תעמולת הבחירות היתה משכנעת מאוד בנושא אחד – ערבים זה רע ליהודים. חוץ מהמפלגות הערביות, דבקו כל המפלגות הציוניות והדתיות בגישה שצריך להיזהר מהערבים, להיזהר מהקול הערבי הישראלי, להיזהר מערפאת, להיזהר מנוכחותם של פלסטינים בתוכנו ולנסות לדחוק אותם הרחק ככל האפשר.

השלטים "ביבי טוב ליהודים", שעוררו מהומה לרגע, העבירו את המסר הגלוי שרוב המפלגות העבירו כל הזמן באופן סמוי. מפלגת העבודה אמרה שצריך להמשיך את תהליך השלום כדי להגיע למצב של "הם שם ואנחנו כאן". במלים אחרות, עופו לנו מהעיניים. מדובר בהפרדה במובן המנוכר ביותר של המלה, ללא שום רמז לפיוס ולעתיד ורוד של שיתוף פעולה. הליכוד העביר את המסר של הזכוכית השבורה, של אי-אמון מוחלט בערבים, שכל הסכם איתם מוביל לאסון. כשאמרו שהשילוב בין פרס לערפאת מסוכן למדינה, לא הציגו שום אלטרנטיבה של הסכם אחר, עם ערבי אחר, שיכול להיות טוב יותר. דמותו של ערפאת הופיעה בצורתה המאיימת ביותר כשהיא מסמלת את הסלידה והאימה מהאיש בכאפייה.

המפלגות הדתיות, וכמוהן גם מפלגת העלייה והדרך השלישית, העבירו ברורות את המסר היהודי המסתכם במשפט "אל תתנו לקול הערבי להכריע". מכל המסרים זה אולי המקומם ביותר, משום שלראשונה נאמר בבחירות שקולו של המיעוט הערבי אינו שווה לקולו של מצביע יהודי. לערבי מותר להשפיע רק בענייני פנים, ואילו היהודי יכול לקבוע את גורל המדינה בענייני חוץ וביטחון.

איור: מירה פרידמן

בבחירות האלה ניצחו הקול היהודי והמסר היהודי. נוצר שיתוף פעולה בין הימין הלאומי לבין המפלגות הדתיות בגלל הפחד הגובר מהערבים באשר הם – הערבים שפעם כונו "טובים" (והם הערבים הישראלים), והערבים שחצי-בפנים חצי-בחוץ (הפלסטינים בשטחים) והערבים באשר הם במזרח התיכון. גם מרצ, במסר ההפרדה שלה, סייעה לגיבוש הקונסנזוס סביב ה"אנחנו" מול ה"הם".

עד לפני שנתיים-שלוש, למעשה עד הסכם אוסלו, לא נשמעה בארץ הטענה שאסור לתת לקול הערבי להכריע. ההסכם עם ערפאת, שלכאורה אמור היה לחזק את האמון בפלסטינים, הפך את הערבים הישראלים לאיום, משום שהם הביעו הזדהות גלויה עם ערפאת. עד לפני שתיים, רק אליקים העצני היה מסוגל לכפור בכובד משקלו של הקול הערבי ולהטיל ספק בדמוקרטיה במובנה הראשוני ביותר – קול אחד לאיש אחד. בשנתיים האחרונות הפך המושג הדתי-לאומני בעבר – "העם" במקום "המדינה" – ללגיטימי.

השפעת הערבים בבחירות הפכה לאיום על היהודים. הנורמליזציה שנתפסה אצל אנשים אחדים (מעטים כנראה) כדבר חיובי נתפסה אצל הרוב כאיום על הזהות היהודית של המדינה. רבין נרצח, כי הטיעון שלממשלתו אין מנדט בשל הישענותה על קולות ערבים הפך אותו לבוגד. הטיעון הזה קיבל לגיטימציה בבחירות.

ב-30 במאי, בשעות הבוקר, חשתי הקלה לרגע כששמעתי את הפרשנים ברדיו אומרים ש"פרס נכשל בגלל הערבים". הבינותי שאילו פרס היה מנצח, היו זוכרים לו כל הזמן את התמיכה הערבית המסיבית. אחרי מחשבה נוספת אמרתי לעצמי, שעכשיו גם השמאל ישנא את הערבים ויחשוב אותם לבוגדים בשלום: אף שרק 12 אלף ערבים שמו פתק לבן, הם כבר הואשמו בכישלון הזה.

כל זה עובד במישור הלא-רציונלי, כמו שכל מסע הבחירות עבד רק דרך הבטן, לא דרך הראש. אין קול אחד שמכריע, יש סך כל הקולות שמכריעים בבחירות. אילו פרס היה מנצח אחרי ספירת קולות החיילים, האם אפשר היה לטעון שקולות החיילים הם שהצילו אותו? השאלה מי הציל ומי הכשיל נוגעת רק לשאלה מי נספר קודם ומי אחר-כך.

כך צריך להסתכל גם על המושג "אחדות העם", שנולד אחרי רצח רבין, או על התשדיר של "צו פיוס", שבו נראים יהודים חילונים ודתיים עושים שלום ביניהם. מערכת הבחירות האחרונה לא קירבה את השלום עם העולם הערבי, היא רק הגדירה סופית גם את הערבי הישראלי כאויב. כך אפשר להסביר גם את הצבעתם של חילונים למפלגות דתיות.

המחנות של "אנחנו" ו"הם" התגבשו באופן מדאיג לכל מי שהישראליות היתה חשובה לו.

גיליון 3, מאי 1996