הוויכוח המתוקשר בין נחמיה שטרסלר לזאב שטרנהל בנוגע לרשת הביטחון לקופות הגמל הוא כל-כך סימפטומטי לדיון הכלכלי בתקשורת בישראל, שמוצדק לבחון אותו מעט לעומק. בדיון הזה, כמעט כרגיל, בעוד שכותבים המזוהים עם הימין הכלכלי מתמקדים בניתוח הטכני של הסוגיה, כותבים המזוהים עם השמאל נוטים לעסוק כמעט רק בהיבטים הערכיים שלה.
את שני המתדיינים אין צורך להציג. האחד – הכותב הכלכלי המזוהה ביותר בישראל עם השמרנות והימין הכלכלי. למעשה, הוא אולי גם הכותב הכלכלי המזוהה ביותר, נקודה. השני – חתן פרס ישראל, חוקר בעל שם עולמי, איש מדע המדינה השולח ידו גם בכתיבה פובליציסטית, ידוע ומוערך. אמנם כבר היינו עדים לפולמוסים שתרבות הדיון שלהם היתה גבוהה יותר, אולם שני הניצים מדברים בעיקר לעניין. כלומר, כל אחד מהם מתמקד בעניינו הוא, ומתעלם לחלוטין מהטענות שכנגד. מין דו-שיח של חירשים שנע על קווים מקבילים. ואם בארזים נפלה שלהבת...
הכל התחיל בקמפיין של נחמיה שטרסלר ב"דה-מרקר" וב"הארץ" נגד רשת הביטחון לקופות הגמל. בין ה-13 בנובמבר ל-12 בדצמבר פירסם שטרסלר יותר מעשרה טורים שבהם כתב נגד כינונה של רשת ביטחון כזו. העובדה שבין הדוחפים המרכזיים ליצירת רשת הביטחון היה יו"ר ההסתדרות עופר עיני רק ליבתה את כעסו והשחיזה את עטו. בתגובה, במאמר שעסק בעיקר בשאלת משקל היתר שיש לפקידים בתהליכי קבלת ההחלטות, ובפרט פקידי האוצר, ניצל שטרנהל את ההזדמנות כדי לתקוף את שטרסלר על עוורונו החברתי. שטרסלר השיב במהלומה משלו ותהה "מי החברתי האמיתי", ושטרנהל השיב במאמר שכותרתו "בין פופוליזם לצדק". עד כאן תולדות הסכסוך.
קריאה מעט פחות רגשית של הפולמוס מגלה שוויכוח של ממש בין שני הכותבים תפס בקושי חמש שורות בחילופי הדברים ביניהם.
טענותיו העיקריות של שטרסלר הן אלו: ראשית, למרות ההפסדים הכבדים של בעלי קופות הגמל בשנת 2008, בחינת התשואה שהניבו הקופות על פני תקופה ארוכה מעלה שהחוסכים הרוויחו לא מעט בחשבון אחרון. שנית, כיוון שהממשלה אינה יכולה להמציא כסף, אלא רק להעביר אותו מאזרח אחד לאחר, כיסוי ההפסדים של החוסכים בקופות הגמל יבוא מכיסם של משלמי המסים. כיוון שכולם משלמים מסים, אך החוסכים בקופות הגמל לצורכי פנסיה (להבדיל אולי מהחוסכים שסתם לא רוצים לוותר על הטבות המס) הם, בממוצע, בעלי הכנסות גבוהות, משמעותו של המהלך היא העברת נכסים "כלפי מעלה". אין כאן שום דיבורים על שוק. אין כאן אזכורים של קפיטליזם. אין כאן אפילו טענות בזכות ההפרטה, אלא רק ציון של שתי עובדות בנוגע לרשת הביטחון.
מימין: זאב שטרנהל, נחמיה שטרסלר (צילום דיוקן: פלאש 90)
טענתו העיקרית של שטרנהל (מעבר להשגותיו על היוהרה המוסדית של פקידי ממשלה בישראל) היא שאסור לממשלה לנתב את חסכונותיו של האזרח לאפיקים מסוימים כדי לשרת מטרות כלל-משקיות. במאמר ההמשך טוען שטרנהל שצודק יותר להעלות את המיסוי על כל סוגי ההכנסות הגבוהות, כדי לממן רשת ביטחון לקופות הגמל.
אלו שתי טענות ערכיות. הן שוקלות זו מול זו שתי מטרות ראויות כשלעצמן (חשיבות חסכונותיו של הפרט מול הרצון הלגיטימי לעודד צמיחה, או הימנעות מהעלאת המס מול יכולת לממן את רשת הביטחון), ובוחרות במטרה הראויה יותר (בעיני כל אחד מהכותבים) מבחינה ערכית.
מה שאין בוויכוח הזה הוא ויכוח. שטרנהל אינו עונה לטענותיו של שטרסלר, ושטרסלר אינו מציין בבהירות מהו המסד הערכי שעליו הוא בונה את טיעוניו. זה מטריד, כי הוויכוח הזה צריך להתנהל. מי שתומך ברשת הביטחון אינו יכול להסתפק בתקיפת ה"אידיאולוגים של השוק" ובהדגשת חשיבות הדאגה לחלש. זה אמנם חשוב, אבל צריך גם להתמודד עם הטענות מן הסוג שמעלה שטרסלר. מן הצד השני, מי שטוען שרשת הביטחון פסולה כיוון שהיא גורמת להעברת משאבים "כלפי מעלה", מאלה שיש להם מעט לאלה שיש להם יותר, צריך לומר בבירור שמהלכים המגדילים את הפערים הכלכליים בחברה הם מהלכים שלא ראוי שהממשלה תבצע. וכדאי לו גם לזכור שהצהרה כזו תחייב אותו בעתיד.
נוסף להתעלמות מטענות הצד השני, העדר ויכוח אמיתי ונוקב גורם גם לאי-דיוקים בהצגת הנימוקים עצמם. שטרסלר כותב שהמסים שמשלמים מי שאין להם ישמשו כדי לבטח את קופות הגמל של מי שיש להם. זה טיעון לא מדויק. כמעט את כל המסים בישראל משלמים חמשת העשירונים העליונים. אזרחים רבים מאוד אינם מגיעים אפילו למדרגת המס הנמוכה ביותר שממנה נדרש לשלם מס הכנסה. הם אמנם משלמים מסים עקיפים (מע"מ למשל), אך ה"נטו" של השכבות החלשות הוא של קבלה מן הממשלה, לא של נתינה. אולי כוונתו של שטרסלר היא שמרגע שהמסים נגבים, הם אינם שייכים למי ששילם אותם, אלא לכלל האזרחים, ובמובן זה כספי המסים של "גברת כהן מחדרה" מממנים את הצלת קופות הגמל של העשירים. אם כך, כדאי היה להבהיר זאת.
שטרנהל מצדו כותב יותר מפעם אחת על האופן שבו הכריחה הממשלה את העובדים להמר בשוק ההון על כספי הפנסיה שלהם, ושלא ניתנה להם אפשרות בחירה. זה טיעון לא מדויק. ראשית, היו קופות גמל במסלולים סולידיים. שנית, וחשוב מזה, אף אחד לא אולץ לחסוך באמצעות קופת גמל. נכון שהממשלה, מתוך רצון לעודד חיסכון לפנסיה, מעניקה הטבות מס משמעותיות, ומי שמעוניין ליהנות מהן, יכול לעשות זאת רק באמצעות קופות גמל וקרנות השתלמות. אם שטרנהל רוצה לטעון שאם הממשלה נותנת הטבות למסלול חיסכון מסוים, עליה לקבל אחריות לתוצאות, זו כמובן טענה לגיטימית. אבל הטענה שהממשלה אילצה את החוסכים אינה מדויקת. קשה להאמין ששני כותבים כל-כך מנוסים אינם מודעים לאי-דיוקים הללו.
לקראת הבחירות נדרשים הפוליטיקאים להסביר את עמדותיהם בפירוט ולחדד ולהבהיר את חילוקי הדעות ביניהם. כדאי להעלות את הדרישה הזו גם בפני עיתונאים ופרופסורים המביעים את דעתם בכלי התקשורת.