"הקרקס חוזר העירה", זו הכותרת שניתנה לכתבה של יוסי ורטר שפורסמה במוסף "השבוע" של "הארץ", והיא אולי ממחישה יותר מכל את מה שצפוי לנו בשבועיים שנותרו עד הבחירות. כל מי שביקר בילדותו בקרקס זוכר את החוויה הגדולה מהחיים, המסקרנת, המרתקת, המרגשת. כל מי שביקר בבגרותו בקרקס זוכר את החוויה העלובה, האפורה, העצובה. ורטר ואזרחי ישראל שיגיעו לקלפי באמצע פברואר הם לא ילדים, ומכאן שמה שצפוי לנו בזמן שנותר עד לבחירות הוא חוויה מדכאת במיוחד.

למעשה, הקרקס העצוב הזה כבר החל. ביום שישי פירסם "דה-מרקר" את דבריהם של שלושת המועמדים לראשות הממשלה – אם לוקחים בחשבון את הצהרתו מכמירת הלב של אהוד ברק, שהוא מתמודד על ראשות הממשלה, בענייני כלכלה. נתניהו הודיע שיזרים ארבעה מיליארד דולר לטיפול מיידי במשבר האשראי ויוריד מסים – תוכנית שכל סטודנט לכלכלה יודע שהיא בלתי מציאותית. ברק הודיע שזה הזמן להרחבה "מיידית, דרמטית וללא מעצורים של התקציב", וציפי לבני רואה במשבר, כמה מקורי, הזדמנות.

אמנם ה"דה-מרקר" עושה עבודה חשובה בכך שהוא מרכז את ההבטחות של המועמדים, אך דבר חשוב יותר הוא נמנע מלעשות: להסביר לקורא מדוע ההבטחות האלו אינן יותר מדמגוגיה נטולת כיסוי, שחוזרת כל מערכת בחירות, שמעולם לא היה לה כיסוי ושלעולם לא יהיה לה.

אבל מה נלין על ההנחות שעושה ה"דה-מרקר" למועמדים כאשר בן כספית ("מעריב"), שבשנה האחרונה קרא עשרות פעמים לראש הממשלה להתפטר ולעזוב אותנו לנפשנו, שאיפיין אותו כ"איש מדון, ילדותי, וכחני, נוקדני", מחליט לתת לראש הממשלה הזה הנחת סוף-עונה מיוחדת בראיון החגיגי לכבוד סוף כהונתו.

כספית חוקר ולוחץ את אולמרט בשאלות שתי וערב וניכר כי המרואיין מזיע כאשר הוא עונה על שאלותיו הקשות, דוגמת "לדעתך, נתגעגע אליך?", "איך אתה עוזב? מריר? מתוסכל? תחושת החמצה? מה יש לך בלב?", "המלחמה הזו, עושה רושם, היתה התיקון שלך. כמעט כל מה שהיה מקולקל בפעם הקודמת תוקן"; או: "אתה יודע איפה תגורו אחרי שתצאו מבית ראש הממשלה?".

בראיון הארוך הזה, שאין בו לא בשורה, לא חדשה ולא תובנה, פרשיות השחיתות שבהן נחקר אולמרט אינן מוזכרות במלה. אחרי הכל, כמו שכספית כתב בעצמו, "הראיון הזה נינוח. כבר אין צורך להיות רשע עם אהוד אולמרט". מסתבר שכאשר מזכירים לציבור שמדובר בראש הממשלה שנחקר יותר מתריסר פעמים, מדובר ברשעות; ובן כספית – שלפני שנה כתב על אולמרט (בעת שביתת המורים) כי "רק אם אתה יהיר מספיק, אטום מספיק, מתנשא מספיק ויודע הכל הכי טוב, אתה יכול להכיל מספיק עזות מצח וחוצפה כדי לירוק בפרצופם של כל-כך הרבה הורים, כל-כך הרבה תלמידים, כל-כך הרבה אזרחים שאתה כאילו ראש הממשלה שלהם" – לא מאמין ברשעות.

ועדיין לא ברור מה מדכא יותר: האם זו המציאות המדכאת, או שמא זו הדרך המדכאת שבה התקשורת מסקרת את המציאות המדכאת. שהרי עם כל חלביותו של הראיון עם אולמרט, הוא עדיין הצליח להוכיח כמה עלוב תיעובו את ברק ולבני, שני האנשים שרוצים לתפוס את מקומו. ברק לא נותר חייב וצוטט ב"מעריב" כמי שטוען ש"דברי אולמרט הם פתטיים". לבני, לעומת זאת, שמצטלמת ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כשהיא קוצצת בטטה במטבח ביתה, היא בכלל לא פתטית.

גם מנהל קמפיין האינטרנט של הליכוד, סני סנילביץ', שהצליח לומר, בלי להגניב חיוך, שנתניהו כותב את הבלוג שלו בעצמו, גם הוא בכלל לא פתטי, וגם לא הכתבת, מעיין כהן, שאפילו לא הגיבה באיזשהו "פחחחחח" קטן למשמע ההצהרה. גם הבוס של סנילביץ', נתניהו, או החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, אהוד ברק, לא פתטיים כאשר הם עובדים עלינו בעיניים וממשיכים הלאה כאילו דבר לא קרה.

אז מה מדכא יותר: העובדה ש"ידיעות אחרונות" מקדיש כפולת עמודים למנהלי הקמפיינים של שלושת המועמדים המובילים, שמפרטים כיצד הם עומדים למרוח את יריביהם בזפת ונוצות וכיצד המועמד שלהם הוא בן-דודו הקרוב של המלאך גבריאל, או שמא אלו מנהלי הקמפיינים עצמם שמסבירים בסבלנות כיצד הם מתעתדים למכור את המועמדים שלהם כאילו היו סבון מקלחת והבוחרים הם חבורה של עדר פרות משועמם שיקנה מהם הכל, אם רק ישתמשו בפונט הנכון במודעת הבחירות. ואולי הם צודקים והבוחרים הם אמנם כאלה; היש משהו מדכא מזה?

לא הצלחתי להחליט מה מדכא יותר כי התחרות קשה וצמודה. לא פלא שרבים כל-כך מוצאים את עצמם מתוסכלים ומיואשים מהבחירות המתקרבות ומכלי התקשורת שמסקרים אותן. אולי זו המלחמה שעברנו, אולי זה המצאי העלוב של מנהיגים שמציעים עצמם לבחירה, ואולי זה בכלל אני. כך או כך, לראשונה מאז שניתנה לי זכות הבחירה, אני מוצא את עצמי מתקשה להאשים את אלה שמצהירים שהם לא קוראים עיתונים, לא רואים טלוויזיה, וביום הבחירות הם מתכוונים ללכת לים.