"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני-אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך" (בנימין זאב הרצל)

בזמן מלחמת לבנון, זו הראשונה, שנודעה בשם "מלחמת שלום הגליל", למדתי בבית-ספר יסודי, אך אני עדיין זוכר את העיתונים שהופיעו בתקופה הראשונה למלחמה. יותר מ-25 שנה חלפו מאז פרצה המלחמה ההיא, ונראה שמעט מאוד השתנה. דוגמה בולטת לכך היא גליון יום שישי האחרון של "ידיעות אחרונות", שתצלום שלו ראוי שייכנס למילון לצד ההגדרה "פטריוטיות בגרוש".

בשער העיתון מופיעה תמונתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי באדיבות דובר צה"ל; קסדה על ראשו, פניו נחושות. כיתוב מלווה מספר כי הרמטכ"ל "נכנס אתמול לאזור הקרבות ברצועה ונפגש שם עם לוחמים". המשך הסיפור הדרמטי, שהוא מופת לסיפור שלא מכיל שום פרט בעל ערך ("הרמטכ"ל שוחח עם המפקדים ושמע מהם על קצב ההתקדמות"), מופיע בעמוד הפותח של העיתון. הכתב, יוסי יהושוע, מספר בין השאר כי כי פצועי צה"ל המאושפזים בבית-החולים בילינסון "זכו לביקור מפתיע". מי הפתיע? רעייתו של הרמטכ"ל, שאיחלה לפצועים החלמה מהירה. אולי זה ראשיתו של מוסד חדש: לא רק "אשת הנשיא" ו"אשת ראש הממשלה", אלא גם "אשת הרמטכ"ל".

בעמ' 3 ממשיך יהושוע לפזר חומרי תעמולה של דובר צה"ל, והפעם תרשים המלמד "מה הכינו המחבלים לחיילים", שפומפם בכל ערוצי הטלוויזיה ערב קודם לכן. עמודים 5-4 מוקדשים לסיפורים על שלושת החיילים שנהרגו יום קודם לכן ברצועה, ועמ' 6 מספק דיווח תוקפני על המתרחש באו"ם ועל החלטות הקבינט הצפויות.

בעמ' 7 חוזר "ידיעות אחרונות" לשמש סמן הפטריוטיות הרשמי של המדינה. בראש העמוד מופיע דיווח של ערן נבון על אמו של לוחם בגדוד 101 של הצנחנים, שהתלבטה "כיצד לסייע לו ולחבריו – ומצאה תשובה". היא הרימה טלפון לרס"ר הגדוד, ביקשה רשימה של "כל מה שהבן שלי והחברים שלו צריכים שם בפנים, והחלה לפעול: מברשות שיניים, משחות שיניים, מגבונים לחים, חטיפי אנרגיה, פירות יבשים. הכל". כל הטוב הזה, שכמובן נתרם על-ידי "ילדי הגנים ותלמידי בתי-ספר מכל האזור", נשלח בטנדר עמוס לעזה.

מצד ימין של אותו עמוד מופיע סיפור שאינו חתום, מסיבות ברורות: "ידיעות אחרונות" ושופרסל מזמינים את הקוראים לשלוח צ'ופר לחיילים בחזית. "חבילות המזון, בצירוף עיתוני 'ידיעות אחרונות', ייצאו אל היחידות השונות באמצעות צי משאיות". צי משאיות, לא פחות. בצירוף מקרים מפתיע במיוחד, עמ' 9 הוא סדין ענק המוקדש למודעה של חברה אחת, ניחשתם נכון, שופרסל.

בתחתית העמוד מופיע "פרויקט 'ידיעות אחרונות'" תחת הכותרת "ד"ש מהבית": שמונה דרישות שלום של בני משפחה לחיילים שבחזית. העיתון מזמין את בני המשפחות להמשיך לשלוח דרישות שלום באמצעות הדואר האלקטרוני או באמצעות הודעת SMS (רק 40 אגורות להודעה).

מי שחשב שאם צלח את עמ' 7 סיים את חובתו לעם ולאומה, טעה. בראש עמ' 10 מופיעה ידיעה של אדוה כהן (שתיאור תפקידה הוא: "עם המילואימניקים"), המדווחת על לוחמי גדוד חי"ר במילואים שהתגייסו כדי לסייע לבתו של חייל בגדוד שחלתה בלוקמיה. יש צורך בדמיון יצירתי במיוחד כדי לראות את הקשר בין הסיפור המרגש בפני עצמו ובין המלחמה (חיילי הגדוד נדרשו להתגייס בדיוק כאשר "תרמו כסף והרימו טלפונים").

בתחתית העמוד מופיע סיפור נוסף של כהן, נוטף פטריוטיות דביקה גם הוא. במקרה זה מדובר בידיעה על יקיר שעשוע, שבכותרת המשנה נכתב כי הוא "האיש שהביא לארץ את פול מקרטני, קטע את עסקיו בלונדון כדי להתגייס למלחמה בדרום. 'אני ציוני ואני לא מתבייש להגיד את זה'". למה שיתבייש? בתוך הטקסט הוא מסביר שגם הבאת מקרטני להופעה בישראל היתה "בקטע ציוני". קטע-קטע. בעמ' 11, בצירוף מקרים שמאפיל על צירוף המקרים הקודם, מופיע שוב סדין ענק שמוקדש למודעה של חברה אחת, ניחשתם נכון, שופרסל.

ובעמ' 12 מה? תמונה של לורן כהן, בת 15 מכרכור, שעלתה לפני שנתיים מבריטניה, ומתחתיה הכיתוב הבא: "'כתבתי לאתר של הבי.בי.סי מייל של כחמישה עמודים', היא מספרת. 'הם התקשרו ושאלו אם אני רוצה לעלות לשידור, ומיד השבתי שכן'. שלשום בערב היא עלתה לשידור ברדיו של התחנה. 'במשך חצי שעה נלחמתי על צדקתה של ישראל'". כהן מופיעה בתמונה כשהיא מחייכת על רקע דגל ישראל התלוי על הקיר. את הגיליון חותמת ידיעה בעמוד האחורי, המספרת על "מיטב אמני ישראל" שירדו אתמול דרומה כדי "להביא מעט נחת ליושבים במקלטים".

כך, ביום שישי אחד, זכו קוראי העיתון של המדינה לקבל שילוב בלתי אפשרי – שהופך אפשרי בזמן מלחמה – של הודעות דובר צה"ל בשבתו כאיש יחסי-הציבור של הצבא, שיתוף פעולה מסחרי בין העיתון לרשת מרכולים, וכמה סיפורים פטריוטיים שהקשר בינם ובין עיתונות נע על הגבול שבין המשעשע לעצוב.

העיון בגיליון הזה מעלה שאלה שאין לי עליה תשובה: האם קוראי העיתון יודעים ומרגישים עד כמה מזלזלים בהם, או שמא הם קוראים את העיתון בעיניים נוצצות, מוחים דמעה בזווית העין וממלמלים לעצמם "עם ישראל חי!"?

ובינתיים, ב"מעריב"

הערה קצרה לסיום: מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, פירסם ביום שישי טקסט יוצא דופן ובו יצא נגד ההתנפלות על חיילי צה"ל ומפקדיו מצד כותבים בעיתון שלו עצמו.

הטקסט התפרסם גם באתר nrg. נכון למוצאי שבת התפרסמו יותר מ-150 תגובות לטקסט, רובן משבחות את נמרודי, מחזקות את ידיו ומוחאות כפיים לחופש הביטוי ב"מעריב". כל מי שמכיר מעט את התפלגות הטוקבקים באינטרנט מבין שמדובר בלא פחות מנס מקוון. ואכן, כמה מגיבים הביעו כעס על שתגובותיהם, שבהן ביקרו את נמרודי, נדחו. לעומת זאת, תגובה מס' 93, שהתוכן שלה הוא "סהססהסההדכדבזסבזס", נכנסה גם נכנסה. לא הייתי מעלה על דעתי שמישהו מעורכי האתר החליט שעדיף, ככה ליתר ביטחון, לאשר בעיקר את הטוקבקים התומכים במו"ל. אחרי הכל, יש חופש ביטוי ב"מעריב".

"בכל פעם שתשמעו אדם מדבר על אהבתו למדינה שלו, זהו סימן שהוא מצפה לקבל על כך שכר" (הנרי לואיס מנקן)