"סאות פארק" היא תכנית סאטירה בלתי ניתנת לקטלוג, מה שהופך אותה לכל-כך אפקטיבית. לו הייתה משודרת בישראל יוצריה היו מקבלים פרחים מפעילי אם-תרצו וגם מפעילי מאבק הגז. אחרי הכל, בעונה האחרונה הם סימנו את תרבות הפוליטיקלי-קורקט והצדקנות משמאל כמי שמביאים לעידן הרסני של רגישות קיצונית - ומנגד קבעו שהקפיטליזם הצרכני דוחף את האנושות לתהום מוסרית בה אובדת היכולת להבחין בין בני אדם לפרסומות מהלכות.

פרק הסיום, ששודר בשבוע שעבר בארצות-הברית, סגר את כל קווי העלילה שנפתחו במהלך עשרת הפרקים של עונה מקורית ומשוגעת ובו בזמן השאיר לא מעט דילמות פתוחות. אבל ראשית, הקדמה למי שהחמיץ: מזה 19 שנה ש"סאות פארק" היא מגדלור מוסרי. מאט סטון וטריי פארקר, שני היוצרים של הסדרה, משלבים בדיחות פלוצים עם אבחנות מדויקות לגבי המציאות. הם עושים את זה מצחיק, הם עושים את זה קטלני, הפרקים אמנם לא תמיד אחידים ברמתם אבל מבחינת סאטירה ואמירה חברתית מדובר באחת מהתכניות החדות ביותר שיש לארצות-הברית של אמריקה להציע.

פארקר וסטון מכורים ליציאה נגד הקוצנזוס. מה שבאמת מזעזע אנשים בלוס-אנג'לס, הם אמרו פעם בראיון, הן לא אמירות גזעניות אלא דווקא הצהרה כמו "ג'ורג' בוש היה דווקא נשיא לא רע". הם בעד הנגד והם נגד סטנדרט מחשבתי נפוח ומלא בחשיבות עצמית. ואין משהו נפוח ומלא בחשיבות עצמית יותר מתרבות הפוליטיקלי-קורקט.

העונה הזאת, לראשונה בתכנית, הציגה קו עלילה שלם ורציף. היית צריך לראות את פרק 3 בשביל להבין את מה שקורה בפרק 4. זה איפשר להציג קו עלילה מורכב ומפורט אבל גם הפך את החווייה למשימה תובענית מהרגיל עבור הצופים. לפעמים היה נדמה שמדובר במשימה תובענית מדי גם עבור היוצרים.

אזהרה: לפניכם אוקינוס של ספויילרים. הפרק הראשון הציג מנהל חדש שהגיע לבית הספר, PC PRINCIPLE (יעני "עיקרון הפוליטיקלי קורקט". קלטתם?). לפי עיקרון הפוליטיקלי קורקט, מעכשיו אסור לצחוק על אוכלוסיות מוחלשות, ללא הבדל מגדר, צבע עור, אורנטצייה מינית או אמונה דתית. אפילו לא אם אתה אריק קרטמן, אפילו לא אם מושא הבדיחה היא קטלין ג'נר (שהיא גיבורה מדהימה, השראה גדולה עבור כולנו). יש בוס חדש בעיר, וכמו שאמר ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה החדש: השנה היא 2015 ועל אמירות שגויות שוברים לך את הצלעות ומפטרים אותך מהעבודה.

בסאות-פארק, בטוויסט ערספואטי יפהפה, לא באמת יודעים מה לעשות עם כל הטוב הזה. העיירה מתחדשת, חנויות אורגניות נפתחות, השכונות הישנות עוברות רענון עם פרוייקטי דיור מבריקים ומיעוטים מפסיקים להיות נרדפים. לכאורה, אידיליה. אז מה כל כך רע?

ובכן, לכל אוטופיה יש גם דיסוטופיה. ככל שהעונה נמשכת אנחנו מגלים שאת גל הצדקנות הרדיקלית מובילים שני תהליכים שמשלימים אחד את השני - הראשון הוא הדמוקרטיזציה של הציבור, הכוח שהוא מקבל לידיו להביע את דעתו ולהתאגד בקלות באמצעות הרשתות החברתיות. השני הוא התמוססותם של מתווכי המידע. באופן ספציפי: העיתונות כבר לא מסוגלת להציג מציאות מורכבת (הגיבור המניע את העלילה הוא ילד נכה שעורך את עיתון בית הספר, שנהפך למקור החדשות האמין ביותר ומסרב לקבל פרסומות וצנזורה).

בהיעדר הבנה אמיתית של המציאות, בהיעדר תקשורת שעוזרת לנו לעבד אירועים, מתחילים להיעלם כל מוסדות הציבור עליהם אנחנו נסמכים - המשטרה, הפוליטיקאים, בתי הספר והערבות ההדדית. אפילו הילד קייל ברופלובסקי, שנוהג לסכם את הפרק במוסר השכל, נדרש להפסיק לומר לכולם מה לחשוב.

את הוואקום ממלא המוסד היחיד שעדיין ממשיך לתפקד - צרכנות. מודעות ופרסומות ממשיכות להאביס אותנו במידע חסר ערך בשביל לגרום לנו לקנות עוד מוצרים שאנחנו לא צריכים. כשתושבי סאות-פארק לא עסוקים בבזבוז שארית כספם בשופינג, הם עסוקים בריבים קטנוניים על מיקרו-אגרסיות. גם כשהם מצליחים איכשהו להרים את הראש ולנסות להתאגד, מגיע עולם הפרסומות הנוצץ והמגרה, זורה אבק כוכבים מזויף בעיניים וגורם להם לשכוח על מה הם בכלל נאבקים.

את המאבק לשוויון מחליפה המלחמה למקום שווה תחת מטריית הקפיטליזם, בה לפי הגדרה אין מקום לכולם. זו הביקורת של השמאל הרדיקלי כלפי כל מאבק חברתי שהתעורר בעולם בשנים האחרונות: מזכויות הנישואים ללהט"בים בארצות הברית ועד מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד.

המאבקים הללו דרשו כביכול שוויון זכויות - אבל בגבולותיו של עולם לא שיוויוני. הרי נישואים ומונוגמיה הם בבסיסם הערכים השמרניים ביותר שיש לחברה להצביע ובזמן מחאת הדיור אף אחד לא דיבר בקול על שינוי כללי המשחק. אנשים לא כעסו על כך שאין דיור ציבורי בדימונה אלא על כך שאין להם סבתא שתוריש להם דירה בשינקין. ב"סאות פארק" טוענים שההיגיון השבור של הקפיטיליזם כל כך מוטמע בנו שאנחנו אפילו לא מנסים לחשוב שיכול להיות שהוא עצמו הבעיה.

בעיירה סאות-פארק, אחרי שמות העיתונות ריסק כל יכולת לנהל דיון ציבורי, התושבים מצליחים לקיים חברה רק באמצעות מישטור עצמי עם הכלים הדורסניים ביותר, ממש כמו ב"לוויתן" של הובס. הם אוגרים כלי נשק או אוסרים על שימוש בכל מילה שתאתגר או תרגיז מישהו, עד לרמה בה כבר אי אפשר להבדיל בין בן אדם אמיתי לפרסומת - מבט סאטירי מופרע וגאוני על התופעה המתפשטת של הפרסום הסמוי.

הג'נטרפיקציה שעוברת על העיירה, במהלכה עשירים עוברים לשכונות המוחלשות ומסלקים מהן את התושבים המקוריים, מגיעה אל בני האדם עצמם. "מה הוא פוליטיקלי קורקט אם לא ג'נטריפיקציה מילולית" אומרים לנו היוצרים וכאילו מזכירים לנו שבחודשים האחרונים שמענו על עדויות מקנדה בה נאסרו חוגי יוגה בטענה שהדבר פוגע בתרבות ההודית, שבארצות הברית יש "איזורים בטוחים" עבור בני מיעוטים אליהם הכניסה לעיתונאים אסורה ושאפילו בישראל נעצרו פעילים רדיקליים לזכויות בעלי חיים בחשד שתקפו באלימות וטרינר.

לבסוף, היוצרים משפילים את ראשם ומוכנים לקבל את חוקי המשחק החדשים (עיקרון הפוליטיקטלי קורקט נותר מנהל בית הספר), בלי לדעת לאן זה יוביל אותם ("זה יהיה מסובך", אומר סטן לקייל). הם נכנעים, הפי-סי מנצח.

ולסיכום: לא היה קל. אם בדרך כלל קיבלנו סאטירה לווריד במהדורה של עשרים דקות, העונה הזאת דרשה מהצופים עודף ריכוז, להבין את ההקשרים לבד ולעבד את הביקורת. העלילה הותירה לפעמים יותר סימני שאלה מתשובה. יש שיגידו: צעד אמיץ. אחרים יאשימו בהתנשאות. הרי מה שעבד כל כך ב"סאות פארק" היה הדרך הקלילה בה הונגש החומר. יתכן ובעודם מנסים להרחיב את היריעה ולעלות מדרגה, יוצרי הסדרה - אם לשאול מעולם הדימויים שלהם עצמם - התאהבו בריח של הנודים של עצמם. למרות זאת, מדובר בניסיון נאה - שגם זמין לצפייה חוקית בחינם. גם זו אמירה על התרבות הצרכנית שלנו.