איש העסקים נוחי דנקנר "לא פעל ולא ניסה לפעול כדי להשפיע כביכול על דירקטורים 'לרצותו' ושלא להפעיל את שיקול דעתם העצמאי, לרבות לא בכל הקשור לעסקת 'מעריב'", כך נטען מטעם דנקנר בכתב הגנה שהוגש לפני כשבועיים לבית-המשפט המחוזי מרכז.

נגד דנקנר, ושורה של דירקטורים נוספים בחברת דיסקונט השקעות (דסק"ש), הוגשה תביעה נגזרת בגין ההשקעה הכושלת של החברה בעיתון "מעריב", השקעה שהובילה בסופו של דבר להפסד של מאות מיליוני שקלים. התביעה הוגשה מטעם בעלי המניות בדסק"ש רמי אוסטרובסקי ויניב אוזנה. התובעים טענו, באמצעות עורכי-הדין רם דקל, אוהד אנטמן, רונן עדיני ולידור שובל, כי כבר במועד ההחלטה לאשר את ההשקעה ב"מעריב", בתחילת שנת 2011, היו צריכים חברי הדירקטוריון של דסק"ש לדעת שמדובר ב"עסקה בלתי-סבירה כלכלית, ונעדרת כל היגיון עסקי או כלכלי", ולהתנגד לה. עוד העלו התובעים את האפשרות כי הרכישה של "מעריב" בידי דסק"ש לא נועדה לשרת את טובת החברה אלא נבעה ממניעים זרים.

בקיץ האחרון, לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדותיהם בפני בית-המשפט, אישר השופט עופר גרוסקופף את הגשת התביעה הנגזרת תוך שהוא מותח ביקורת קשה על התנהלות דירקטוריון דסק"ש. בהחלטתו לאשר את הגשת התביעה הנגזרת כתב השופט גרוסקופף כי הדירקטורים בדסק"ש "פעלו באופן פזיז" לכאורה כשאישרו את עסקת "מעריב", "וזאת מהטעם שלא הונח לפניהם אפילו בסיס עובדתי מינימלי המאפשר דיון ענייני בעסקה אותה התבקשו לאשר". השופט קבע עוד באותה הזדמנות כי יש מקום לדון גם בטענת התובעים כי הדירקטורים "הפרו בפזיזות את חובת הזהירות שלהם, מאחר שאישרו את עסקת 'מעריב' מתוך רצון לרצות את בעל השליטה [נוחי דנקנר], תוך גילוי אדישות לטובתה של החברה".

"אין מדובר בדירקטורים החפצים כביכול 'לרצות' את בעלי השליטה, אין מדובר בדירקטורים המתנערים משיקול דעתם ומתבזרים ממנו לטובת איש"

לפני כשבועיים הגישו דנקנר ויתר הנתבעים כתבי הגנה מטעמם. דנקנר, שכיהן כיו"ר החברות ששלטו ב"מעריב" באמצעות שרשור (אי.די.בי אחזקות ואי.די.בי פיתוח) וכן כיו"ר דסק"ש עצמה, הגיש כתב הגנה מטעמו ומטעם אמו זהבה דנקנר, אשר כיהנה אף היא כדירקטורית בדסק"ש, וזאת באמצעות עורכי-הדין רם כספי, עמית לייזרוב וירון קוכמן ממשרד כספי ושות'.

דנקנר ואמו טוענים כי הדירקטורים בחברת דסק"ש החליטו לאשר את רכישת השליטה ב"מעריב" ולהמשיך להשקיע בעיתון "כשרק טובת החברה מנחה אותם, כפי שנהגו ביחס לכל החלטה עסקית אחרת שנדונה והתקבלה בדירקטוריון החברה".

לטענת דנקנר, "דירקטוריון החברה היה בכל הזמנים הרלבנטיים וקיבל את ההחלטות נשוא כתב התביעה באופן עצמאי וסוברני; הדירקטורים נהגו תמיד, לרבות בכל הקשור להחלטות נשוא כתב התביעה, כדירקטורים עצמאים וסוברניים העומדים על דעתם, מקבלים החלטות לפי מיטב הבנתם, על בסיס טובת החברה וזו בלבד. מדובר בדירקטורים עם 'עמוד שדרה', שאינם מסיגים את שיקול דעתם בפני איש, אין מדובר בדירקטורים שניתן 'לכופף' ושניתן לכוף עליהם דעה שאינה שלהם, אין מדובר בדירקטורים החפצים כביכול 'לרצות' את בעלי השליטה, אין מדובר בדירקטורים המתנערים משיקול דעתם ומתבזרים ממנו לטובת איש ואין מדובר בדירקטורים שהינם אדישים כביכול לטובת החברה, ואידך זיל גמור".

נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה בתאגיד אי.די.בי, ששלט בחברת האחזקות דסק"ש ודרכה בעיתון "מעריב". מאחוריו: היועץ האישי ובהמשך העורך הראשי של "מעריב" ניר חפץ (צילום: פלאש 90)

נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה בתאגיד אי.די.בי, ששלט בחברת האחזקות דסק"ש ודרכה בעיתון "מעריב". מאחוריו: היועץ האישי ובהמשך העורך הראשי של "מעריב" ניר חפץ (צילום: פלאש 90)

דנקנר טוען להגנתו כי "הדירקטורים בחברה פעלו במהלך כהונתם כשטובת החברה היא שעומדת כנר לרגליהם וכמצפן לפעולותיהם, ובהתאם הדירקטורים לא פעלו ולא קיבלו החלטה מתוך רצון או כדי 'לרצות' כביכול את בעלי השליטה או מי מהם, לרבות לא את הנתבע 1 [דנקנר]. הדברים נכונים ותקפים במלואם גם בכל הקשור לעסקת 'מעריב'". לדבריו, "מי שנכח בשיבות הדירקטוריון יודע ויעיד כי אין מדובר כלל ועיקר בדירקטורים 'תמימים' שאינם יודעים לשאול המזדמנים מעת לעת להסב בצוותא ולשתות תה".

"לא עמדו לנגד עיניו של הנתבע 1 [דנקנר] ולא הובילו ולא הנחו אותו שיקולים זרים שאינם כלכליים, שאינם ענייניים ושאינם בטובת החברה"

עוד מזכיר דנקנר בכתב ההגנה כי חברת דסק"ש הובלה על ידיו ועל ידי אותם הדירקטורים במשך שנים ארוכות, שבהן עשתה חיל. "העובדה כי ההשקעה נשוא התובענה לא צלחה, אין בה כדי ללמד על כך שהדירקטורים לא נהגו כדין ובזהירות הראויה", נטען. "ממושכלות הראשונים הוא כי לא כל השקעה מצליחה, ויש השקעות טובות פחות ויש כאלה שגם נכשלות. זהו טיבם וזהו טבעם של עסקים".

בכתב ההגנה מצוין כי דנקנר "סבר בזמן אמת כי ההחלטה לרכוש את השליטה ב'מעריב' עמדה בטובתה של החברה וטובתה של החברה היא זו שהכריעה מבחינתו בעד ביצוע העסקה, טובתה של החברה היא ורק היא השיקול המוביל שעמד לנגד עיניו. לא עמדו לנגד עיניו של הנתבע 1 [דנקנר] ולא הובילו ולא הנחו אותו שיקולים זרים שאינם כלכליים, שאינם ענייניים ושאינם בטובת החברה".

בין היתר, טוען דנקנר כי לא סביר שהוא ודירקטורים אחרים הנמנים על קבוצת בעלי השליטה באי.די.בי. ינהגו בפזיזות או בחוסר אכפתיות בבואם להחליט על השקעות החברה. "הנתבע 1 [דנקנר] השקיע במהלך השנים סכומי עתק במניות אי.די.בי. אחזקות, אשר דסק"ש היוותה אחת החברות המשמעותיות והחשובות ביותר שבהחזקתה. האם יעלה על הדעת שהנתבע 1 ינהג באדישות או בחוסר אכפתיות ביחס לחברה שהו הוא השקיע את מרבית הונו? פשיטה כי שאלות אלה נענות בלאו מהדהד".

בנוסף טוען דנקנר כי עצם העסקה לרכישת "מעריב" "אינה חריגה ובלתי הגיונית כפי שהיא מוצגת בכתב התביעה ולא 'המציאה את הגלגל'". לדבריו, "רכישת שליטה בעיתון על-ידי חברה ציבורית אינה מהווה חריג יוצא דופן, ובכלל זאת קיימות דוגמאות שונות בעולם של הוצאות לאור של עיתונים שמניותיהן מוחזקות על-ידי חברות ציבוריות, חלקן על-ידי חברות שיש להן החזקות בתחומים נושקים כגון תקשורת, סלולר ואמצעי מדיה אחרים, וזאת בדומה לשיקולים שעמדו ביסוד העסקה דנן".

זהבה דנקנר. מאי 2011 (צילום: מרים אלסטר)

זהבה דנקנר. מאי 2011 (צילום: מרים אלסטר)

בדומה לטענות שהועלו בשלב שבו נדרש בית-המשפט לאשר את התביעה הנגזרת, גם כתב ההגנה מטעם דנקנר מציג נרטיב שלפיו דסק"ש היתה זקוקה ל"מעריב" כדי לחזק את תחום ה"תוכן" בחברה. לפי דנקנר, לדסק"ש היתה פלטפורמה סלולרית (סלקום) ואינטרנטית (נטוויז'ן) אך לא היה לה תוכן, וזאת בשונה ממתחרותיה HOT ובזק, שלהן היתה שליטה הן על פלטפורמות תקשורת קוויות והן בחברות המייצרות תוכן (בזק באמצעות חברת yes). העסקה לרכישת "מעריב", נטען בכתב ההגנה, "נראתה בזמן אמת כעסקה ראויה ובעלת פוטנציאל לשפר ולהגביר את אחיזתה של קבוצת דסק"ש בשוק התקשורת".

יוער כי בהחלטתו לאשר את הגשת התביעה הנגזרת התייחס השופט גרוסקופף לטענת הצורך של דסק"ש ב"תוכן" וכתב בין היתר כך: "מה הקשר בין השקעותיהן של בזק והוט בסרטים ובהפקות מקור לתוכן החדשותי ש'מעריב' יודעת לספק? כיצד משתלב 'מעריב', עיתון מודפס בעיקרו, בהתלכדות בין הטלוויזיה לאינטרנט? איך אפשר יהיה לשלב, הלכה למעשה, את התוכן של 'מעריב' במדיה החדשה באופן שיניב רווחים לדסק"ש? כיצד ההוצאות העצומות של המתחרות על תוכן מצדיקות השקעה של 140 מיליון ש"ח ברכישת 'מעריב'? בלשון המשל – כיצד הבגדים החדשים מועילים לפאר את הגוף הקיים? [...] מעדותו של מר אראל עולה כי בשלב שבו הובאה הצעת העסקה לדירקטוריון, לא היה להנהלה חזון ברור כיצד תשתלב 'מעריב' בעסקי דסק"ש".

גורמים חיצוניים ואקסוגניים

בכתב ההגנה שהוגש מטעמו טוען דנקנר כי עסקת הרכישה של "מעריב" דווקא הוצגה בפרוטרוט לחברי הדירקטוריון ואף בהקשר ראוי של הקשיים בשוק העיתונות בכלל ושל "מעריב" בפרט. "ההחלטה לרכוש את השליטה במעריב התקבלה באופן מיודע, בתום-לב מוחלט, כשטובת החברה מנחה את הנתבעים ומדריכה אותם וללא ניגוד עניינים", נטען. "הנתבעים לא פעלו במסגרת קבלת החלטות אלה בפזיזות, באופן מכוון להפרת חובת הזהירות שלהם או תוך אדישות לקיומה".

לדברי בעל השליטה לשעבר, "רכישת השליטה במעריב לא נועדה בעיקרה כדי להוציא לאור עיתון, מודפס או דיגיטלי, כשהוא עומד בפני עצמו (STAND ALONE). העסקה נעשתה משיקולים שנגעו לעסקיה הקיימים של דסק"ש, ולרבות השקעתה בסלקום ובנטוויז'ן, והרצון לשפר את מעמדן בשוק, בהינתן חשיבות התוכן".

אולם, כפי שנטען על-ידי הנתבעים גם בהליך אישור התביעה הנגזרת, בניגוד לתחזיות שהוצגו בעת אישור הרכישה התרחשו מספר התפתחויות שהקשו על הצלחתה, כגון פרוץ המחאה החברתית ושינויים רגולטוריים בשוק הסלולר. אלה הביאו להתרסקות ערכן של חברות אחרות שבשליטת דסק"ש והקשו עליה להשלים את הבראת "מעריב". "שינויים הנובעים מגורמים חיצוניים ואקסוגניים המאוחרים למועד ההשקעה במעריב ושאינם קשורים לדסק"ש, הביאו, בדיעבד, להפיכת השקעתה במעריב לכזו שלא צלחה", נטען.

המלצה ממר תקשורת

בכתבי ההגנה שהוגשו מטעם יתר הדירקטורים הנתבעים מועלות טענות דומות, תוך שינויים קלים, בין היתר בהתאם לזהות הנתבעים ומעמדם בדסק"ש.

בכתב הגנה שהוגש מטעם צבי לבנת ושאול בן-זאב, באמצעות עורכי הדין גיורא ארדינסט, תומר ויסמן, ענת שקד ואלמוג גיל-אור ממשרד ארדינסט בן נתן ושות', נטען כי "הנתבעים האמינו כי דסק"ש, שהייתה אז חברת אחזקות בעלת ניסיון רב, יכולות מוכחות וחזון כלכלי, תוכל לפעול על מנת לצמצם את הוצאותיה של מעריב, להגדיל את הכנסותיה מפרסום וממכירת עיתונים, ולהעלות אותה על 'דרך המלך'".

"אם הטענה המועלת בכתב התביעה ביחס ל'אינטרסים זרים' מתייחסת לרצון להשיג השפעה תקשורתית לטובת דסק"ש אשר תסייע לה בעסקיה, אזי ממילא אין בכך כל פגם מנקודת מבטה של דסק"ש ומדובר בשיקול ענייני"

לפי כתב ההגנה מטעם לבנת ובן-זאב, הדירקטוריון של דסק"ש פעל באופן עצמאי וראוי, ואף נתגלעו בו לא אחת חילוקי דעות.

"לא תמיד ראו הצדדים את הדברים עין בעין ולעתים אף התגלעו מחלוקות ביחס לעסקאות שונות שהוצגו לדירקטורים שמונו בהמלצת מרכיבי דבוקת השליטה", נכתב. "לפיכך, תיאורם של הנתבעים 'כמריונטות' וכמי שהיו מוכנים להיכנס ביודעין, באדישות ובפזיזות לעסקה כושלת על מנת לרצות את מר נוחי דנקנר שעמד בראש הקבוצה, תוך שהם מסבים לחברה - ואף לבעלת השליטה שעל פי המלצתה מונו (אברהם לבנת בע"מ) - נזקים כבדים, הוא תיאור רחוק מן המציאות כרחוק מזרח ממערב. הנתבעים היו דירקטורים פעילים ביותר בחברה ובקבוצת אי.די.בי. כולה. מדובר בדירקטורים איתנים בדעתם, מעורבים, אקטיביים ומנוסים ביותר, שלא קיבלו הוראות מאיש ופעלו בתום לב, באחריות ובהגינות לעמן טובת החברה".

עם זאת, לבנת ובן-זאב מסייגים ומציינים כי "אם הטענה המועלת בכתב התביעה ביחס ל'אינטרסים זרים' מתייחסת לרצון להשיג השפעה תקשורתית לטובת דסק"ש אשר תסייע לה בעסקיה, אזי ממילא אין בכך כל פגם מנקודת מבטה של דסק"ש ומדובר בשיקול ענייני".

אשר לאישור עסקת "מעריב", לבנת ובן-זאב מסבירים את תמיכתם בין היתר בעמדה שבה נקט עמי אראל, מנכ"ל דסק"ש באותה העת וקודם לכן מנכ"ל בזק. "מעורבותו בעסקה של מר עמי אראל, אשר הינו עתיר ניסיון עסקי בכלל ובתחום התקשורת בפרט, ואשר הוחזק בעיני הנתבעים כ'מר תקשורת' לאור ניסיונו הנרחב בתחום, תרמה רבות לחיזוק האמונה ביכולתה של דסק"ש להביא לשינוי כיוון דרמטי במעריב", נטען.

לטענתם, "הדעה הרווחת הייתה כי העובדה שמעריב נמצאת בהפסדים כבר תקופה ארוכה נובעת משורה של גורמים שבאמצעות טיפול נכון ניתן לנטרל אותם ולהעלות את מעריב על דרך חדשה. [...] בתום הליך איסוף המידע ולמידת החומר, הערכתם של הנתבעים הייתה כי לא חלף יומה של העיתונות הממוסדת הנשלטת על ידי תאגידים מסחריים כי בטווח הארוך התועלת הישירה והעקיפה שגלומה בעסקה עולה על סיכוניה".

עמי אראל, בית המשפט המחוזי מרכז, 23.10.13 (צילום: "העין השביעית")

עמי אראל, בית המשפט המחוזי מרכז, 23.10.13 (צילום: "העין השביעית")

לבנת ובן-זאב טוענים כי על סמך הבדיקות שערכו "סברו כי ככל שהשיפור במצבה הפיננסי של מעריב יהיה איטי מהמצופה, ניתן יהיה להפוך את העיתון ללא קושי רב, לעיתון בפורמט 'רזה' - היינו, עיתון דיגיטלי כאשר רק מהדורת סוף השבוע תצא בדפוס". בנוסף, ובדומה לטענות שמעלים דירקטורים אחרים בכתבי ההגנה מטעמם, לבנת ובן-זאב טוענים כי עם רכישת "מעריב" הכוונה היתה לאמץ ולשפר את תוכנית ההבראה שגיבש בעל השליטה הקודם בעיתון זקי רכיב.

עם זאת, וכפי שדווח בין היתר גם באתר זה, עם רכישת השליטה בוטלה התוכנית של רכיב, שכללה שימת דגש על מהדורת סוף השבוע ומעבר הדרגתי של המהדורה היומית לפורמט דיגיטלי בלבד, והוחלט דווקא להעמיק את ההשקעה במהדורת הדפוס היומית, כולל במוסף עסקים מורחב (ואף נשקלה האפשרות ונערכו ניסיונות בהגדלת פורמט הדפוס של העיתון, כך שיידמה לפורמט הרחב של "הארץ" ולא לזה הטבלואידי של "ידיעות אחרונות").

"מדובר בתביעת סרק, המבקשת לתקוף בחכמה שלאחר מעשה החלטה עסקית לגיטמית, שנתקבלה על ידי הנתבעים מתוך דאגה לטובת החברה, לאחר קבלת וידיעת המידע הרלוונטי, בהתאם למיטב שיקול דעתם לניסיונם הרב, ועל סמך המידע שהיה ידוע וצפוי בזמן אמת"

בכתב הגנה נוסף, שהוגש מטעם אליהו כהן, ניב אחיטוב, חיים גבריאלי ורפי ביסקר באמצעות עורכי-הדין צבי אגמון, אורי שורק ודנה חן ממשרד אגמון ושות', מוזכר בין היתר כי חלק מהדירקטורים קיימו דיונים על רכישת "מעריב" בפורומים אחרים, ועל כן אין לראות בישיבות דירקטוריון דסק"ש את סך הדיונים שקדמו לאישור העסקה.

לפי כתב הגנה זה, כיוון שחלק מחברי דירקטוריון דסק"ש כיהנו כנושאי משרה גם באי.די.בי. פיתוח ובאי.די.בי. אחזקות, התקיימו "ישיבות אד-הוק" שבהן דנו בנושאים שונים הקשורים לדסק"ש. "גם הסוגיה של רכישת השליטה במעריב עלתה - טרם אישורה ואחריה - באותן ישיבות שבהן נמסרו נתונים שונים, על-ידי הנהלת דסק"ש או על-ידי המעורבים במשא ומתן לרכישת השליטה במעריב, לדירקטורים שונים".

בכתב ההגנה שהוגש מטעם אבי פישר ומרק שימל, באמצעות עורכי הדין גיל אוריון, ישראל מרקוביץ' ורועי שטינמץ ממשרד פישר-בכר-חן-וול-אוריון ושות', נטען בין היתר כי "מדובר בתביעת סרק, המבקשת לתקוף בחכמה שלאחר מעשה החלטה עסקית לגיטמית, שנתקבלה על ידי הנתבעים מתוך דאגה לטובת החברה, לאחר קבלת וידיעת המידע הרלוונטי, בהתאם למיטב שיקול דעתם לניסיונם הרב, ועל סמך המידע שהיה ידוע וצפוי בזמן אמת".

בדומה לכתבי הגנה אחרים, גם כתב הגנה זה מציין כי "רכישת בעלות בעיתונות הכתובה על ידי גופים עסקיים, הינה מהלך עסקי מקובל, הן בארץ והן בעולם". לדוגמה נותנים פישר ושימל את "קבוצת פישמן, המעורבת, בין היתר, בהשקעה בתחומי הנדל"ן, המסחר והתעשייה, הינה בעלת השליטה בעיתון 'גלובס' ובעלת אחזקות בעיתון 'ידיעות אחרונות'".

עופר נמרודי. ירושלים, 27.1.02 (צילום: ליאור מזרחי)

עופר נמרודי. ירושלים, 27.1.02 (צילום: ליאור מזרחי)

בכתב ההגנה מטעם יאיר אורגלר, שהוגש באמצעות עורכות-הדין שרון קלינמן והילה פרנקו ממשרד קלינמן-נאור, נטען בין היתר כי "פרופ' אורגלר נחשף לחברת מעריב ולקשייה עוד במסגרת חברותו בדירקטוריון ובוועדת אשראי של בנק הפועלים (בין השנים 2007-2010), שמימן את פעילות מעריב". לטענת  פרופ' אורגלר, הוא "התרשם כי למעריב בעיה מתמשכת של הון חוזר (דוגמא בולטת - כסף שנדרש באופן מיידי לרכישת נייר להדפסת העיתון) וקשיים ניהוליים, והוא סבר כי דסק"ש יכולה לספק מענה לשתי בעיות אלה, באופן שיאפשר למעריב לשפר את ביצועיה העסקיים".

לפי כתב הגנה זה, "מסיבה זו ממש, במהלך ישיבת הדירקטוריון פרופ' אורגלר שאל לגבי מעמדה של הכשרת היישוב ובפרט המשך מעמדו של בעל השליטה בה, עופר נמרודי, בדירקטוריון מעריב לאחר השלמת עסקת הרכישה, על מנת לוודא כי לאחר העסקה דסק"ש היא זו שתוביל את ניהול מעריב".

בכתב ההגנה מטעם יצחק ודורי מנור, שהוגש באמצעות עורכי-הדין אהרן מיכאלי, יהודה רוזנטל, עוז סאסי ומור אייכנבאום ממשרד גולדפרב-זליגמן ושות', נטען בין היתר כי "למנור אין אינטרסים תקשורתיים או עיתונאיים, לא לעצמם ולא לפעילותם הפרטית או העסקית; משפחת מנור עשתה בכל עשרות שנות קיומה כל שבידה להתרחק מפרסום". עוד נטען בכתב הגנה זה כי "מספר מקורות התוכן הקיימים בשפה העברית הוא מוגבל מאוד, ובוודאי שלא בכל יום מזדמנת האפשרות לרכוש בישראל מקור-תוכן קיים ובעל מוניטין".

דיון קדם משפט ראשון אמור להתקיים בפני השופט גרוסקופף בעוד כחודשיים.

10466-09-12

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 1.55MB)