התוכנית "עובדה", כשמה כן היא, הביאה בתחקיר האחרון שלה עובדה אחת על פעיל זכויות אחד שתועד מתרברב כי שלח סוחרי קרקעות פלסטינים – ככל הנראה רמאים שגוזלים אדמות של אחרים – אל מוות בעינויים. בניגוד לקולות שעלו, אנו איננו סבורים שאפשר לבוא לאילנה דיין בטענות על עצם פרסום התיעוד. מדובר בחומר עיתונאי חזק על מי שעוסק בפעילות ציבורית; סיפור על פעיל זכויות שכביכול סייע בהפרת זכויות אדם. זה דבר חמור מוסרית וחזק תקשורתית וראוי לחשוף אותו.

לעומת זאת, המסגור של התחקיר בלשון מכלילה – שוב ושוב לאורך התוכנית – כעוסק ב"פעילי זכויות האדם" מצטרף, גם אם לא במתכוון, למסע רדיפה מתוזמר ומסוכן אחר הארגונים. פה, לטעמנו, כשלה מערכת "עובדה" בהצגת החומר העיתונאי כמות שהוא. אנו מתקשים להאמין שהמטרה המודעת היתה לפגוע בארגונים. אנו מניחים שהרעיון היה "לחזק" את האייטם, אך התוצאה הרסנית ודומה להפליא לקמפיינים של אם-תרצו, שמשתמשים בכל גורם שהיה לו קשר כלשהו עם הארגונים ופלט או עשה דבר שנוי במחלוקת כדי להכתים את ארגוני הזכויות כולם ולהציג תמונה כאילו לא זכויות אדם הן החזון שלהם.

מעבר לחשיפה נקודתית של פעיל שטח ותיק שמציג אמות מידה ואמירות בעייתיות מאוד, מה קיבלנו בעצם מתחקיר "עובדה", שהתיימר לעסוק ב"פעילות ארגוני זכויות אדם בשטחים"? בעיקר אקספוזיציה דרמטית, מפרגנת ויוצאת דופן לארגון ימין חשאי, שבמדינות אמריקה הלטינית של שנות ה-80 היו ודאי מכנים "פרא-מיליטארי", כלומר, אזרחים המבצעים את העבודה המלוכלכת שהממסד והצבא אינם יכולים לעשות בעצמם.

מצד שני, התחקיר לא הביא רקע חיוני להתרחשות המצולמת – תופעה נרחבת של רמאים המנסים למכור קרקעות למתנחלים ללא ידיעת בעליהם או הסכמתם, מה שכנראה נוגע גם למקרה הזה, ושישראל אינה נותנת לה מענה. זה אינו מצדיק את חשיפתו של הרמאי לכאורה לעינויים וסכנת מוות, אבל זה הקשר חשוב שנעלם לחלוטין מהתחקיר.

אילנה דיין (צילום: יוסי זמיר)

קשה מאוד לבוא בטענות ל"עובדה" על עצם שידור התיעוד. מי שעובד עם כלי התקשורת, בעיקר עם תוכניות טלוויזיה, מבין שעל חומרים כאלה אף עיתונאי אינו מוותר. צילומים נסתרים דרמטיים במערב הפרוע של הגדה המערבית; זוג צעירים – בלונדינית ויוצא יחידה מובחרת – שחדרו מעבר "לעורף האויב"; פעיל רדיקלי מסתורי שחי על הקצה – וכמובן ציטוטים והקלטות של התנהגות שהיא ללא ספק פסולה וראויה לכל גינוי. עד כאן הכל משרת את חוקי המשחק הידועים של תעשיית הטלוויזיה, שהפכה מזמן לשעטנז של בידור ואקטואליה, ויש אפילו חשיבות ציבורית לחשיפה.

הבעיה היא שמרוב התלהבות מהפרטים הקטנים והפיקנטיים, נעלם לגמרי הסיפור הגדול, זה שחשוב יותר מהתנהלות של פעיל שטח זה או אחר, עבריין ככל שיהיה. כי להביא את הסיפור על הנישול והדיכוי המתמשך של מיליון תושבי הגדה, על משטר האפליה, אלימות מתנחלים ועל מערכות החוק והשלטון הנפרדות ליהודים וערבים – זה הרבה פחות סקסי ואפילו משעמם.

אם יש משהו שהתחקיר ב"עובדה" בכל זאת חשף בפנינו, בניגוד גמור לכוונת מי שיזם אותו, זו הצצה למלחמה המלוכלכת שמנהלים היום הכוחות החזקים ביותר בישראל נגד האחרונים שעוד מנסה להתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים.

מה שהתחיל בקמפיין הדמוני הראשון של אם-תרצו בתקופת דו"ח גולדסטון, ביוזמתו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, הפך לשיטת פעולה מרכזית של הימין כיום וקיבל כעת גם במה אפילו ב"עובדה". כשאין יכולת להטיל ספק או רפש בכוונות של ארגון או בפעילות המהותית שלו, תמיד יהיה אפשר למצוא מישהו בעייתי שקשור אליו בעקיפין ובאמצעותו לנסות לפגוע באותו ארגון, ובארגונים המקדמים מטרות דומות. באנגלית זה מכונה "אשמה באמצעות שיוך", ולצערנו גם אילנה דיין נפלה בפח הזה.

אז חברים ב"עובדה", אין לנו תלונות על ששידרתם את התיעוד שהגיע לידכם ולא ראוי לתקוף אתכם על עצם שידור החומר; חשוב שתציבו מראה גם מול מחנה פעילי השטח. אך המסגור וההקשר לפעמים משמעותיים לא פחות מהחשיפה עצמה, והאופן שבו הצגתם אותה הפעם היא לא רק שגויה ומטעה, אלא גם מסוכנת.

עידן רינג הוא מנהל הפעילות הציבורית של עמותת סיכוי, המקדמת שוויון אזרחי. יריב מוהר עוסק בדוברות בתחום זכויות האדם