במדינה שאורך נשימתה כשל רץ מרתון אסתמטי, אין תמה על כך שעוד בטרם יבשה הדיו על הכתבה המפרגנת האחרונה, כבר הזדרזה התקשורת להכריז על כשלון מאבקם של סרבני השירות הצבאי בשטחים. אם גנדי היה זקוק ל-32 שנים כדי לגרש את הכובש הבריטי, אם מתנגדי מלחמת וייטנאם הפגינו יותר מעשור עד שהביאו לסיומה, הרי שאצלנו, אם מקץ חודשיים ממאן נעם פדרמן לקרוא "די לכיבוש" ולהחליף את מעצר הבית במנעמי כלא 6, כבר נדרשים הסרבנים לגולל את "חשבון הנפש" שלהם מעל דפי העיתונות (למרבה הצער, חלק מהם גם מסכימים).

אבל תפקידם האמיתי של הסרבנים, כמו גם תפקידה האמיתי של התקשורת, איננו מסתכם בדיווח על התוצאה הסופית. בנסיבותינו המדיניות והחברתיות, סיכוייהם של הסרבנים "לנצח" היו דומים לסיכוייו של יוסי ביילין להיבחר לראשות הממשלה. הטעם בקריאת התיגר של הסרבנים על ההגמוניה האידיאולוגית נעוץ, בשלב זה, אך ורק ביכולתה של הקריאה הזאת להרחיב, באופן נדיר, את גבולות השיח הקיימים - להכניס לתוך המסגרת הנתפסת כלגיטימית תכנים שעד כה הודרו ממנה. מטבע הדברים, נדידתם של התכנים הללו מן השוליים למרכז, למקום שבו ניתן למדוד את השפעתם גם באופן אופרטיבי, היא תהליך ארוך שנים, שהצלחתו אינה ודאית; אולם אין לזלזל בחשיבותו של רגע הפריצה של המסגרת.

בתהליך החדירה הזה היה שמור לתקשורת הישראלית תפקיד מרכזי, ובמקרה של סרבני השירות, דומה שהתקשורת סייעה לו כמעט בטעות. העובדה שהסרבנים עשו שימוש בסמלים לאומיים מקודשים (החתימה על מכתב הסירוב תוך ציון דרגותיהם הצבאיות, לדוגמה), כמו גם קרבתם החברתית לעולמם המוכר של מרבית אנשי התקשורת, הקלו על כניסתם החלקה יחסית למשבצת שבה הם מוקמו: טועים, אך סימפטים; שוגים, אבל "משלנו". האמפתיה האישית גברה על הרפלקס האידיאולוגי; הרצון "לחנך" את הבנים הסוררים גרם להכנסתם, דרך הדלת האחורית, ללב לבו של הדיון הציבורי, והסרבנים ניצלו את החרך הצר שנפתח בפניהם כדי לקדם רעיונות, ולא את עצמם. כשהתוצאות הלא רצויות - מבחינת התקשורת - החלו להיחשף, באה גם ההכאה על חטא. לא לחינם נדרשה העיתונות להכריז על כשלונם, על מותם הסימבולי, של הסרבנים: רק כך ניתן להצדיק את הקאתם (ולא הוקעתם, שיש בה משום הכרה בחשיבות עמדותיהם) אל מחוץ לגבולות המחנה.

סרבנות, הן מימין והן משמאל, אינה מהווה איום לא על המדינה ולא על הדמוקרטיה. מבחינת הממסד הסרבנים אפילו נחוצים, שכן הם מסייעים לסמן ביתר בהירות את גבולות ההסכמה ובכך מבססים את הלגיטימציה של הסדר הקיים. אולם אין שום סיבה שהתקשורת הישראלית תתנדב לסייע למשימה הזו. למדינה די מנגנונים משל עצמה כדי להכפיף את דעת הקהל למרותה, גם בלי התמסרות מרצון של התקשורת. טבעו של משטר שהוא שואף להצר את טווח הדעות הקביל חברתית; טבעו של עיתונאי טוב - ויהיו דעותיו על עצם הסירוב אשר יהיו - צריך לכלול את השאיפה להרחיב את גבולות המאבק, להציב אתגר בפני תפיסות קיימות. הסיקור המסיבי של הסרבנים אולי נולד בטעות, מהסיבות הלא נכונות, אולם באופן פרדוקסלי הולידה הטעות הזאת את אחד ממשבי הרוח המרעננים ביותר בעיתונות העברית של השנים האחרונות, רוח שאת תוצאותיה האמיתיות נראה, אולי, רק בעוד שנים. חבל יהיה אם לא נשכיל להפיק מכך את הלקחים הנכונים.

גיליון 43, מרץ 2003