איור: מירה פרידמן
בדיון שנערך בחודש האחרון בוועדת החינוך של הכנסת (הקודמת) חזרו ראשי עיירות הפיתוח והעלו את טענתם כי אמצעי התקשורת "צובעים את העיירות בשחור". במיוחד הוטחה ביקורת בערוצי הטלוויזיה, בטענה הכללית ש"המרוץ אחרי הרייטינג" החמיר את בעיית הדימוי ואת דרך הייצוג של הפריפריה בתקשורת.
נגישותם המוגבלת של הישובים בפריפריה לשאר אמצעי התקשורת עלתה לאחרונה שוב, כשהתברר כי מאות יישובים עדיין לא חוברו לרשת הכבלים הארצית. בזמנו, כאשר חילקו את אזורי הארץ בין הזכיינים, התברר כי רובם מעדיפים את אזורי המרכז הצפופים וכי התעניינותם באזורי הפריפריה מועטת. לכן הוחלט להצמיד לכל זכיין אזור "טוב" ואזור בפריפריה. הזכיינים רישת את האזורים הריווחים שבמרכז הארץ במהירות, והסתפקו בחיבור רק של חלק מאזורי הפריפריה. התוצאה: 80% מהיישובים בארץ, רובם יישובים קטנים בפריפריה, אינם מחוברים עדיין לרשת הכבלים הארצית, מ"סיבות כלכליות" כביכול. כתוצאה מכך נוצרה, למעשה, אפליה במידת חופש הביטוי ובהיקף המידע העומדים לרשות היישובים השונים.
האם טענותיהם של ראשי עיירות הפיתוח על הטלוויזיה נכונות גם לגבי העיתונות המודפסת? מבדיקת מאות כתבות על עיירות פיתוח בעיתונים הארציים עולה, כי רוב האירועים המדווחים היו שליליים ועסקו באלימות, פשע, עוני, אי-שקט חברתי, אבטלה, קוריוזים וכו'. לא אחת נעשה שימוש נרחב בסטריאוטיפים, בהכללות ובדעות קדומות. לדוגמא: "..וכך הולכת עיירת הקיפוח ומצמיחה מתוך השיממון, קנאים חדשים, קיצונים ימניים, דתיים למחצה, מובטלים, שותים עד סביאה, מנמיכים לעצמם את סף ההתפתות אל הפשע לסוגיו.." (דבר, 2.10.89) "...עיירות הפיתוח אינן משהו שהתחיל טוב, ובמשך הזמן נדפק. הן משהו שהתחיל דפוק כדי לייצר דפוקים..." (ידיעות אחרונות, 7.4.92).
תיאורים אלה מוצגים כנובעים לא סיבות מבניות או פוליטיות כלשהן אלא מכך שהתושבים בפריפריה הם "כאלה" - זנוחים, מוזרים, פרובינציונאליים ובעקיפין אשמים בעצם, במה שעובר עליהם. נוסף לכך הם מוצגים כמין עדר של אנשים בעלי חשיבה דומה ודפוסי התנהגות דומים. במצב כזה יש ציפייה מ"הם", בפריפריה, להתנהג בצורה מסוימת ולספק את "החדשות הרעות" – וזאת לעומת הציפיות מ"איתנו", במרכז; ואם "הם" לא מתנהגים באלימות כפי שהעיתונאים מצפים מהם, זה יופיע בכתבות: "עד כה לא היו כל גילויי עוינות או אלימות כלפי הסניף (של מרצ בנתיבות) או חבריו..." (הארץ, 25.5.92); "מי שציפה לאלימות ולמהומות של אוהדי הליכוד בהופעותיו של שמעון פרס אמש בדימונה ובבאר שבע - התבדה..." (ידיעות אחרונות, 30.10.88); "ביקורו של השר נבון בבית שמש עבר ללא כל הפרעות..." (הארץ, 1.10.88). המסר הסמוי המועבר לקוראים הוא: "הישארו איתנו" - כי אם הפעם לא היתה אלימות בפריפריה והסדר נשמר, ההתפרעויות יתרחשו בעתיד ואנו מבטיחים לדווח עליהן מיד. ציפייה זו לאלימות ולפשע עלולה לגרום לעיוות פני המציאות אצל הקוראים. מבדיקת הסיקור העיתונאי של מקרי הפשע בעיירות הפיתוח התברר כי הסיקור בעיתונות גדל, בתקופה מסוימת, פי שלושה, בעוד שבפועל - על פי נתוני המשטרה - חלה ירידה בפשיעה, יחסית לשאר הערים בארץ.
כאשר משווים את דרך הסיקור בעיתונות של אירועים דומים המתרחשים במרכז ובפריפריה, מתברר שאדם ממרכז הארץ שעבר על החוק מוצג כאדם פרטי ללא איזכור קשר כלשהו למקום מגוריו, בעוד שבפריפריה כל התושבים, על-פי התיאור העיתונאי, אחראים למתרחש (במקרה של התרחשות שלילית) ולוקחים בו חלק. דוגמה: על רצח בירוחם זכתה העיירה לכותרות עיתונאיות כמו: "מי ירחם על ירוחם?", "ירוחם, עיירה נידחת מחפשת רוצח" ועוד. אגב, מקרים כאלה משמשים לעורכים הזדמנויות מצויינות לתת ביטוי ליצירתיותם המופלאה דרך עשיית שימוש בשם העיירה: "אופקים צרים", "עיירה ללא אופקים", "בירוחם לא מוצאים הרבה רחמים", "אור יהודה: אור וצל", "שלומי רע, תודה" (על שלומי) ועוד.
והנה דוגמה נוספת: לקראת סוף שנות ה- 80 נמצא נגיף פוליו במי השתייה של העיירה אור עקיבא. עוד בטרם התברר מקור הזיהום הזדרזו בעיתונות להאשים את תושבי העיירה באחריות להתפרצות המחלה. כאשר התגלה זיהום מים בגוש דן ב- 1990, לעומת זאת, לא הזכירו כלי התקשורת כלל את התושבים כאחראים אפשריים לתקלה; היא יוחסה לרשויות ציבוריות שונות.
בכלל היקף הסיקור של העיירות קטן. יש ישובים שכמעט לא מדווחים בכלי התקשורת הארציים על המתרחש בהם. כאשר מדווחים, בולטות רוב הכתבות ב"הגישה האנתרופולוגית": העיתונאי מהעיר הגדולה מדווח מתוך התנשאות על ה"ילידים" בפריפריה. הסיקור מלא קוריוזים, אינו חודר להווי המיוחד של הישוב הקטן אלא מחיל עליו את המושגים הקבועים שמביא עמו העיתונאי. התיאורים מאופיינים בספוראדיות, "פשע כאן, אבטלה שם", בלי ניסיון להעמיק בהבנת המציאות המורכבת ולהגיע לשורשי הבעיות. דעתם של התושבים ומנהיגיהם איננה נשמעת בסוגיות לאומיות, אלא רק בנושאים "חברתיים" קבועים. תופעות חיוביות כמו פסטיבלים, אירועי תרבות, וסיפורי קליטה בעיירות הפיתוח הופכות לעתים קרובות מדי, בהתחכמות עיתונאית טיפוסית לנושאים המוצגים באור שלילי - כנראה כדי לעבור את סף הדרמטיות והסנסציוניות המתבקשת כדי להפוך דיווח על אירוע בעיירת פיתוח לכתבה בעיתון.
נכון שעיתונאים נוהגים כך גם בסיקור אירועים במרכז וגם משם באים בעיקר דיווחים שליליים, אך יש לזכור כי לרוב תושבי המדינה, אמצעי התקשורת הארציים הם צינור מידע היחיד למתרחש בפריפריה. יוצא אפוא שביחס לערי המרכז רובנו יודעים, מידע אישי ומשימוש בכלי תקשורת חלופיים, שהמציאות שונה מזו המתוארת בעיתונות הארצית – המודפסת והאלקטרונית – בפריפריה אין הדבר כך: צרכן התקשורת המצוי מאמין שהמציאות הסימבולית המוצגת לו על המתרחש בפריפריה היא המציאות ה"אובייקטיבית", ה"אמיתית".
הסיבות לאופן הסיקור הזה הן רבות ולא נוכל לעסוק בהן כאו בפירוט, אבל נמנה אחדות מהן : פריסת הכתבים בארץ ומספר הכתבים המסקרים את הפריפריה לעומת אלה המסקרים את המרכז; תפיסת הציפיות שלהם באשר לדרישות מערכת העיתון; מעמדם בהירארכיה העיתונאית; העובדה שמערכות העיתונים נמצאות בתל-אביב, והניכור הטבעי שלהן מהפריפריה ומהנושאים המעסיקים אותה; תפיסת קהל היעד של העיתונים והציפיות שלו; יחס לא מקצועי של מנהיגי עיירות הפיתוח אל כלי התקשורת ומערך דוברות לא מפותח, ועוד.
גורם מרכזי נוסף שמשפיע על אופן הסיקור הוא הממסד הפוליטי-בירוקרטי קשרי הקירבה וההקבלה המתקיימים בינו לבין הממסד התקשורתי. שני הממסדים ממוקמים במרכז, שניהם בוחנים ומנתחים את המתרחש מנקודת מבט של המרכז ונקודת המבט המתנשאת כלפי הפריפריה דומה. מחקרים בעולם מוכיחים שהתקשורת הולכת בעקבות העוצמה הכלכלית, הפוליטית, והחברתית: מרכזי העוצמה הופכים גם למוקדי התקשורת, ונושא שזוכה לתשומת לב שמוקדשת מצד הממסד זוכה בעקבות זאת גם לתשומת לב מצד אמצעי התקשורת. גם הריכוזיות של הממסד הבירוקרטי- פוליטי בתחומי חיים רבים, לא רק שלא נתקלה בגינוי מצד העיתונים, אלא אף אומצה על ידיהם. גישה זו של התקשורת מחזקת למעשה את ידיו של הממסד במדיניות שהוא נוקט כלפי הפריפריה, ויש לכך לא מעט דוגמאות בכתבות.
בתקופת בחירות, אם כן, כשם שגדלה התעניינותו של הממסד בפריפריה, כן גדלה גם ההתעניינות של התקשורת בה. אופן הסיקור את עיירות הפיתוח אינו ייחודי לעיתונות הכתובה בלבד. ניתוח סרטי קולנוע, סרטים וכתבות טלוויזיה, ספרים ויצירות תרבותיות אחרות מראה שימוש והתמקדות במוטיבים דומים, גישה סטריאוטיפית, הכללות ותיאור מעוות ומוטה של המציאות.
מבדיקת השינויים שחלו בסיקור עיירות הפיתוח בעיתונות משנות ה- 70, לשנות ה- 80, עולה כי למרות שבמציאות, במישור החברתי והכלכלי, חלו לשינויים חיוביים, לא רק שהם לא באו לידי ביטוי, אלא אדרבא, הסיקור הפך במשך השנים האלה יותר ויותר שלילי. "סגנון הכסאח" שהלך והשתלט על העיתונות הפופולרית לא היטיב עם דימויה של הפריפריה בעיתונות אלא היה בעוכריה. עיתונאים שסיקרו בעבר אזורים מרוחקים ושאפו לקדם אותם, מתרכזים היום בקוריוזים וב"סיפורי סבתא" חסרי משמעות, ללא כל ניסיון לבחון ולהציג את שורשי הבעיות. "תחושת האיום" מהפריפריה (ידיעות על אלימות, כפיה דתית, מרירות עדתית, סיפורי באבא סאלי וכו') קיבלה הד נרחב בכלי התקשורת הארציים, כנראה מתוך חשש שמא יחדרו אלמנטים אלה למרכז ה"שפוי". העיתונות הממוקמת במרכז הלכה וציירה את עצמה כאי מבודד, שכל מה שמעבר לו הוא פרימיטיבי, נלעג, מיושן, לא רציונלי, שקשה "לנו" (במרכז) להבין.
מחאות וניסיונות של "החבר'ה הפרובינציאליים מהפריפריה" לשנות את יחס העיתונות נתפסו כלא- לגיטימיים וכמסכנים את "הסדר" הקיים; כתבים אזוריים אף הודו כי "הכיף" שבסיקור אישים הפריפריה הוא ש"אפשר ללכת [איתם] עד הסוף ולא יהיו לחצים והרמות טלפון למערכת בתל-אביב" ולכן רק שם אפשר, לטענתם, ליישם את "העיתונות החופשית", במלוא מובן המלה.
בעקבות דפוסי סיקור אלה התפתחו בעיירות הפיתוח אמצעי תקשורת אלטרנטיביים כמו מקומונים, טלוויזיה קהילתית ומקומית, ולאחרונה גם רדיו אזורי. לאמצעי תקשורת אלה משמעות רבה בגיבוש זהות מקומית, דיון בסוגיות מקומיות ובהעלאת הדימוי העצמי, אך אין בהם פתרון לדימוי של הפריפריה בעיתונות הארצית, שאליה נחשפים מקבלי ההחלטות ברשויות הלאומיות; הם עדיין שבויים בתבניות חשיבה ובדימויים ישנים. השפעת הדימויים האלה על מצבן של עיירות הפיתוח היא מכריעה, כיוון שהדימוי משפיע על מקבלי ההחלטות במרכז הארץ, וכמובן גם על דימוים העצמי של תושבי המקום.
אלי אברהם הוא דוקטורנט ומורה בחוג לקומוניקציה ולעיתונאות באוניברסיטה העברית; המאמר מבוסס על מחקר שהסתיים בשנת 1992
גיליון 4, יולי 1996