מו"ל "הארץ" עמוס שוקן הציע לעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' תמיכה כספית למימון הוצאותיה בתביעת המדינה נגדה, לאחר שנחשפה כמקור של העיתון. כך עולה מתצהיר שהגיש לאחרונה שוקן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. תצהירו של שוקן נמסר במסגרת תביעה של גלט-ברקוביץ' נגד הוצאת עיתון "הארץ", שוקן עצמו, שמואל רוזנר, ששימש בעבר ראש מערכת החדשות בעיתון, וכתב העיתון לשעבר ברוך קרא.

בשנת 2007 הגישה גלט-ברקוביץ' תביעה על סך 2.5 מיליון שקל נגד הנזכרים לעיל בטענה כי התרשלותם הביאה לחשיפתה כמקור לידיעות שפירסם קרא ערב הבחירות שהתקיימו בשנת 2003, ועסקו בחשד למעורבותו של ראש הממשלה אריאל שרון בפרשות שחיתות.

בתצהירו כותב שוקן: "הצעתי לתובעת, ביוזמתי המלאה, לפנים משורת הדין ומבלי שביקשה דבר, כי עיתון 'הארץ' ישתתף עימה בהוצאות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים בהם היתה מעורבת בעקבות הודאתה בהדלפה, עד לסך של 10,000 דולר" (ההדגשה במקור). בהמשך מציין שוקן כי גלט-ברקוביץ' סירבה להצעתו לסיוע כספי לאחר התייעצות עם פרקליטה. עוד כותב שוקן בתצהירו כי הצעתו לסיוע נבעה מ"תחושת אי-נוחות מן המצב אליו נקלעה התובעת" בעקבות החקירה שניהל היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, לאיתור המדליף לעיתון.

לצד תצהירו של שוקן הוגשו לבית-המשפט תצהיריהם של קרא ורוזנר.

רוזנר מפרט בתצהירו את ההחלטות העריכתיות שקיבל לאחר ששמע מהכתב ברוך קרא על המידע שברשותו. רוזנר מסביר במה החליט להתמקד ומה דחה לידיעות מעקב בעיתון שהתפרסמו מאוחר יותר, "מטעמים מובנים של 'ניסיון להאריך את חייה' של החשיפה הדרמטית שביצע העיתון בתודעת התקשורת וכפועל יוצא מכך בתודעת הציבור".

רוזנר כותב כי "קרא ואנוכי פעלנו בקשר עם הפרסומים ושמירת חסיונה של התובעת בתום לב, באחריות ובהתאם להסכמות שגובשו בין התובעת לבין מר קרא, תוך הקפדה על כללי האתיקה העיתונאית, בהתאם למסורת המאפיינת את עיתון 'הארץ', עורכיו וכתביו, לאורך השנים, הידוע בקפדנותו ודבקותו בכל הקשור לשמירת חסיון עיתונאי-מקור, ולא נרתע מלהתייצב בהליכים משפטיים שביססו וביצרו את מעמדו של החיסיון העיתונאי בהלכה הפסוקה".

בתצהיר שהגיש לבית-המשפט מתאר קרא, כתב "הארץ" לשעבר, כיצד יצרה איתו גלט-ברקוביץ' קשר ראשוני בטלפון, הזמינה אותו למפגש באזור הקבלה של חדר המיון בבית-החולים איכילוב בתל-אביב, ושם, לאחר שסיפרה לו על החשדות נגד ראש הממשלה, צילמה במכונת צילום בבית-החולים כמה עמודים ממסמך בקשה של משרד המשפטים לביצוע חיקור דין לסיריל קרן.

המסמך הסודי ומשה נוסבאום

קרא מכחיש בתצהירו כי התבקש לנהוג זהירות יתרה במסמך ובזהות מדליפו. "התובעת אפילו לא העלתה את נושא שמירת חסיון שמה כמוסרת המידע", הוא כותב ומסביר כי אי חשיפתה כמקור היתה דבר מובן מאליו עבורו ולכן גם לא היה צורך להעלות נושא זה. עוד מתייחס קרא בתצהירו לטענת גלט-ברקוביץ' כאילו העברת צילומי המסמך שקיבל מידיה לכתב "חדשות 2", משה נוסבאום, הובילה בסופו של דבר לזיהויה כמקור הידיעה העיתונאית.

לדברי קרא, לאחר הפרסום הראשוני בעיתון "יצר עמי נוסבאום קשר טלפוני והציע כי עיתון 'הארץ' ואנוכי נשתף פעולה עם חדשות ערוץ 2, באמצעותו, בסיקור הפרשה". בהמשך מתאר קרא כיצד, לאחר שהסיר מהמסמך שבידיו פרטי פלט פקס שעשויים היו לזהות את מקורו, שיגר אותו בפקס לנוסבאום. "שוחחתי טלפונית, במקביל, בשני קווים שונים", כותב קרא, "עם רוזנר ונוסבאום. בקו אחד העברתי לרוזנר את מספר הפקס שמסר לי נוסבאום, ובקו השני וידאתי עם נוסבאום כי הוא אכן ניצב לבדו בסמוך למכשיר הפקס אליו שוגר המסמך על-ידי רוזנר, עד לקבלת אישור ממנו כי קיבל לידיו את המסמך במלואו".

קרא מציין כי טענת גלט-ברקוביץ' כאילו נוסבאום מסר את מסמך חיקור הדין שקיבל ממנו לידי המשטרה "אינה אלא השערתה בלבד". לדבריו, "נוסבאום הכחיש בפני את טענתה הנ"ל של התובעת באופן נחרץ". בהמשך כותב קרא כי "גם לו היה מוכח שנוסבאום העביר, כביכול, לידי החוקרים עותק ממסמך בקשת חיקור הדין שקיבל ממני, כנטען על-ידי התובעת, אזי ודאי שלא ניתן לייחס לי ו/או למי מהנתבעים כל אחריות לכך. למותר להסביר כי ודאי שלא עלה בדעתנו כי עיתונאי בכלל, ועיתונאי בכיר וותיק כדוגמת נוסבאום בפרט, יעביר, כביכול, מסמך כאמור לידי חוקרי המשטרה (דבר המוכחש על-ידי הנתבעים), הרי זה דבר בלתי נתפס".

הכספת של שוקן

בשלושת התצהירים יש התייחסות לטענת גלט-ברקוביץ' כי קרא הבטיח לה כי המסמכים שתעביר לו "יישמרו בכספת של מר עמוס שוקן". "עבדתי בעיתון 'הארץ' 13 שנים", כותב רוזנר, "ומעולם לא נתקלתי במונח 'הכספת של עמוס שוקן', ולא ידוע לי על שום נוהל של שמירת מסמכים באותה כספת נטענת שאינני יודע על קיומה". ואילו קרא כותב כי "בכל שנותי ככתב בעיתון 'הארץ' לא זכור לי ששמעתי על כספת כלשהי של עמוס שוקן".

שוקן עצמו מתייחס לטענה וכותב כי "לא ידוע לי על כספת המשמשת לשמירת חומרי מערכת, או מסמכים שנמסרו בידי כתבי העיתון על-ידי מקורות שונים". בהמשך הוא כותב: "בכל הכבוד לפרשת החקירה כנגד ראש הממשלה דאז [...] עיתון 'הארץ' ביצע במהלך השנים פרסומים לא פחות דרמטיים אשר נסמכו, כפי שפורסם בעיתון, על מסמכים ברמות סיווג וסודיות גבוהות הרבה יותר מאלו של המסמכים שמסרה התובעת לידי קרא. גם במקרים אלו לא הוצגו בפני או הובאו לי המסמכים, ולא ניתנו לי למשמורת, לא בכספת ולא בכלל".