מריחים את הדם שלה מקילומטר. שתגיד תודה, העוד-מעט גופה שנקראת עיתונות מודפסת, שמישהו (שנולד לפני המחשב האישי או שעדיין גר אצל ההורים) עדיין מוכן להסתכל עליה.
הגברת הזקנה הזאת מעבירה את הזמן המכרסם בה בדיווחים מתחנפים על כוכבי טלוויזיה או אפליקציות חדשות ברשתות החברתיות, מובסת בצד הכביש היא מנסה להציל את עצמה בקריאות התפעלות מעוד רכב עתידני במהירות ג'יגה ומשהו שמאיים לדרוס אותה וזורק לה מהחלון האחורי דמי מעבר על הקידום העצמי בתוך השטח שלה. רק שימשיך להגיע, שיהיה לה על מה לכתוב.
(צילום: tiny_packages, רישיון cc)
זה לא רק הזמזום המתמשך של כל תוכנית ריאליטי בעמודי החדשות של כל העיתונים. הפרינט מעריץ את האינטרנט כמו דוד עשיר מאמריקה, וכך, רק השבוע "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום בעמוד השער לאפליקציה החברתית של גוגל, הכותרת הראשית של "גלובס" התריעה כי "גוגל מוטרדת מפייסבוק", וב"דה-מרקר" היללו מחדש את הרשתות החברתיות. בכלל, חייבים לדבר לצעירים ולהיפטר מהקשישים, אחרת בקבוצות המיקוד של מחלקת השיווק שוב יגידו שאם היינו גן חיות, העיתון היה אריה זקן או דינוזאור. הלוואי שיגידו כבר נמר או כריש, כמו שהבריף ביקש לשמוע.
האם כעיתונאי בן 40, שמעון פרס במונחי הענף שעליו הוא יושב, נגזר גם עלי להיפרד מהנייר ולרוץ באמוק להחליף מקצוע? רציתי לתת לה צ'אנס, לקבל איזשהי הוכחה שהמלה המודפסת והמוספדת עדיין שווה את הנייר, שמנסה מצדו לסבול אותה.
הוזמנתי לפני כמה שבועות להנחות כנס כלכלי. לפני שהשיחה המקדימה הסתיימה בלבביות, התבקשתי כבדרך אגב לוודא מראש שיהיה סיקור של האירוע ב"גלובס", העיתון שבו עבדתי עד לא מכבר. כיוון שלא העליתי בדעתי דילים כאלה גם כשעבדתי בעיתון, בוודאי שלא ראיתי אותו יוצא לפועל כשכרטיס העובד כבר לא מזוהה במחשבי "גלובס" במערב ראשון-לציון.
עיתונאי אחד כבר נתן הסכמה להנחות את האירוע ולדאוג לאייטם בעיתון שלו, רמזו לי, אז תראה מה אתה יכול לעשות. תחזור אלינו כשתקבל התחייבות מהמערכת. כדי להשאיר לחלטורה המתאיידת עוד דקת חמצן, ציינתי שאתרי האינטרנט יסקרו, מן הסתם, את הכנס. מהעבר השני של הסלולרי יצתה בת-קול שנתנה את ההוכחה החותכת, והיא שאינטרנט זה לא חוכמה. "אייטם באינטרנט כל אחד יכול להכניס. האנשים בכנס רוצים לראות את השם שלהם על הנייר".
העיתונאי האחר אכן הגיע להנחות את הכנס, ופירסם למחרת קטעים נבחרים בתפוצה יפה, בלי להזכיר מאיזה צד הוא ראה את הבמה. שיהיה בריא; מאוחר מדי כנראה להזדעזע מבאגים אתיים בתקשורת הישראלית, ומתברר שעושים זאת גם אחרים. מה שמהותי יותר הוא שלמרות ההיסטריה במדורי השיווק-פרסום, ואולי גם בחדרים של עורכים ראשיים, למלה המודפסת שחור על גבי לבן יש עוצמה שראוי לזכור.
לא במקרה, ההכרה בכך שוררת בקרב קוראים מחוגי העסקים, הכלכלה וגם המשפט. אלה יודעים להבחין בין סיפור מתגלגל ברשת, שמטבעו הוא ידיעת-פוטושופ – היא תשוכתב-בדיעבד ותסיר בלייזר פרטים לא נכונים – ובין מלים סטטיות שמונחות בארכיון לנצח ולדיראון עולם.
אפילו נתוני הבורסה, הפריט הראשון שהיה צריך להיפלט, לכאורה, לטובת הרשת, לא הלכו לשום מקום. הקוראים לא סומכים כנראה על אמינות המספרים שמופיעים באינטרנט כשמדובר בהשקעות שלהם. כשנתוני הבורסה נופו מהגיליון אל אתרי האינטרנט, הקוראים הכריחו את בעל הבית להחזירם לנייר, לדאבונו של מנהל הכספים. האותיות המודפסות שומרות אפוא על מעמדן כסמכות עליונה, בכל הכבוד לכלי התקשורת באינטרנט, והפרינט קובע סדר יום ותיעוד לעתיד.
בהנחה שהוא עדיין מעוניין.
האם הוא באמת מעוניין?
עיתונים עם מסורת ארוכת שנים לא חייבים להיבהל מקהל לקוחות מבוגר יחסית. זה לא רק עניין של נימוס; גילם מבטיח שהם גם אמידים יותר ומתמידים יותר. אפשר לסמוך על תוחלת החיים שתמשיך לעלות ותשמר את מצבת המנויים המשלמים בזמן. אדרבה, הדימוי המבוגר עשוי לשרת את העיתונים יותר מכפי שהם מוכנים להעלות בדעתם, מול הבאים עליהם להשמידם, ולמשוך צעירים מובילי דעת קהל שרוצים לדעת איך שוגר-דדי מתנהל, כדי להיות כמוהו בהקדם.
מי כן צריך לדאוג? עיתונים שמנסים להיות יותר טלוויזיוניים מטלוויזיה, יותר אינטרנטיים מאינטרנט. שזה, פחות או יותר, כולם. הם רק נוטים לשכוח שהצעירים כבר הלכו לאיבוד, ולא יחזרו לקרוא עיתון רק כדי לגלות אייטמים שנחשפו אליהם כבר אמש או קומוניקט שצפו בו שלשום כשעוד היה קישור בפייסבוק.
האם המבוגרים יותר, שנתפסים כקהל שבוי, יישארו במאגר המנויים? ייתכן שלא, אם הם יגלו שהתשלום משמש בעיקר להעברת קומוניקטים מהמייל לבית-הדפוס, ולא למידע בלעדי ומשמעותי שיצדיק – ולו פעם בשנה – את דמי המנוי. כמו חברת ביטוח, שצריכה לקיים לפעמים הבטחות, מצופה מעיתון שיואיל להחזיר את מחירו במידע חיוני.
"האינטרנט אינו עיתון" (צילום: mfophotos, רישיון cc)
מדיניות של השכרת אינצ'ים ליחצנים, בשיטה שהופכת שטח מערכתי ללוח דרושים ענק לטובת עורכים מותשים ולקוחות רעבים, היא פרקטיקה זולה. בינתיים היא מצליחה לשגשג. גליונות מנופחים הם מפלצת שצריך להאכיל על בסיס יומי, באמצעות אאוט-סורסינג של אמצעי הייצור: במקום עורכים וכתבים, באים יחצנים חזקים ומשכתבים חלשים, ופה ושם ויתורים למחלקת המודעות. התפוצה נופלת מצד אחד, אך מהצד השני חוסכים בהוצאות.
אלא שחוסר הביטחון של עיתונאי הנייר ובעיקר של בעליהם מדמה אותם להסתדרות של פעם, שכל שנשאר לה אחרי אובדן האמון הוא נדל"ן – שטחים למכירה. עיתונות שרואה עצמה כפלטפורמה בלבד, צינור להעברת מסרים מסחריים ופרסומיים, משדרת פאניקה ומאבדת את שארית האמון שנרחש כלפיה. במובן זה, היא לא הרבה יותר מוסרית מעיתוני החינם שהיא נוהגת לתקוף.
השיטה השנייה עדיין לא נוסתה. חזרה לבסיס. היא כרוכה בצעדים די כואבים: ויתור על מוספים נטולי הצדקה שמעיקים יותר מכל על העורכים, עמודים שאיבדו הצדקה ערכית ו/או כלכלית, פרידה משירותים שהם יעילים יותר כשהם מופיעים באינטרנט ובסלולר (מכרוניקה של לוחות שידורים, דרך טורים אישיים שטובים מהם נמצאים ברשת, ועד עדכוני אקטואליה שוטפים), טיפוח עיתונאים איכותיים.
בכסף שיתפנה, מינוף התוכן האיכותי באמצעות השקעה בפלטפורמות החדשות – סלולר, רשתות חברתיות, פודקאסטים, ספרים אלקטרוניים – כדי להוסיף הכנסות ולסמן נוכחות בכל מקום שגוגל נמצאת בו.
אלא שבינתיים מערכות עיתונים נכנעות למחלקות השיווק והמודעות, ומאבדות ביטחון בכל יום שעובר. האם השיטה הזו תבטיח חיים ארוכים לגברת שנאבקת על חייה?
איתי כ"ץ היה עד לאחרונה עורך מוסף "G" ב"גלובס"