רגע לפני שעיתוני סוף-השבוע האחרון מושלכים לפח המִחזור, נסו להיזכר: מה ההבדל הבולט בין שרה נתניהו ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" ב"הארץ" וב"ישראל היום"? לא, אין הכוונה לתוכני הידיעות, הכתבות, המאמרים והטורים, אלא לפריט הבולט ביותר, הרבה לפני שקראתם מלה אחת על העוזרת, החליפות וההסכם הסודי.
השוני זעק לעין. "ישראל היום" הסתפק בליווי הכתבות והמאמרים בצילום ארכיון של בני הזוג נתניהו, ואילו עורכי המוספים בשלושת העיתונים האחרים הפקידו את גורלה של רעיית (לא אשתו, נא להקפיד, כך דיווח אחד הכותבים, רק רעייתו, מלשון רעות) ראש הממשלה בידי מאיירים. שניים מהם הציבו אותה על השער.
לשווא ינסו עורכים להסתתר תחת הטיעון שבסך-הכל מדובר בניסיון לגוון את החזות הגרפית של המוסף. שהדבר עדיף על פני שימוש בפעם האלף בתצלום ארכיון. שבמקרים רבים עושים את זה. הכל נכון, אבל במקרה הזה, זה לא מקרה.
לא סתם הוזמנו שלושה מאיירים לנעוץ את מכחוליהם הממוחשבים באשה הזו. העורכים ידעו מראש מה יקבלו. הם שלפו מארגז הכלים העיתונאי גם את החִצים הגרפיים, החזותיים. כל איור של שרה מאחזר ברגע אחד את כל ההתרשמויות והסטריאוטיפים הישנים שנדחקו למרתפי התודעה, אבל לא דהו גם בתקופת ההקפאה שלה. אם תמונה שווה אלף מלים, איור כזה שווה אלפיים.
עמוס בידרמן ב"הארץ", ירמי פינקוס ב"ידיעות אחרונות" ואיתמר דאובה ב"מעריב" עשו כמו תמיד עבודה טובה, אבל זו לא ממש בעיה. שרה היא טרף קל. השיער הבלונדיני החלק, השפתיים העבות, החיוך ובעיקר האף שעשוי להזכיר למישהו דמות מצויירת משידורי הטלוויזיה לילדים – והנה שרה'לה. דאובה הטיב עימה מאחרים. הוא העניק לה גוף חטוב ומהודק, אבל העיקר הם הפנים.
שרה נתניהו, איור של עמוס בידרמן במוסף "השבוע" של "הארץ"
במקרה של משפחת נתניהו, האיורים הם חבטה בבטן הרכה, כמו חלק מן הדיווחים בפרשת העוזרת. יש מסורת כזו בעיתונות הישראלית: נתניהו מושך אש מיומו הראשון בפוליטיקה, מגרה את מיצי הקיבה העיתונאיים. אם נכונה התיזה שכל הפרשה האחרונה נולדה כנקמת מוזס בבעלי הברית אדלסון-נתניהו, שכבר נגסו במונופול של העיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות" הלך על בטוח. בעיתון הזה זוכרים איך מוסף "7 ימים" עם "תיק שרה נתניהו" שבר את שיאי המכירות של גליון יום שישי.
הקריקטוריסט והמאייר הוותיק יעקב שילה מסביר בתערוכת קריקטורות שלו, המוצגת במוזיאון הקומיקס והקריקטורות בחולון, את ההבדל בין איור לקריקטורה פוליטית. איור, מסביר שילה, הוא ציור הומוריסטי בדרך כלל שמלווה כתבה או מאמר, מעין קישוט לטקסט. קריקטורה היא אמירה עצמאית, מאמר גרפי. במקרה של שרה אין הבדל: האיור הוא הקריקטורה. קריקטורה של אשת ראש ממשלה. כל מלה מיותרת.
הגזמה של תווי פנים ואברי גוף היא כמובן עיקרה של הקריקטורה. זו הדרך להצחיק או להלעיג, למתוח ביקורת או לשמר אפיון של דמות. בן-גוריון הביא עימו את בלוריתו הלבנה, המתנפנפת, גולדה את השיער האסוף, האף והסיגריה, בגין את השיניים והמשקפיים, רבין את המצח הגבוה, שמיר את הגבות והשפם, שרון את הלחיים הנפוחות והאף הקטן, ביבי נתניהו את האף – ורק אהוד אולמרט הציג למאיירים ולקריקטוריסטים אתגר מורכב יותר. אבל עם שרה אין בעיה.
איור של איתמר דאובה ב"מעריב"
איור של ירמי פינקוס ב"ידיעות אחרונות"
זו כמובן אינה המצאה ישראלית והיא לא נולדה לכבודה של שרה. לפני כחודש הלך לעולמו דייוויד לוין, שאחד מעמיתיו הכתיר אותו כקריקטוריסט הפוליטי החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא נכנס לפנתיאון הגרפיקה הפוליטית עם איורו של הנרי קיסינג'ר מתנה אהבים על ספה במשרדו עם כדור הארץ, ועם הנשיא לינדון ג'ונסון חושף את הצלקת שהותיר ניתוח על בטנו בדמות מפת וייטנם. בניגוד לקריקטורות הפוליטיות האמריקאיות העמוסות לעתים קרובות מלל, לוין העביר את המסר שלו באלגנטיות ובלי מלים. רבים מקורבנות ציפורן הדיו שלו לא היו פוליטיקאים, אלא אמנים וספורטאים.
כל הרעיון, הסביר פעם לוין, הוא ללכוד בציור את האישיות של המאויר. יש באיורים משהו קומי, מגחיך. מבט אחד והכל נאמר. "אני מנסה להיות ביקורתי, אבל לא הרסני", אמר. "אני מקווה שהמראה המצחיק של האנשים רבי העוצמה אולי יעורר אצלם קצת צניעות ומודעות עצמית".
האיורים של לוין לא היו מחמיאים כמעט אף פעם, אבל הם שורטטו תמיד בקווים דקים, עדינים, לרוב בשחור-לבן. האיורים המציגים את שרה נתניהו מעודנים הרבה פחות. מי שהזמין אותם ידע מה יקבל, מה יחשבו הקוראים. מבחינת משפחת נתניהו המחיר הכבד כבר רשום על הקיר: אפשר להילחם, באמצעות כתבי תביעה, בכתבות ובתחקירים, אבל מול קריקטורות אתה תמיד מפסיד.