באחת מישיבות הנהלת המערכת של "הארץ" בתקופת ההתנתקות התקיים דיון על העמדה שיביע המאמר הראשי שהיה עתיד להתפרסם למחרת, בעניין התנהלותו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. רובם המכריע של המשתתפים סברו שעל העיתון להוסיף לבטא תמיכה ברורה במהלכיו של שרון.
זה היה, כמובן, צפוי: בהכרעתו להוציא את צה"ל ואת ההתנחלויות מרצועת עזה ביצע שרון תפנית של 180 מעלות מעמדותיו הקודמות והלך, למעשה, בתוואי שלו הטיף "הארץ" מאז סיומה של מלחמת ששת-הימים: לסלק את הנוכחות הישראלית מהשטחים ולהגיע עם הפלסטינים להסכם המבוסס על קווי 67'. הנסיגה מעזה, ששרון הגדיר בלשון מכובסת "התנתקות", נתפסה בהנהלת מערכת "הארץ" בקיץ 2005 כתקדים דרמטי, כראשיתו של תהליך היסטורי שעשוי אולי להחזיר את מדינת ישראל למידות שפויות.
ובכל זאת, בין חברי הנהלת המערכת היה נודניק אחד שטען שאין להתעלם מהתנהלויות בעייתיות של שרון בזמן המהלך הפוליטי המאומץ שעשה כדי להוציא את תוכניתו אל הפועל: הפרתו את הבטחתו להביא את יוזמתו למשאל עם; התעלמותו מהכרעת חברי הליכוד, שדחו את יוזמתו במשאל שנערך ביניהם; הפיטורים השרירותיים של השרים שהתנגדו למהלך ועוד כמה תכסיסים פרלמנטריים ופוליטיים ‒ כמה מהם לכאורה על גבול האי-חוקיות ‒ שנקט כדי לסלק מחסומים מאישור תוכניתו. והנודניק הזה הוא אני.
דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" באותה תקופה, דחה את השגותי מכל וכל. הוא הסביר כי כל מפעל ההתנחלות הוא בלתי חוקי, כי עצם מצב הכיבוש הוא בלתי חוקי, וכי על "הארץ" לא להתעסק בקטנות ובדקויות כאשר ראש הממשלה מוביל מהלך כה כביר הצופן סיכוי לשינוי פני המדינה.
לנדאו מימש בעמדתו את ההמלצה שהשמיע באותה תקופה אמנון אברמוביץ' לתקשורת ‒ "לאתרג" את שרון כדי שהנסיגה מעזה אכן תצא אל הפועל. גם היום אני סבור שזו לא היתה שעתו העיתונאית היפה ביותר של דייוויד לנדאו (בימים אלה מלאה שנה לפטירתו), ולא עמדתו הצודקת ביותר של אמנון אברמוביץ' (אם כי ניסוחה המבריק נכנס ללקסיקון הלאומי). לטעמי המיושן, עיתונאים אמורים לנקוט עמדות לגופם של דברים, לשאוף לא להיות מוטים ולנהוג ביושרה ככל יכולתם בכל הקשר מקצועי. כאשר עיתונאים פועלים ביודעין באופן מוטה, אם בדיווחיהם ואם בפרשנותם, הם מזהמים את השיח התקשורתי.
"תופסת אותם והורגת אותם", פעיל השמאל עזרא נאווי, מתוך תוכנית "עובדה" (צילום מסך)
משהו דומה מתפתח בימים האחרונים סביב התחקיר על מעלליו של עזרא נאווי, פעיל קבוצת תעאיוש, בתוכנית "עובדה". גדעון לוי, עמירה הס ועיתונאים נוספים המזוהים באופן מובהק עם השמאל התנפלו על אילנה דיין, עורכת "עובדה", ועל התחקירנים עמרי אסנהיים ומתן גז, והציגו אותם כמשרתים בזויים של השלטון, כנמושות הנכנעות למכבש הפשיסטי וכעיתונאים חלולים ללא חוט שדרה וללא יושרה. כל זאת משום שהתמונה שעלתה מהכתבה ב"עובדה" לא נוחה לשמאל.
לוי לא הסתפק בהופעה לצדה של דיין בסיום המשדר, שבו שפך עליה את מררתו, אלא הקדיש לכך אתמול (10.1.16) את המאמר המרכזי בעמודי הדעות של "הארץ", ובו הציג את "עובדה" כבימה תקשורתית המפיצה וירוסים של הסתה והסחת דעת וכמי שנותנת יד להפצת תעמולה מקארתיסטית.
לוי לא נתן את הדעת למצג האירוני שהוא מציב בו את עצמו: הוא, העיתונאי העשוי ללא חת, החובט בפרצופו של הציבור הישראלי יום אחר יום בשמה של האמת, ממלא פתאום את תפקידו של מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל, שהיה מתלונן באוזני עורכי "דבר" על האופן שבו ההסתדרות מוצגת לקוראי העיתון: מדוע כותבים רק על התופעות השליליות, מדוע אין מזכירים את מפעלותיו הברוכים של הארגון, מדוע עורכי העיתון אינם מנכשים את התיוגים וההכללות.
עיתונאי "הארץ" גדעון לוי (צילום: גדעון מרקוביץ')
חמתו של לוי (ושל אנשי תקשורת נוספים המזוהים עם השמאל) יצאה על כך שעזרא נאווי מצטייר בכתבה כבא-כוחה של תעאיוש; שהתחקירנים של "עובדה" מתרכזים בשתי אפיזודות מביכות בהתנהלותו – ומתעלמים ממסירות הנפש של כלל חברי הקבוצה לאורך כל שנות קיומה; שאילנה דיין ועמיתיה נתנו ביטוי לגרסאותיה של עמותה ימנית שיש לה אינטרס מובהק להשחיר את פניו של השמאל.
ראבק, זה מה שיש לגדעון לוי, עמירה הס ויוסי גורביץ לומר? זה הרי הדהוד של תמליליהם המוכרים של בן-דרור ימיני ודומיו. מה יש? מה קרה? "עובדה" חשפה לכאורה מקרה של תפוח רקוב בשמאל. האם הדרך המוצלחת ביותר להתמודד איתו היא התבכיינות בנוסח "אכלו לי שתו לי"?
כאן היה הטור הזה אמור להסתיים, אלא שמשהו בהתנהלות "עובדה" בכל זאת מטריד אותי. התחקיר של דיין ועמיתיה, כך נראה, הגיע אליהם כסיפור מוגמר. הם עשו בו כהבנתם, אך כשצופים בתוצאה הסופית היא מדיפה ריח של מארב שטמן ארגון עד-כאן לקבוצת תעאיוש. האם זה פוסל את שידורו? לכאורה, לא. לכל הדלפה יש מניע – בין אם אינטרסנטי ובין אם נאצל – ותחקיר שעיקרו בוצע על-ידי גורם מעוניין והוצע לכלי תקשורת אינו פסול לפרסום, ובלבד שכלי התקשורת יישם כראוי את הליך הבירור העובדתי ואת שאר המטלות המקצועיות המקובלות טרם הפצת הסיפור ברבים.
מאז שידור התחקיר הועלו כמה השגות בעלות משקל על ההקשר שבו נמסר המידע למערכת "עובדה", על טיבה של עמותת עד-כאן ועל תמונת הרקע לסיפור המעשה. הסוגיות האלו מזמינות בירור עיתונאי נוסף. כתבת-המשך היא הדרך הראויה להתמודד עם התחקיר – ולא הנהי הקורבני של מי שנעלב מכך שהציצו אל החצר האחורית של ביתו.
* * *
לצפייה בכתבת "עובדה" של עמרי אסנהיים ומתן גז