איור: עינת פלד
דצמבר 1995 היה חודש שחון במיוחד: הימים נקפו, בטלוויזיה נראה חג מולד לבן בערי המערב המושלגות, ורק אצלנו לא ירדה טיפה של גשם. כיוון שכך הפשילה התקשורת הישראלית שרוולים וניגשה "לטפל בנושא" כדרכה מימים ימימה: לאחר דיון חפוז בבעיית המאגרים ובשאלת מפלס הכנרת, היא עברה מיד לעיסוק ב"חסדי שמים" פשוטם כמשמעם. בתוכנית האקטואליה "בחצי היום", ספינת הדגל של הרדיו הממלכתי החילוני, הודיע המנחה ביום שישי, ה-29 בדצמבר, ש"נמצא איתנו על הקו כבוד הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו". מדוע דווקא רב לשעבר זה ולא אחר – זה עניין כמעט אקראי, הקשור בתום לבו, בזמינותו או ברוחו הספורטיבית של מי שמוכן להפוך ל"אייטם" קצר. ומדוע הועלה לשידור דווקא "כבוד הרב", ולא למשל מטיאורולוג או גיאולוג? אולי משום שהיה זה יום שישי, והיה צורך ב"אייטם יידישקייטי"; ואולי כבר דיברו עם המטיאורולוג; ואולי עצם הביטויים "חסדי שמים" ו"עצירת גשמים" מעלים מיד על הדעת את "חוני המעגל", או את "תפילת הגשם", ומכאן קצרה הדרך לרבנות עצמה. מכל מקום, לשידור "הועלה רב", והמנחה פנה אליו באותו סגנון ייחודי של "חירות בתוך עבדות" – כלומר אירוניה אישית בתוך אילוץ מקצועי – השמור לנסיבות שכאלה:
"כבוד הרב, מה הסיבה לעצירת הגשמים? יכול להיות שלא התפללנו טוב בסוכות?".
הרב השיב מניה וביה שכתוב בהלכה שאין צורך לעשות צום, אבל להתפלל צריך. היו חקלאים שזרעו בגליל ובנגב ולא ירד גשם, ועל-פי הדין, "כשחקלאי מצטער – כלל עם ישראל מצטער".
"אבל עשינו משהו רע שהגשם לא יורד? זה בגלל המצב?", הקשה המראיין.
"יכול להיות שהקדוש ברוך הוא מחכה לתשובה שלנו", השיב הרב.
"צריך שגם החילונים יתחילו להתפלל כדי שיירד גשם?".
הרב השיב שהוא לא מאמין שיש יהודי שלא מתפלל לגשם. יהודי שומע שיש יהודים אחרים שמתפללים, אז גם הוא מתפלל...
בקיצור, השיחה נמשכה דקות ארוכות-ארוכות, נמתחה במאולץ ובמאומץ עד הפרסומות כשהיא מתמרנת בזהירות על טרפז האירוניה (המיועדת לחילונים או לקולגות) מעל למעמקי ה"יידישקייט" (המיועד אולי לדתיים או ל"כלל המאזינים"); האם כבוד הרב זוכר אם התפילות עזרו בפעם הקודמת? "כן, זה עזר". ופעם התפללתם ההפך, לעצירת גשמים, נכון? "נכון. היו שטפונות וביקשנו שיפסיקו". וזה עזר? "עזר". לבסוף נפרד המנחה מהרב הראשי לשעבר בתקווה שיירד גשם "עם תפילות – או בלי תפילות", ולקינוח אף הושמע שיר חסידי: "אל אלוהים, עושה פלא, תן לבוא בשעריך". ואחר-כך היו הפרסומות.
גשם. אייטם. רב. תפילות. פיקנטריה. יידישקייט. לכאורה, מה יש להאריך ולדון בכך? הרי זה החומר שממנו קורצה במחוזותינו השגרה העיתונאית; מדובר בקמח ובמים של העיסה הנקראת "זמן שידור" או "מילוי עיתון"; עורכים וכתבים עושים משהו שהם אישית אינם מאמינים בו – עם או בלי "לשון בלחי", עם או בלי אירוניה – כי "ככה צריך", ו"כך מקובל במקרים האלה".
והרי "כבוד הרב" (שעניין הראיון איתו הוא כמובן רק משל ודוגמה) לא הוזמן לדיון רציני באיזה עניין הלכתי או רוחני שבאמת מטריד את המדיה. לאמיתו של דבר – למרות הפנייה ה"מכובדת" כביכול – הוא בכלל אינו "כבוד הרב" של מראייניו, שהרי מה להם ולו? וכי הוא הרב שלהם? רוב התקשורתנים שלנו הם חילונים, שכלתנים ודעתנים, שלדידם "כבוד הרב" אינו אלא אייטם אקזוטי; הוא "הועלה על הקו" כמעין מכשף שבט או מוריד גשמים שנועד לתבל בקצת לחלוחית אקסצנטרית את שגרת הדיווחים.
ואמנם, בזמן עצירת גשמים פונים דווקא אל רב, כשם שבתחילת כל שנה חדשה מקובל לשוחח עם אסטרולוגים; ועם הקמת ממשלה חדשה מדברים עם איזו "פותחת בקפה"; ובכל חג וסופשבוע מספרים לנו סיפורי נסים ונפלאות על מקובלים ובעלי לחש, ידוענים ובעלות אוב. קשה לדמיין סצינה כזו בבי.בי.סי, למשל, אבל באחת ממהדורות "מבט" האחרונות הוקדש פרק נרחב – כולל ראיון רציני עם אסטרולוג – לשמועה אודות נבואה של מקובלים על רעידת אדמה למחרת היום. למה? ככה. אנו אישית לא מאמינים בזה, אבל ההמונים כנראה אוהבים את זה, ומכל מקום – הורגלו לכך, ואין מחליפים סוס זוכה, גם אם לדידנו זהו סוס עץ.
"האם יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?", שאלה, כידוע, פצצת המין מאי ווסט. וברוח זו אפשר לתהות: האם באמת יש לתקשורת הישראלית "לשון בלחי" בהתייצבה מול כל הנסתר, הקמאי, התפל והמיסטי – או שהיא סתם שמחה לראות את זה?
כאשר מקומון לוחמני ואינטליגנטי מקדיש פתאום כתבת ענק לתיאור סיאנס להעלאת רוחו של יצחק רבין – כוסות, שולחנות מתרוממים, רוחות והכל – האם הוא באמת מתכוון לזה או מאמין בזה, או שהוא סתם קורץ לנו שזה לא רציני? האם לועגים פה לבעלת האוב, או בעצם סוגדים לה? והרי קשה להאמין שהעורכים והכתבים – אנשים רציונלים ואינטליגנטים – באמת מאמינים בזה בעצמם. אבל זה לא רציני וזה סתם בצחוק, מדוע בכלל נותנים לנו את זה, ועוד במינונים כאלה?
כאשר עיתונים מכובדים מספרים לנו תדיר על בעלי קמיעות ולחש המסוגלים לרפא מחלות וגם לפתור בעיות של פריימריז – לא ברור מה הם רוצים שנעשה בזה: שנאמין בזה? שנצחק מזה? כאשר מנסחים ומבליטים ידיעה על הירצחו של "יהודי מקזחסטן שסירב לעלות לארץ", מה בעצם רוצים שנסיק מזה? שהגלות נושכת? שהציונות תציל ממוות? כאשר כל הינצלות מתאונה מתוארת כ"נס", וכל התנהגות תקנית של חייל מתוארת כמעשה גבורה פלאי בקנה מידה חשמונאי, ברור שרוצים לרמוז לנו כאן איזה רמז מאגי. אבל מהו? ולמה?
את התכיפות והזמינות שבהן גולשת התקשורת הישראלית החילונית והסולידית לעולם הנסתר, האי-רציונלי, המיסטי וה"רליגיוזי" (כלומר לא "דתי יהודי" ממש, אלא "דתי עממי" במובן של אמונות תפלות) אפשר להסביר באיזו ריקנות אינרטית, אולי בשטחיות ועצלות אינטלקטואלית. אפשר למנות כמה סיבות משוערות לכך:
ראשית, זו סתם שגרה נוחה, מין סטוץ זמין, מה עוד שהוברר שיש לכך קונים וצרכנים. יש רשימות תמהונים ותמימים המוכנים תמיד לספק את הסחורה – בין אם זו קריאה בקפה של הממשלה או תחזית כלכלית על-פי מצב הלחות במערת צדקיה.
שנית, בגלל הניכור התרבותי הכמעט גמור של תקשורתנים חילונים לכל עניין "יהודי" (הנחשב בארץ ל"תיק של הדתיים"), נתפסים ענייני אמונה ומסורת וגם מוצגים כסוג של בידור אקזוטי, כאשר צדדיהם הביזאריים מובלטים מאוד בתקשורת החילונית – בנוסח "הידעת"? – כאילו כדי להגביר את הניכור והפליאה. דווקא המובהקים שבכלי התקשורת החילוניים מרבים לפרסם בשקיקה ובקפידה פסקי הלכה והתבטאויות של רבנים לא-להם: בתשובה לשאלתו של רפתן השיב איזה רב שאסור לקצץ את השערות באף בצום גדליה, אבל מותר לתלוש נייר טואלט בערב יום העצמאות. תכליתו של פרסום מובלט זה, שנעשה גם הוא בתערובות של התחסדות ושל "לשון בלחי", היא כפולה: גם להדגים את נלעגותם ומוזרותם של אי-אלה רבנים ודתיים במחוזותינו, וגם כביכול "לתת להם שירות" במקרה שהם נמנים עם צרכנינו.
שלישית, על התקשורת השתלט הלך רוח אנטי-אינטלקטואלי בוטה ומפורש. חלב תיישים פלאי, או פתקי קללה וברכה של מקובל זקן המקובל גם על שרי הממשלה – אלה דוחקים הצדה ראיונות ודיוקנאות עם אנשי רוח, סופרים או אינטלקטואלים שכלתנים. הללו נחשבים כיום "פלספים" מפולצפים, וכבר נדחקו כמעט לגמרי מאור הזרקורים. שהרי בחיפוש אחר האקזוטי, המגוחך והמפליא אין מקום לאיזה איש רוח שכלתני-להרגיז, או לראיון עם איזה פרופסור צייקן, שמתוך חוסר התחשבות גמור משתדל דווקא לדייק בדבריו ולא ליפול למארב הגחכנות שהכינו לו. היוצא מהכלל שרק אישר את הכלל היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח: החשד הוא שאת הצלחתו וזמינותו בתקשורת הפופולרית אפשר היה לזקוף לאו דווקא לתוכן דבריו, אלא לאופן שבו אמר אותם: ההצטווחות, ההשתלחות, הטיקים המשונים, הביטוי השערורייתי הלא צפוי. ועכשיו, כשאין ליבוביץ' בסעיף "שאר הרוח" – לוקחים את זקן המקובלים.
רביעית, את הקלות היתרה שבה מסוגלת התקשורת הישראלית לעבור ממישור החיים הרגיל, הרציונלי והאפרורי (המאפיין גם את רוב מעצביה ומשתתפיה) אל מישורי המיסטיקה, הנס והמסתורין, אפשר להסביר גם במציאותה של "מציאות חלופית", הייחודית לישראל. זוהי המציאות המליצית של "הציונות" הטרנסצנדנטלית, המרחפת אי-שם על כנף המליצה מעל האוקיאנוס האטלנטי: זו המציאות המופשטת של "עמישראל", שיש לו אינטרסים שונים ולעתים אף מנוגדים לאלה של העם הישראלי החי; זו המציאות המאגית של "המוני בית ישראל" – אותה תנועת המונים אינסופית של "עולי רגל", מבקשי נסים ומקבלי ברכת כוהנים, צלייני בהלת קניות וצרכני תכונת חג – מציאות רטורית, דמוית סרטי ססיל ב. דה-מיל, המתקיימת ב"וירטואל ריאליטי" בעיקר בתקשורת הממלכתית. זו מציאות שבה המפתח לזהותנו העצמית הלאומית ניתן מרצון ובהתנדבות על-ידי הישראלים החילונים למישהו אחר: לרבנים, למתנחלים, למפלגות דתיות, לעסקנים גלותיים.
אל מציאות חלופית זו מסוגלת התקשורת הישראלית לעבור באותה קלות שבה עוברת אליס מבעד לזכוכית אל ארץ המראה. אנשי תקשורת חילונים ורציונלים לכל דבר, שבחייהם הפרטיים אין להם ולא כלום עם אותו עולם, מסוגלים לעבור אליו בנקל "מתוקף התפקיד": להיכנס למישור אחר של תודעה בן-רגע ובלי ניד עפעף, כמו שחקנים המתחפשים לפני עלותם לבמה. לבושים במצנפת השוטה, הם "משוחחים ברצינות" עם כבוד מוריד הגשם או האסטרולוג, ובעלי הכבוד העצמי שבהם רק קורצים מדי פעם לקהל. וכך לעתים קרובות מהווה דווקא התקשורת החילונית, בהתנדבות ומרצון, מעין אוונגרד מהופך של שמרנות וריאקציה: גם כאשר שום חוק פורמלי אינו כופה זאת עליה – היא מתנדבת ראשונה להעמיק את התיאוקרטיה, להפיץ את התפלות, להתבצר ברוח הגטו, לברוא לנו דה-נורמליזציה בשיטה עשה-זאת-בעצמך.
ואולם מעבר לכל ההסברים האחרים, דומה שהכל נעוץ ומתמצה בכמות: כל עוד מספר עמודי העיתון היה מוגבל ושעות השידור קצרות ומתוחמות, היה איזה אילוץ להבחין בין עיקר לטפל, בין שטות לממשות. אך כאשר מספר שעות השידור אינו מוגבל, אורכן של מהדורות האקטואליה אינסופי, והעיתונים מתחרים זה בזה בעוביים ובכמותם של המגזינים – ההתפלשות בשטות ובאיוולת היא בלתי נמנעת. הרי חייבים למלא את העמודים. הרי חייבים למתוח איכשהו את זמן השידור. ובכך, מרצון או שלא ברצון, ולבסוף גם שלא במודע – נעטפת התקשורת אט-אט במין קיסוס של איוולת, שטות וסטוץ, המכסה על הכל.
במצב זה נשאלת השאלה: מהי בכלל המוטיבציה שתעודד כיום אדם צעיר להיכנס ולהיות בתקשורת? האם הוא יכול היום להיכנס לעיתונות כדי לקדם איזו השקפת עולם? להשפיע על כיוון רצוי? לנסות להאיר, להעשיר, לברר את המציאות לאור ביקורת התבונה והרגש? או ש"החיים התקשורתיים" הם סתם התפלשות בים השטות, פשוט "עבודה בזבל", ועוד תוך רמייה והתכחשות עצמית? האם מקצוע זה נועד כיום סתם "למלא את הזמן", סתם לגבב תבן וקש לראשי הבריות?
כאשר ייסד י"ח ברנר את עיתונו "המעורר", הוא פירסם בגיליון הראשון את הצהרת הכוונות הבאות: להראות לעצמנו את מצבנו הגשמי והרוחני בלי כל כחל ושרק, להעמידנו על עצם מהותנו למען להיות ניצבים נגד גורלנו בדעה צלולה ובעיניים פקוחות ובלי כל שקר בנפש, ולמען נהיה מוכשרים לשאת את כל הכאב והצער בתוכנו בעוז...".
במלים אלה כמו ממוצים התכלית והטעם של עיתונות בכלל, וישראלית בפרט. המוטו של "המעורר" היה, כידוע, "כי לעוררך, אחי, אני בא". אבל המוטו של פלחים עצומים בתקשורת הישראלית של היום הוא: "כי לטמטמך ולהרדימך, אחי, אני בא".
אמנם נכון שירדה קרנן של האידיאולוגיות, ואמנם נכון שיש כיום מקום חשוב ולגיטימי לבידור. אבל דווקא בעידן תקשורתי מפולש זה, שבו הכל הולך, הכל אופף – יש צורך כפול ומכופל ב"עיניים פקוחות ובלי כל שקר בנפש": בצורך לדייק, לומר אמת, לאבחן היטב, בלי כחל ושרק, "להעמידנו על עצם מהותנו". תקשורת רציונלית חייבת גם להנהיג, לא רק להיגרר, לנסות בכל זאת לחתור אל איזו הארה מבעד העפאים המתעבים של השטות והכלום.
גיליון 1, ינואר 1996