצריך, להתווכח על הכל – אולי לא על פעולות מבצעיות ספציפיות, אבל כן על מטרות המלחמה ועל מה יקרה ביום שאחריה.
נכון, הדיונים האלה לא תמיד פופולריים, יש להם פחות רייטינג מאשר לשיחות עם הורים של פצועים בבית-חולים כשהם המומים מדאגה ומכאב ולא ממש שולטים במה שהם אומרים. אפשר תמיד להצמיד מצלמה ללחיים ולעקוב אחר כל דמעה, והקהל בבית צופה ולבו יוצא אליהם. כתוספת מקבלים סיסמאות בנוסח "אנחנו חזקים, נראה להם, לא ישברו אותנו".
אבל אסור שהשיחות האלה ידחקו את הדיונים ה"יבשים" וה"צוננים" שמנתחים את המצב מנקודות מבט שונות ומסייעים לנו להגיע למסקנות משלנו. כמו שעיתונות צריכה לעשות בימים פשוטים וגם בימים מורכבים.