בראשית ימיה שידרה א-שמס בשעות הבוקר של ימי שישי את תוכנית התרבות והבידור אוראק א-נענע (أوراق النعنع; "עלי מנטה"). היה זה ניסיון ליצור תוכנית בסגנון של "מה יהיה" ברשת ב' או "בילוי נעים" בגלי צה"ל, כלומר תוכנית שמסכמת את אירועי השבוע בתחום התרבות והבידור. מגישת התוכנית סַנָאא' להבּ לקחה את התוכנית לכיוון אחר והתמקדה בה בשיחות עם מאזינים בשידור חי. תוך כדי כך התחוור כי לתוכנית יש קבוצת מאזינים-משתתפים מובחנת – בני משפחות של אסירים שנמצאים בבתי כלא בישראל, שביקשו למסור דרישות שלום לקרוביהם.

כיוון ששיחות עם מאזינים לא היו בתחום המנדט של התוכנית המדוברת, והואיל וסוגה זו – שיחות עם מאזינים – כבר התקיימה בתחנה, עלתה לאוויר באפריל 2004 תוכנית ד"שים מיוחדת בשם "סלם לי עליה" ("מסור לו דרישת שלום בשמי"),[1] והיא שובצה בשעות הלילה של ימי שני, בין עשר לחצות. על הנחייתה הופקד איש מחלקת התרבות והבידור של התחנה  דֻרֵיד זרקאוי.[2]

בהחלטה לייחד תוכנית לאסירים בחרה תחנת א-שמס לחקות נוהג נפוץ בתחנות רדיו וטלוויזיה פלסטיניות – תוכניות שמיועדות לבני משפחות של אסירים, המוסרים דרישות שלום לקרובי משפחתם. בעזה אפילו הוקמה תחנה בשם קול-האסירים, שמקדישה את שידוריה אך ורק לענייני האסירים. ההיגיון שמאחורי התחנה העזתית ברור: מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007, ישראל מונעת מבני משפחות של אסירים להגיע לשטחה ולבקר בבתי הכלא. אי לכך הדרך הכמעט יחידה של משפחות האסירים לשמור על קשר כלשהו עם יקיריהן היא שידורים של תחנה כזאת.[3]

ישראל אינה מונעת ביקורים של משפחות אסירים שמתגוררות בגדה המערבית (בתנאי שיש להן אישורי כניסה לישראל) או ביקורים של משפחות אסירים ביטחוניים ישראלים. מלבד העובדה שמדובר באסירים ביטחוניים הכלואים בגין עבירות נגד אזרחי ישראל ונגד מדינת ישראל, יש לזכור כי בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה לתוכניות רדיו מעין אלו חלק בהנעת פעילות טרור, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, טרום עידן התקשורת המקוונת. לא מכבר נחשף כי נעשה שימוש בתוכנית דרישות שלום לאסירים להעברת מסרים שהובילו בסופו של דבר לרצח אזרח ישראלי.[4]

מקובל לחשוב כי נושא האסירים הוא סוגיה שעומדת בראש סדר היום הלאומי הפלסטיני. בממשלה הפלסטינית יש משרד ממשלתי לענייני אסירים, והנושאים והנותנים הפלסטינים במשא ומתן להסכמי שלום עם ישראל מבטיחים כי ההסדר המדיני יכלול פתרון לסוגיה זו. לעומת זאת יש הטוענים כי גופי הממסד הפלסטיניים נכשלים בניסיונותיהם לעורר מודעות לגורלם של האסירים, וזה אינו בגדר גורם מאחד המוציא את ההמונים להפגנות. בנוסף, ניסיונות לעורר מחאה סביב עניינם או רגשי סולידריות עממיים המוניים אינם זוכים להצלחה רבה ברחוב הפלסטיני, והעניין הציבורי באסירים מועט מחוץ למעגלי משפחותיהם. יוצאי דופן הם הגופים האסלאמיים, הנותנים מקום רב יותר יחסית לאנשיהם שבכלא, ובעקבות זאת רמת הסולידריות בין אסירי חמאס לתנועתם גבוהה יותר בהשוואה לאסירי פת"ח; הדבר נובע גם מדרגי האסירים שנמצאים בכלא מכל אחד מהארגונים.[5]

מנכ"ל רדיו א-שמס סוהיל כראם (צילום: יוסי זמיר)

בתוכניות העבודה השנתית שהגישה תחנת א-שמס לרשות השנייה היא הציגה את התוכנית כתוכנית ד"שים, ברם בשיח הפנימי בתחנה הוגדרה התוכנית במובהק "תוכנית האסירים" ואפילו "התוכנית שפונה לאסירים בבתי הכלא של הכיבוש". מנחה התוכנית הסביר בכמה הזדמנויות ש"התוכנית פונה לאסירים שלנו בבתי הכלא, בתקווה שאחרון האסירים יצא מבתי הכלא של הכיבוש", ש"המסרים של המשפחות והאהובים פורצים את סורגי הכלא" וש"המסרים שנקראים בתוכנית הזאת אולי גורמים לנו להרגיש בחום האהבה שמקשר בינינו לבין האסירים שלנו בבתי הכלא של הכיבוש".[6] אט-אט התהווה מעגל מאזינים קבוע לתוכנית – בני משפחות אסירים ולעתים גם אסירים לשעבר, שסיפרו מחוויותיהם בכלא הישראלי. התוכנית הפכה לשיר הלל לאסירים וגם אפשרה להשמיע אמירות קשות ואפילו קשות מאוד נגד המדינה.[7]

כיתר תוכניות התחנה גם תוכנית זו הועלתה לאתר האינטרנט שלה. סמלה באתר היה זוג ידיים נתונות באזיקים, המזדקרות מתוך גדרות תיל. יד אחת מראה את סימן הניצחון (V) והשנייה נשלחת על מנת לאחוז בדגלי פלסטין. באופן כללי היה זה איור עגמומי בצבעים קודרים-שחורים.[8]

כמחצית מקהל המאזינים של התוכנית, וגם מציבור מושאי הד"שים והאיחולים, היו תושבי ישראל, וכמחציתם תושבי הרשות הפלסטינית. מבחינה פוליטית, האסירים הפלסטינים שלא היו אזרחי ישראל השתייכו ברוב המקרים לזרמים הפלסטיניים הלאומיים החילוניים (פת"ח, חזיתות השמאל).[9] בקרב האסירים הפלסטינים שאוזכרו רבות בלטו עאהד אבו-עֻ'לְמה, האיש שעמד בראש ההתארגנות שרצחה את השר רחבעם זאבי בשנת 2001; אַחְלאם א-תמימי, פעילת חמאס שנשפטה לכמה מאסרי עולם על חלקה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים באוגוסט 2001; קאהִרה סעדי וסַנָאא' שחאדה, שנשפטו לכמה מאסרי עולם על חלקן בפיגוע ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים במרץ 2002; דֻעאא' אל- גַ׳יוסי, שנשפטה לכמה מאסרי עולם על חלקה בפיגוע בשוק בנתניה במאי 2002; האסירה הישראלית וֻרוד אל-קאסם, שנשפטה לשש שנות מאסר על חלקה בתכנון פיגוע ברעננה; אבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בגדה המערבית; וג׳מאל אבו אל-הג׳א, ראש החמאס בג'נין.

כמו כן נמסרו תדיר ברכות ואיחולים לשתי דמויות נוספות: מרואן אל-ברגותי (مروان البرغوثي) ואחמד סעדאת. מוסרי האיחולים לא היו בני משפחתם אלא מאזינים מן השורה שהדגישו את המעמד המיוחד של השניים. לעתים נדירות יחסית עלו לשידור מאזינים שייחלו לשחרורו של גלעד שליט בצד האסירים הפלסטינים.[10]

התוכנית הבליטה את אחדות הצרה הלאומית, החוצה את הקו הירוק ומאחדת בין שני חלקי העם. לעתים הציג את עצמו מגיש התוכנית כמדבר מהעיר נצרת שבפלסטין.[11] בשידורי התוכנית הודגשה זהות-על פלסטינית, דהיינו "האסיר הפלסטיני" או "האסירה הפלסטינית", מתוך התעלמות מחילוקי דעות ומהבדלי זהויות אזרחיות (אזרחי ישראל או אזרחי הרשות הפלסטינית) או ארגוניות (בני הכפר, בל"ד, התנועה האסלאמית, פת"ח או חמאס).[12]

אסירים בטחוניים בכלא מגידו, 2005 (צילום: ליאור מזרחי)

גם השירים שהושמעו בתוכנית תרמו לאווירה הלאומית-לאומנית שלה. ראויים לציון שירי פירוז דוגמת "כעת כעת ולא מחר" ("כעת-כעת ולא מחר [...] פעמוני השיבה יצלצלו. אני לא אשכחך, פלסטין [...] והמרחק חזק יחזקני [...] נחפש אחר עץ הדפנה ההוא / ונשוב אל הבית, הבית / נמחה את האש באש"); שיריו של אחמד קעבור "זכות השיבה" ("חולם על השיבה לארצי / כותב את שמי על הפרדסים / חולם על השיבה למולדתי") ו"הסתלק" ("הסתלק [...] אמרו לי / חיילים הגיעו מרחוק / אמרו: 'הסתלק'. נכנסו לביתי [...] הרגו את ילדיי [...] אנסו את אשתי [...] אמרו: 'הסתלק'"); וההמנון הלאומי הפלסטיני "מולדתי" (מַוְטֵנִי). בהתייחסו לשירים דוגמת אלו אמר איש תקשורת פלסטיני: "הרגע הפוליטי מאלץ אותנו להשתמש בשירי מאבק [...] ברגעים הרגילים אין צורך או הצדקה לשימוש בשירים כאלה".[13]

מקום מיוחד נשמר בתוכנית לשיר "אהוביי" של הזמרת הלבנונית ג'וליה בֻּטרֻס. מדובר במחווה של הזמרת למזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה (نصرالله) בעקבות מלחמת לבנון השנייה. בֻּטרֻס הפכה שורות אחדות מנאומי נסראללה לשיר הלל פופולרי ללוחמי חזבאללה. אמנם שם התנועה לא מוזכר בשיר במפורש, אך סיפור הרקע של השיר מוכר וידוע. המשפט "אתם הכתר שלראשינו" המופיע בשיר נעשה למעין ביטוי המלווה את התוכנית, והוא נאמר פעמים רבות על ידי המאזינים והשדרן דֻרֵיד זרקאוי.

זרקאוי לא טרח להסתיר את רגשי האהדה והחום שהוא חש לאסירים ולבני משפחותיהם. באחת התוכניות הוא הצטרף לקולה של הזמרת ושורר לצדה: "באמצעותכם נשנה את העולם / והגורל ישמע את קולנו / באמצעותכם נבנה מחר טוב יותר / באמצעותכם נמשיך וננצח"; והוסיף ביוזמתו: "אתם האסירים".[14] בתוכנית אחרת, בשיחה עם אסיר משוחרר, הוא יצא מגדרו והעתיר עליו ברכות:

אללה יברכך, אסירנו המשוחרר והגיבור [...] ראשית כול אנו מאחלים שהאל ישמרך ושנמשיך להיות בקשר אתך. אתה כתר על ראשי כל מאזינינו בכל מקום [...] אנחנו מתגאים בך ומתגאים בדומיך, שומרי המולדת ושומרי אדמתנו [...] ואנו מקווים לארח אותך ביום מן הימים בתוכניתנו 'מסור לו ד"ש בשמי'".[15]

במקום אחר הגדיר זרקאוי את התוכנית כדבר החשוב ביותר שהשתתף בו בשנת 2010.[16]

החיבור בין הנושא הרגיש לשירים הלאומיים יצרו פלטפורמה בעייתית, שלא חמקה מעיניה של האגודה לזכות הציבור לדעת. בשנת 2009 פנתה האגודה לרשות השנייה בתלונה ש"בתחנת הרדיו 'א-שמס' משודרים תכנים בעלי אופי אנטי-ישראלי, שאינם עולים בקנה אחד עם הגדרת התחנה כתחנה ישראלית הפועלת מכוח זיכיון שהוענק לה ע"י המדינה".[17] חודשים ארוכים נמנעה הרשות השנייה מלהגיב לפנייה בטענה שהטיפול בנושא מצריך זמן.[18] בסופו של דבר הגיעה הרשות למסקנה שיש מקום לפתוח בדיון עם התחנה בעניין. עם זאת הרשות – ככל הנראה מתוך הבנה שמדובר בליבת הזכות לחופש הביטוי – בחרה שלא לעורר עימות חזיתי על בסיס תוכני, אלא להישען על הטיעון הטכני בדבר אי-התאמה בין תיאור המשדר בתוכנית העבודה – תוכנית ד"שים כללית – לבין המתרחש בפועל.

יש לשער שמתוך ניסיון להימנע מעימות משפטי – שלהבדיל מן המקרה הקודם שתואר לא יעסוק בפרסומת אלא בליבת הביטוי התוכני של רדיו א-שמס – פתחה הרשות בתהליך הידברות עם התחנה. בדיון זה, שהתקיים בעל פה ואין תיעוד שלו, ניסה מנהל התחנה להגן על זכות תחנתו לשדר את התוכנית מתוקף ההגנה על חופש הביטוי והציג את שפת המשדר כשפת השיח המקובל ברחוב הערבי בישראל. הוא טען כי ניסיון לכפות מינוחים ישראליים-יהודיים על התחנה ושידוריה יתפרש כ"ציוניזציה של התחנה" ויוביל לאובדן האמון של מאזיניה. יש להניח שמתוך ניסיון לדבר אל ה"ממסד" בשפתו הוסיף מנהל התחנה ואמר כי היא נהפכה לאבן שואבת לפלסטינים מהצד המזרחי של הקו הירוק וכי יש בכך לחשוף אותם לתכנים נוספים, ובכלל זה תכנים ישראליים מובהקים. אנשי התחנה טענו שמעולם לא היה אירוע ביטחוני שניתן לקושרו לשידור התוכנית או לתחנה, וכן שהטרמינולוגיה של התחנה גרועה פחות מהטרמינולוגיה בצד הימני של מפת התקשורת בישראל.[19]

מנשה סמירה (צילום ארכיון)

בסיום התהליך גיבשו מנכ"ל הרשות השנייה דאז מנשה סמירה והנהלת התחנה, בהסכמה, תנאים מגבילים שיאפשרו את המשך השידור של התוכנית: התחנה תפסיק להתייחס לתוכנית כאל "תוכנית האסירים", תתייחס אליה כתוכנית ד"שים כללית ותיתן אפשרות גישה לכל המאזינים; הד"שים בתוכנית יהיו בעלי אופי אישי בלבד, ובמידת הצורך יתערב המגיש ואפילו יוריד משידור מאזינים שיחרגו מכך; והקו המוזיקלי בתוכנית ישתנה.[20] התחנה גם שינתה את תמונת התוכנית באתר האינטרנט של התחנה, ואת מקום האיור העגמומי החליפה תמונה של גדר תיל שמעליה עפה אל השמים התכולים יונה. עם זאת, באתר האינטרנט של התחנה לא שונתה הגדרת התוכנית, והיא הוסיפה להיות מוצגת כתוכנית ד"שים לאסירים, הואיל ולרשות השנייה אין סמכות פיקוח על תכנים של אתרי האינטרנט המלווים את תחנות הרדיו והטלוויזיה שבפיקוחה.[21]

הבנות אלו בין הרשות לתחנה לא האריכו ימים, ולאחר ארבעה חודשים שבהם שמר המגיש דֻרֵיד זרקאוי על מסגרת הפעילות שהותוותה לו, הוא חזר לשדר ולהגיש במתכונת הישנה. בסוף אוגוסט 2010 יצאה התוכנית לפגרת חודש הרמדאן ולא שבה לגלי האתר. אנו מניחים כי הדבר התרחש בעקבות מגעים לא פורמליים נוספים בין הרשות לתחנה.

הסרת תוכנית מלוח השידורים של כלי תקשורת בהוראת הרגולטור היא צעד קיצוני ויוצא דופן. על פי הדוחות השנתיים של הרשות השנייה, עד לאותה נקודה רק פעם אחת בעבר (בהיסטוריה של כ-15 שנות פעילות של יותר מ-15 תחנות רדיו אזוריות) התערב הרגולטור ודרש מתחנת רדיו להסיר תוכנית מלוח שידוריה.[22] צעד דרמטי זה כלפי תחנת א-שמס נעשה ככל הנראה בצורה לא פורמלית, בלחצים מאחורי הקלעים, ללא תיעוד או דיון ציבורי, ועל כן גם לא הוזכר בדוחות הרשות השנייה ולא הוסבר למאזיני התחנה.

תוכנית הד"שים היא דוגמה חריגה בלוח השידורים של תחנת א-שמס, מבחינת תכניה, קהל היעד שלה והשדרן שנבחר להגישה. מבחינה לאומית זו התוכנית "הפלסטינית" ביותר שהתחנה שידרה, אפילו יותר מהתכנים שהוזכרו בפרק הקודם – ימי הציון הלאומיים – שהיו מעוגנים בהקשר ישראלי ולא פלסטיני; אפשר לראות בה קריאת תיגר מובהקת על החברה הישראלית היהודית. מעניין שנקודת הזמן שבה עלתה התוכנית לאוויר חפפה לחיכוכים בין השותפים העסקיים בתחנה, שהסתיימו בפירוק השותפות ובעזיבת השותפים היהודים (קבוצת גאון).

העיסוק באסירים והתכנים ששודרו בתוכנית המדוברת הם כה נפיצים, עד שלהערכתנו אפילו בעלי דעות ליברליות היו מתקשים להתייחס אליהם בשוויון נפש. אמנם בחירת התחנה לעסוק בכך מלמדת על זיהוי של רִיק תוכני: נושא האסירים הביטחוניים הערבים אזרחי ישראל אינו חלק מסדר היום של ההנהגה הערבית בישראל, ואסירים אלו לא נהנים מלובי פוליטי פעלתני, בניגוד לשני קהלים דומים – האסירים הביטחוניים היהודים או האסירים הביטחוניים הפלסטינים.[23] ובכל זאת תחנת א-שמס לא הפכה את נושא האסירים, לא כל שכן האסירים הישראלים, לדגל ולא התייחסה אליו בתוכניות אחרות.[24]

התעקשות התחנה לשדר את תוכנית הד"שים לאסירים אינה ברורה אפוא כלל ועיקר. ייתכן שהשיקול היה עסקי. אמנם לא הייתה זו תוכנית עתירת מאזינים, בין היתר בגלל שעת שידורה; נוסף על כך, כפי שנאמר לעיל, בתוכנית עלה לשידור ציבור כמעט קבוע של מאזינים מוסרי דרישות שלום, שרובם השתייכו לתנועות שוליים בחברה הערבית בישראל. לכן קשה לטעון שמדובר בתוכנית שיועדה למעגלים רחבים בחברה והייתה אמורה למשוך מפרסמים. עם זאת, ייתכן שמנהלי התחנה ראו בתוכנית אמצעי לרכוש את אמונו של קהל מאזינים רחב יותר על ידי "הצהרת עצמאות" תוכנית ומערכתית, או מס שפתיים לאומי שהתחנה מוכנה לשלם כדי שלא להיתפס כמשתפת פעולה עם השלטון הציוני. ייתכן גם שמדובר בדרך למשיכת ציבור מאזינים שונה לתחנה, מתוך תקווה להרחיב את מעגלי החשיפה שלה. אפשר להעריך כי תוכנית הד"שים תפחה אל מעבר למידותיה הצנועות, והניסיונות של הממסד הישראלי להורידה מעל גלי האתר דווקא תרמו להתעקשות התחנה להשאירה.[25]

בסופו של יום נעשתה התוכנית למאפיין העיקרי של התחנה בעיני גורמי ימין פוליטיים (שאינם, כאמור, קהל היעד של התחנה): העיתון "מקור ראשון" בחר להכתיר ריאיון שפרסם עם מנכ"ל תחנת א-שמס בכותרת "ד"ש למחבלים בכלא";[26] ואלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, הציג את המאבק על תוכנית הד"שים כאחד ההישגים הבולטים של האגודה.[27]

הפרק "הכתר שלראשנו" הופיע בספר "תחנת הרדיו א-שמס: בתפר שבין רגולציה, פוליטיקה וכלכלה", מאת שלומי דסקל ותהילה שוורץ-אלטשולר, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הערות

[1]  שם התוכנית נגזר משיר אהבה וגעגועים בשם זה של הזמרת הלבנונית פירוז.
[2]  ריאיון עם ברנרד טנוס, מגיש מגזין האקטואליה אול ח׳בר ברדיו א-שמס (2010-2003) ומנהל התוכניות בתחנה (2009-2004), חיפה, 30.11.2011.
[3]  מוחמד אל-אסטל, ״'קול האסירים' תחנה ייעודית שמשדרת על גבי גלי האתר הפלסטיניים מעזה״ ("'صوت الأسرى'... إذاعة متخصصة تبث عبر موجات الأثير
الفلسطيني من غزة"), אל-קדס, 17.4.2009. אין מדובר בתחנה שמשדרת כל שעות היום אלא רק בחלק מהן.
[4]   אריאל כהנא, ״כתב האישום חושף: רצח תומר חזן הוזמן מהכלא״, 24.11.2013 ,nrg. אין בכך כדי לרמוז כי דברים כאלה נעשו בתוכנית ״מסור לו ד״ש בשמי״, אך הדברים מבהירים את החשש שתוכנית כזאת מעוררת אצל הרגולטור.
[5]   שיחה עם אוהד חמו, כתב לענייני השטחים, ערוץ 2. ריאיון טלפוני, 30.4.2012.
[6]   "סלם לי עליה", 9.1.2009, 6.7.2009, 26.10.2009, 2.11.2009.
[7]   באחת התוכניות צוטט שיר מאתר האינטרנט של התוכנית, שבו נאמר בין היתר ״הציונים מחללים את תומת ירושלים ומסגד אל-אקצא״. "סלם לי עליה", 12.1.2010.
[8]   בהמשך, כפי שנראה, הוא הוחלף בתמונה אופטימיות יותר – יונה לבנה שמרחפת מעל גדרות תיל. התבניות הללו אינן חדשות והן מאפיינות את השיח הציורי-צילומי בחברה הפלסטינית בעניין האסירים.
[9]  את פעילי החזיתות היה אפשר לזהות מהשימוש במונח ״חבר/ה״ (המקבילה הערבית ל-comrade) בשיחותיהם.
[10] "סלם לי עליה", 23.11.2009.
[11]  "סלם לי עליה", 9.11.2010. האמירה צרמה במיוחד לנוכח העמדה של אנשי התחנה שהם אינם מציגים את עצמם כדוברים מפלסטין. ריאיון עם סהיל כראם, מנכ"ל תחנת הרדיו א-שמס, נצרת, 26.3.2012.
[12]  כאשר שוחרר מהכלא יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני ואיש חמאס עזיז דויכ, שלח לו השדרן ברכות חמות והשמיע ברכה מוקלטת מפיו שבה הוא הגדיר את האסירים ״מובחרי המולדת״. "סלם לי עליה", 20.7.2009.
[13]  מרי תותרי, תקשורת ובניית אומה: התקשורת הפלסטינית כחקר מקרה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2004, עמ' 366.
[14]  "סלם לי עליה", 13.7.2009.
[15]  "סלם לי עליה", 2.11.2009.
[16]  ״ריאיון עם איש התקשורת דֻרֵיד זרקאוי״, אפכּאר, 28.12.2010.
[17]  מתוך מכתב של נילי בן גיגי, מנכ״לית האגודה, לגיורא רוזן, נציב תלונות הציבור, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שנושאו ״תחנת הרדיוו א-שמס״, אתר האגודה לזכות הציבור לדעת, 22.6.2009.
[18]  ראו תשובתה של נורית דאבוש, יו״ר מועצת הרשות השנייה, למכתב התלונה בעניין, אתר האגודה לזכות הציבור לדעת.
[19]  מכתב התחנה לרשות השנייה, 21.1.2010.
[20]  היו מאזינים שהתרעמו על כך ודרשו כי שירים אלו יועברו לשעות הבוקר ובמקומם ישודרו שוב השירים הלאומיים. "סלם לי עליה", 25.1.2010.
[21]  נושא זה נעשה אקטואלי במיוחד בשנים האחרונות, אך הרגולציה בתחום עושה את צעדיה הראשונים בלבד. בעניין זה ראו אופיר בר-זהר, ״תוכני טלוויזיה שמשודרים באינטרנט יוכפפו לרגולציה״, דה מרקר, 11.10.2011; וכן כתב המינוי של הוועדה הציבורית לבחינת האסדרה העתידית על השידורים המסחריים (ועדת שכטר), מתאריך 5.2.2014.
[22]  מדובר בתוכנית שכללה מסרים מיניים בוטים. דוח הרשות השנייה לשנת 2000, עמ' 111. בניגוד לעבר הפסיקה הרשות השנייה להציג בדוחותיה את פירוט התלונות שהועלו נגד תחנת הרדיו ואת תגובתה להן. בדוח של שנת 2010 לא צוין דבר על התלונות שנגעו לתוכנית הד״שים ועל תוצאות ההידיינות עם התחנה.
[23]  בימים שבהם שודרה התוכנית היו בבתי הכלא בישראל כ-130 אסירים ביטחוניים ערבים אזרחי ישראל – מספר זעום בהשוואה לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בידי ישראל. בזמן המשא ומתן לשחרור גלעד שליט עלה הנושא פעמים אחדות לדיון, ואכן כחלק מן העסקה שוחררו לראשונה מאז 1985 אסירים אזרחי המדינה. ג׳קי חורי, ״ישראל הסכימה לשחרר ערבים-ישראלים״, הארץ, 12.10.2011.
[24]  אירוע יוצא דופן קרה בטקס לציון יום השנה השביעי של התחנה: אחת הנוכחות בקהל קמה וקראה לשחרר את ״האסירים שלנו״. קריאתה לא זכתה לתגובה כלשהי.
[25]  בכתבה על התוכנית בעיתון מקור ראשון, כארבעה חודשים לפני הסרתה, צוין כי בשל פעילות האגודה הוסרה התוכנית מלוח המשדרים. למנכ״ל התחנה היה חשוב להעמיד את העיתון על טעותו. אבינדב ויתקון, ״ד״ש למחבלים בכלא״, מקור ראשון, 30.4.2010.
[26]  שם.
[27]  אודי לוינגר, ״צו לצו, קו לקו״, מקור ראשון, 17.6.2011.