קראתי פעם על מחקר פסיכולוגי שהתיימר לפענח את הסיבות הנפשיות המושכות אנשים ונשים למקצועות מסוימים. על-פי פרסום זה, לעיסוק בעיתונות נמשכים אנשים הזקוקים לסיפוק מיידי. יש משהו באבחנה הזו: בניגוד למדענים, עיתונאים אינם בנויים לשקוד שנים ארוכות על מבחנות כדי לחזות בפרי מלאכתם. הם זקוקים לתוצאות מיידיות. שפת העבודה שלהם היא הסקופים, לא המיקרוסקופים, וכך גם נמדדת תהילתם: הם אינם מסוגלים לדחות את סיפוקם המקצועי לעתיד; להם דרוש תגמול מהיר.
שם העיתונאי המתנוסס מתחת לידיעה מרעישה המתפרסמת בכותרת הראשית, מעל תחקיר חושפני או מאמר מצליף הוא הדלק המניע אותו. הוא זקוק ליבול הזה כדי לצאת עימו מחדש לשדה המרעה ולהתפאר בו. והואיל והציד הוא יומיומי, השלל הזה נחוץ לו כל הזמן, וחיוני שיהיה נישא על כתפו באופן שהכל יראו אותו, כי הוא שקובע את ערכו בשוק.
יאיר לפיד. 9.9.08 (צילום: מיכל פתאל)
עיתונאי הרוכש לעצמו שם של חושף שערוריות, או של כור המפיק מידע בלעדי, או של פרשן חד עין המקושר היטב למקבלי החלטות – מגביר מיניה וביה את יכולתו להחזיק ולהעצים את המוניטין שלו. זיהוי העיתונאי עם ההישגים המקצועיים האלה לא נועד רק לשפר את יכולתו להתמיד בהם, אלא הוא עונה גם על צרכיו הפנימיים – להשיג הכרה, להיות מפורסם, להיחשב לסיפור הצלחה. כך בעיתונות המודפסת והרדיופונית, וקל וחומר בעיתונות הטלוויזיה, שבה החשיפה לציבור גדולה עשרת מונים.
הואיל וכך, לא מובנת מאליה נטייתם של לא מעט אנשי תקשורת לפנות לפוליטיקה. מה ימצא יאיר לפיד בכנסת, ואפילו בממשלה, שחסר לו עתה בפעילותו התקשורתית המגוונת? ממון? כבוד? השפעה? פרסום? הרי יש לו מכל אלה בשפע. איזה חסך לא ידוע, או לא מודע, באה למלא הכוונה המיוחסת לו לחצות את הקווים ולהפוך ממסקר למסוקר, ממראיין למרואיין?
הבחירה בעיסוק העיתונאי מגדירה את האדם ומעידה על מניעיו ועל התכונות הטבועות בו. מי שלהוט לעבור לפוליטיקה מבלבל את היוצרות. זו, כמובן, החלטה אישית לגיטימית, אבל היא לא נעדרת קושי: היא מעוררת שאלה עד כמה תפקודו העיתונאי עד כה היה חף משיקולים זרים. הואיל ויותר ויותר אנשי תקשורת פוזלים לכורסאות הכנסת והממשלה, הצל המלווה את הנטייה הזו מתפשט ומעיב על העיסוק העיתונאי כולו.
המקצוע הזה ייתפס מעתה והלאה כחלטורה, כחניכות בדרך להגשמת המאווה האמיתי – הפוליטיקה. מהדימוי הזה ייגזרו איכותם ומניעיהם של האנשים הפונים לעסוק בתקשורת, ותהיה לכך השפעה חמורה על מעמדה של קהילת העיתונאים ועל מידת האמון שהציבור נותן בה.
כדאי ליאיר לפיד, ולדומיו, להתבונן סביבם. כמו רמטכ"לים ואנשי ביטחון שכשפשטו מדים נחשפו במסדרונות הכנסת במערומיהם האינטלקטואליים, כמו רבנים שכשהגיעו לפוליטיקה התגלו חולשותיהם המוסריות, כמו אנשי אקדמיה שהמגע עם המציאות המפלגתית האיר את תלישותם – כך נשרו נוצותיהם של רוב העיתונאים שפנו בשנים האחרונות לזירה הפוליטית.
הם אמנם אומרים לעצמם שהמעבר מקנה להם כוח השפעה גדול מזה שעמד לרשותם בעיסוקם הקודם, הם אמנם סבורים שתרומתם לחיים הציבוריים כיום רבה מבעבר, אבל זו הונאה עצמית. איש מהם אינו מטביע חותם של ממש על השיח הציבורי, איש מהם לא התגלה כמאור פוליטי המסמן את הדרך, איש מהם לא נתפס כמנהיג שמעברו לפוליטיקה אכן היטיב עם הציבור.
בדרך כלל, התנהלותם החשופה של אנשי התקשורת בשדה הפוליטי פגעה בתדמיתם ולא הגבירה את תהילתם. אבל מה, האגו גדול, והוא לא מסתפק במיקרופון, במרקע ובמקלדת.