הכותרת הראשית "ברק אובמה יושבע היום לנשיא השחור הראשון של ארה"ב" נדחקה מראש עמודו הראשון של "הארץ" ופינתה מקום למאמרו של דויד גרוסמן, "הסיפור שאנו כלואים בו", שפורסם בשלמותו לכל רוחב העמוד.
גרוסמן הוא מגדולי סופרינו, ודואב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עוד מן הימים שלפני האינתיפאדה הראשונה, עת פירסם את הסדרה החשובה "הזמן הצהוב" בשבועון "כותרת ראשית". מחשבתו הצלולה, כתיבתו הרהוטה, כאבו הציבורי וצער אסונו האישי – כל אלה הן סיבות להאזין לו במשנה קשב.
בדרך כלל נוהג גרוסמן לפרסם את מאמריו בעיתונות בעתות משבר. "הארץ" נוהג לפנות אליו מעת לעת בבקשה למאמר, וכשהוא ניאות לכתוב, מקובל שמאמרו רואה אור בעמוד המאמרים, בין כותבים שמאירים לא רק את רגע כתיבתם, אלא זוהרים כאבני דרך, כיאה לעיתון המשמר את הזיכרון ולכותב בעל חזון.
(חלקו העליון של שער "הארץ" מה-20.1.09)
חשיבותו המיוחדת של עמוד המאמרים ב"הארץ" היא לא רק בסגולותיהם של כותביו, אלא גם בצניעותו ובאחידותו הנוקשה. עמוד שהוא חף מכל להטוט עיצוב או אמצעי קידום, ונותן את מלוא הבמה לתכנים שנבחרו להתפרסם בו, כפי שהם וללא הפרעה, הנחיה או העצמה. גישה זו תרמה לכך שעמוד המאמרים היה בעשרות שנותיו לפרלמנט החשוב בעיתונות העברית ולמשכנה המוערך של ההגות העיתונאית. עיתון שכבודם של מאמריו הוא פנימה.
וכיוון שלא עולה בדעתי מצב שבו אדם כגרוסמן היה מתנה את כתיבתו בכך שתזכה למיקום מיוחד בראש עמודו הראשון של העיתון, אני משער שהעיתון החליט להעניק לגרוסמן את המיקום המיוחד מתוך מה שנראה בעיניו ככבוד וההערכה המתבקשים.
בחירתו של "הארץ" לפרסם את מאמרו השלם של גרוסמן בעמוד הראשון היא שינוי דק אך מהותי במסורת שהיה בה היגיון עמוק. לא אני הוא זה שהנהיג אותה. קיבלתי אותה על עצמי מתוך הערכה לקודמי, והעברתי אותה לממשיכי מתוך שכנוע פנימי בנכונותה.
עם מי לדבר וכיצד
אפשר לדלג על הטיעונים הידועים בדבר הצורך של עיתון להשתנות ולהתאים לתקופתו. הם ידועים. ובכל זאת, מרגע שעיתון משתנה למען כותב, ולו מכובד ומוערך כגרוסמן, יש בכך אמירה. ייתכן שזו אמירה שטחית, כמו "תראו את מי הצלחנו להשיג היום!", וייתכן שהיא עמוקה יותר, בנוסח "הנה האיש שמצליח לנסח את מחשבתנו טוב מכולנו. הבה ניתן לו את התהודה ההולמת".
בשני המקרים זוהי הכרזה בעייתית. מאמרו של גרוסמן – כמאמרו של כל כותב דגול אחר – ראוי לכבד בנוכחותו את עמוד המאמרים, ואין סיבה שיובדל ממנו. הרי גדולי הכותבים מוצאים בעמוד זה אכסניה ראויה, ומאמרו של גרוסמן אינו קישוט ואין צורך להופכו לכזה.
מרגע שמאמרו של גרוסמן נפרש לרוחב העמוד הראשון, תוכנו מועצם. הוא הופך למקבילה הכתובה של נאום משודר לאומה, הוא הופך ל"חדשה" בין חדשות, לכתיבה המשווקת את עצמה, לדבר הנביא בשערי העיר. בפנים, בעמוד המאמרים, מנסים מיטב הוגי העיתון ואורחיו להתמודד עם המצב, ובין אלה גם סופר מוערך, א"ב יהושע – וגרוסמן לא עימם. האם לגרוסמן נפתחה ליגה משלו?
וכגודל ההבלטה למאמרו של גרוסמן, כך מבוכתי כקורא: האם משום מיקום המאמר יש לראותו כמניפסט סגור, או כחלק מן הדיון הפתוח? בדרך כלל אפשר שם, בפנים, על מגרשו של עמוד המאמרים, לנהל קטטה טובה עם גדולי הכותבים. אבל איך לנהוג כאן? להתפעל? להשתומם? להחריש?
הייתי שש, מתוך הערכה רבה, להתפלמס עם המלצתו הכוללנית מדי של גרוסמן לדבר עם הפלסטינים בכל מצב, ובלשונו, "לדבר עם הראש בקיר". אלא שלעשות זאת בנסיבות האלה הוא דבר מביך במקצת, משל התגובה היא מחיאת כף או שיעול בעיצומו של קונצרט.
אילו היה זה מאמר בין מאמרים, היה מן הסתם בא בעקבותיו גל של מאמרי תגובה המבקשים לפזר מן העמימות שבו. ייתכן שגרוסמן צודק ואפשר היה למתוח את המצב לעוד סבבי דיבור לפני שמפעילים את המטוס והטנק, ובוודאי שכדאי לחפש הזדמנויות דיבור לאחר שאלה הופעלו. כל איש שלום, כפי שאני רואה את עצמי, הוא איש המבין את הצורך בדיבור עם האויב. אבל כאיש שלום אני יודע שדיבור איננו תמיד התרופה לכל מחלה, וכי גם דיבורים יכולים להרוג. ובמיוחד דיבור עקר, ללא רצון ומאמץ אמיתי למציאת מכנה משותף; דיבור שתכליתו להרוויח זמן, להוליך שולל.
אילו היה זה מאמר בין מאמרים, הייתי שואל עם מי מכל הפלגים הפלסטיניים צריך לדבר, ועל חשבון של מי מהפלסטינים יבוא דיבור עם פלג לא נכון. אולי הייתי מעז לשאול איך לדבר. בתנאי של הפסקת אש? במסגרת סוג אחר של הפוגה? או לדבר בכל תנאי, גם תחת אש? סליחה מראש שאני מציג שאלות שנראות לפתע קטנוניות, אל מול הציווי הנכון לדבר.
אולי עכשיו, כשבמאמר החגיגי שבעמוד הראשון סומן הכיוון הכללי, יוכלו כותבי המאמרים הרגילים לעבֵּד אותו בעמוד המאמרים. הם יצטרכו לרדת לפרטים המטרידים ולהציע דרכים ראויות, גם אם מורכבות, להידברות. אני מקווה שדויד גרוסמן יהיה שם עימם כדי להמשיך את אשר התחיל.