"וואלה היא חברה מוצלחת, רווחית, עם מעמד מוביל בשוק ומנוהלת מצוין. גם הקשר שלנו עם בזק, השותפה איתנו בחברה, הוא קשר מצוין, אבל למרות כל זאת, לא הצלחנו לזהות שום תועלת אסטרטגית ל'הארץ' מהאחזקה הזאת".
כבר מזמן לא נשמעה בתקשורת הישראלית הכאה על חטא כה כנה כפי שנשמעה בשבוע שעבר מפי מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. שוקן צוטט באמצעי התקשורת השונים כמי שמודה כי למרות הזמן הרב שחלף מאז הפכה קבוצת "הארץ" שותפה באתר וואלה, "לא הצלחנו ליצור סינרגיה בין פעילות וואלה לבין פעילות אתרי התוכן האחרים של קבוצת 'הארץ'".
קשה להחליט אם הסיפור על הקשר בין קבוצת "הארץ" לוואלה היה טעות מלכתחילה או שמא מדובר באחת ההחמצות הגדולות שידע שוק התקשורת המקומי. הקשר בין שני הגופים נוצר בעקבות ההחלטה למזג את IOL (ז"ל) לתוך וואלה אי-שם באמצע 2000. בדצמבר 2000 נחתם מסמך ההבנות בין הצדדים, ובמסגרתו קיבלה קבוצת "הארץ" אחזקות בוואלה תמורת אחזקותיה ב-IOL, נוסף להתחייבות להשקעה כספית בהיקף של כ-3 מיליון דולר. כך הפך וואלה לגוף שנשלט על-ידי שלושה גורמים: "הארץ", בזק-בינלאומי והציבור שהחזיק במניות החברה, שהונפקה בבורסה בתל-אביב.
בעת החתימה על ההסכם בין הצדדים נראה היה שיש בו היגיון. עיתון "הארץ" ביקש להעמיק את אחיזתו באינטרנט על רקע כניסת "ידיעות אחרונות" לרשת באמצעות אתר ynet. וואלה היה, ועודנו, האתר הישראלי הפופולרי ביותר ברשת, והשותפות בו עשתה רושם של מהלך תקשורתי נכון ומוצלח.
אלא ש"הארץ" למד על בשרו את מה שבעולם ההייטק מכירים היטב: מיזוגים רבים שנראים הגיוניים על הנייר נכשלים לא פעם בשל הבדלי תרבות בין הארגונים. "הארץ" מעולם לא ידע לבלוע את רוח הנעורים התוססת מצד אחד וגסת הרוח מצד שני של וואלה, ובוואלה לא ידעו כיצד לעכל את השמרנות, המכופתרות וכובד הראש שמאפיינים את "הארץ". התוצאה היתה כמעט בלתי נמנעת: בעוד שבדרגי ההנהלה הבכירים נעשו נסיונות כנים לשתף פעולה, בדרגי הביניים ומטה נרשמה תחושת גועל הדדית.
הבעיות החלו כמעט מהרגע הראשון. וואלה מיזגה לתוכה את הקהילות הפורחות, אך הבלתי רווחיות, של IOL באגרסיביות שגבלה ברמיסה של ממש. התוצאה היתה ריקון מתוכן של הנכס שקיבלה, ומעבר מסיבי של גולשים לאתרים אחרים, ובראשם תפוז, שחייב את הישרדותו בתקופה שלאחר התפוצצות בועת הדוט.קום לאיוולתם של אנשי וואלה.
במסגרת ההסכם בין הצדדים קיבלה וואלה גישה לכל התכנים של עיתון "הארץ". ואכן, כתבות, ידיעות, מאמרים ושאר תכנים שהופקו על-ידי עיתונאי "הארץ" הועברו לוואלה. אלא שבמעבר דאגו בוואלה לבצע "התאמות" לאווירה המיוחדת הנהוגה באתר. התוצאה היתה בלתי נסבלת. כמי שעבד כעיתונאי ב"הארץ" בשנים 2000–2004 נתקלתי במספר רב של מקרים שבהם ידיעה או מאמר פרי עטי ופרי עטם של חברי נלקחו לוואלה וניתנה להם כותרת שביזתה, הלכה למעשה, את הטקסט או את המרואיינים המצוטטים בו.
לא עזרו כל מחאותינו, ואפילו התערבותו הישירה של המו"ל שוקן. בוואלה עמדו על זכותם לעשות מעשים מגונים בכותרות הטקסטים שהפיקו עיתונאי "הארץ", גם אם המשמעות היתה לבייש אותם ואת מרואייניהם בעיני הקוראים. אחרי הכל, זה גם מצחיק וגם מגניב! אחד העיתונאים שזעם במיוחד על אירועים מסוג זה היה רון קופמן, שאף תבע את העיתון בטענה כי חומריו מועברים לוואלה ללא אישורו, וכי הדבר פוגע בזכות היוצרים שלו. תביעתו נדחתה.
הבעיות היו לא רק במישור המקצועי, אלא גם במישור הפיננסי. באוקטובר 2002 קיבלה וואלה הלוואה נוספת מ"הארץ", בהיקף של 3.3 מיליון דולר, בניסיון לסייע לה להחזיר חובות לבנקים. ביוני 2006 החליטה בזק להיפטר מאחזקותיה בוואלה (באמצעות חברת בזק-בינלאומי), וקבוצת "הארץ" הסכימה לרכוש אותן, אולם התנגדותו של חיים סבן, בעל השליטה בבזק, מנעה את המהלך. כעת, כאמור, זו קבוצת "הארץ" המבקשת למכור את כל אחזקותיה באתר.
"הארץ" יכול היה להפיק הרבה יותר תועלת משיתוף הפעולה עם וואלה, שחי ונשם אינטרנט מהיום הראשון להקמתו. אם "הארץ" היה פתוח יותר ללמוד, ייתכן שאתר האינטרנט של העיתון היה יוצא מכך נשכר. וואלה, לעומת זאת, היה יכול להביא קהלים חדשים לאתר האינטרנט שלו באמצעות שימוש נבון בתוכני "הארץ", אך הוא העדיף שלא להטריד את הילדים ובני הנוער, הלחם והחמאה של האתר, בתכנים גבוהי מצח. תחת זאת העדיפו באתר כותרות המאוכזבות מכך ששחר פאר לא כוסית או כותרת אלמותיות אחרות דוגמת "לך תזדיין".
אין זה מפתיע לכן שיואל מרקוס אינו משתלב היטב ברוח האתר, ואין זה פלא שבתנאים אלו לא נמצאו סינרגיה או כל תועלת לשני הצדדים. הדבר היחיד שמפליא הוא שחלפו יותר משמונה שנים עד שבקבוצת "הארץ" הבינו זאת.