ב-7 בנובמבר 1995, שלושה ימים לאחר רצח יצחק רבין, טילפן היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, אל כמה מעורכי העיתונים ואל מנהלי תחנות הטלוויזיה והרדיו, ודרש מהם "לא לתת במה למסיתים ולמנאצים". בשיחות הטלפון הזהיר בן-יאיר כי בפרסומים כאלה יש משום עבירה על החוק. למחרת שיגר עוזרו, עו"ד אמיר זולטי, מכתב רשמי המפרט את משמעות הפנייה. בין היתר צוין כי פרסום ראיונות עם אנשים שהביעו סיפוק ושמחה בעקבות הרצח או שקראו למעשי רצח נוספים, וכן הדפסת תמונות של כתובות נאצה המבטאות מסרים דומים, הם מעשים המטילים אחריות פלילית לא רק על אומרי הדברים, אלא גם על מי שמפרסמם.
בסיכום המכתב הוסיף עוזרו של בן-יאיר: "לפיכך מבקש היועץ המשפטי לממשלה כי עיתונך יימנע מקיום ראיונות עם מסיתים ומנאצים ומהבאת ציטוטים של דברי נאצה והסתה, כאמור לעיל, בין בעל-פה ובין בכתב".
פנייתו של בן-יאיר עוררה תגובות זעם במערכת העיתונאית. ועדת העורכים של העיתונים היומיים, שהתכנסה ב-10 בנובמבר לדיון בהשתתפות נשיא מועצת העיתונות, חיים צדוק, פירסמה הודעת תגובה המביעה תמיהה על הפנייה. "ועדת העורכים סבורה כי חובתה של התקשורת לדווח על כל עניין בעל חשיבות ציבורית, תוך שמירה על כללי האתיקה המקצועית. הוועדה תמהה על עצם פניית היועץ המשפטי דווקא בימים אלה, שבהם אנו מצווים להביא את מירב המידע לציבור הרחב. ועדת העורכים קוראת ליועץ המשפטי לשקול מחדש את עמדתו", נאמר בהודעה.
בראיון לתוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה למחרת, ב-11 בנובמבר, אמר בן-יאיר: "כאשר אמרנו שחופש הביטוי צריך לסבול דעות מקוממות אולי לא ייחסנו לזה את החשיבות המספקת במובן של פגיעה בסדר הציבורי". עמדתו של בן-יאיר הביאה את האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, בראשות היו"ר שרה פרידמן, לעתור לבג"ץ בדרישה שהיועץ יבטל את הוראתו לעורכי העיתונים ולמנהלי הרדיו והטלוויזיה בישראל. בעתירה, שהוגשה באמצעות עו"ד אילן בומבך, נאמר בין היתר כי ההוראה "מחניקה כמעט לחלוטין את חופש הביטוי, זועקת באי-סבירותה הקיצונית ובסתירתה את החוק, במיוחד לאור העובדה שזכות הציבור לדעת נמנעת דווקא בשנת בחירות, כאשר עתה יותר מתמיד הושגה זרימה חופשית ובלתי מוגבלת אשר איננה מוכתבת מלמעלה, וזאת כדי לאפשר לציבור להגשים בצורה מיטבית את חופש הבחירה שלו".
בעתירה הוגדרה עוד הוראת היועץ כ"כוללנית וגורפת" ונטען כי אסרה פרסום דברי הסתה ללא כל הבחנה שהיא. "לא ברור [...] מי הם מסיתים אשר אסור לקיים עימם ראיונות ולדווח על דבריהם ומי הוא שיכריע אם קיימת הסתה או לא [...] האם נאסר ראיון עם האישיות עצמה, או שנאסרה גם הבאת הדברים מפי אומרם? האם נאסרים ראיונות גם עם ח"כים ואישים אחרים שצפויים להסית?".
בתשובת המדינה, שהוגשה לבג"ץ ב-17 בדצמבר, מצוטט בין היתר השופט אהרן ברק, שקבע בבג"ץ כהנא נגד הוועד המנהל ב-1985: "אכן, חופש הביטוי בא להגן על הדמוקרטיה, אך לעתים אין מנוס מן המסקנה כי הוא עשוי גם לפגוע בה [...] דמוקרטיה נאורה מבקשת להגן על עצמה מפני סרטן המבקש לחסלה. אכן, המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי כל עוד חופש הביטוי מגן על הדמוקרטיה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהדמוקרטיה תניח צווארה לכורת".
יחד עם זאת, הבהיר בן-יאיר באמצעות מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עוזי פוגלמן, "הבקשה (לאמצעי התקשורת) נגעה לדיווח ישיר של ראיונות וציטוטים, ולא לדיווח עקיף של אותן התבטאויות [...] למותר לציין כי שלא כפי הנטען בעתירה, אין ולא היה בבקשה כדי למנוע דיווח על כל ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור, לרבות אלה הקיצוניות והמקוממות. ואכן בזמן שחלף ממועד הפנייה האמורה עד כה ניתן היה להיווכח כי הדיווח והסיקור העיתונאי בנושאים הנדונים לא נמנעו ולא הוגבלו".
שופטי בג"ץ דליה דורנר, תיאודור אור ואליהו מצא קבעו כי תשובת היועץ צריכה להניח את דעתם של העותרים. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל אמנם הודיע כי הוא מושך את עתירתו, אך עו"ד בומבך הדגיש כי הוא שומר על זכותו להגישה שוב, אם וכאשר יתעורר הצורך.
גיליון 1, ינואר 1996