מקובל להשתמש בתואר לוחם כדי לתאר אנשים בפעילות צבאית קרבית. אריה כספי הוא בעיני מודל לדמות הלוחם, גם אם הוא אזרח גמור, שהתרחק כל חייו ממדים ומנשק.
אני מכיר את אריה מ"הארץ". בשנת 1988, כשנפגשנו לראשונה, כבר היה חולה די ותיק. היו שהתייחסו אליו כבר אז כמי שימיו ספורים. כאשר התראינו לאחרונה, לפני ארבעה ימים בדיוק, ומצבו היה גרוע למדי - הנחנו אנחנו, המבקרים, אודי אמיר ואני, שזאת עוד אחת מן הנסיגות - הכה מוכרות - במצבו, שאחריה תבוא ההתאוששות. אריה בעצמו קבע שהוא מתאושש - והוא הרי בנוסף לכל תפקידיו היה בעיקר המנהל הכללי של המחלה שלו - ואם הוא קבע כך, סימן שכך הוא. ושאכן ייצא הביתה בקרוב עם מכל החמצן ואחות סיעודית, ושיוכל לכתוב בקרוב עוד מאמר.
אריה ראוי להתקבל למסדר הלוחמים כי הוא פשוט אדם לוחם. עיקש, דעתן, סקרן, כופר בכל מוסכמה. אי-אפשר לומר, אפילו היום, שיחסינו אופיינו בשיחות מעודנות (אם כי גם כאלה היו). בדרך-כלל, מבחינת אריה גילמתי שני סוגי ממסדים - את הממסד הניהולי של "הארץ" ואת הממסד העיתונאי שבו - ונגד שניהם התקומם.
אריה החמיץ הבוקר דיון על "הארץ" באוניברסיטת תל-אביב. הוא פיספס סקירה מעניינת של היחסים הדרוכים שבין זלמן שוקן לש"י עגנון ואחר-כך בין בנו גוסטב לסופר. דווקא התכתובות השגרתיות מעידות על כך שהיוצר הגאון והעורך הסמכותי האכילו זה את זה לא מעט מרורים. אני מקווה שכך, ביום מן הימים, אזכר גם אני על-ידי הכותבים של היום. לא הייתי עורכו הישיר של אריה ולכן, לא אחת, השיח בינינו היה ברמה של משבר, שלא נפתר בדרגים קודמים. אריה היה קנאי לכתיבתו באופן שמעטים קנאים לה. הוא הגן על כל מלה בחירוף נפש מפני עורכים קצצנים ושיקוליהם הקטנוניים.
עם השנים פיתחנו סוג של אחווה - אולי שוביניסטי לטעון שזו אחוות לוחמים - אבל זו תחושתי. ואפילו סוג של שיח אירוני סביב המחלוקות בינינו. קשה היה לנהל איתו ויכוח רעיוני. הוא תמיד ידע יותר, הוא תמיד היטיב לנסח את טיעוניו ובעיקר - הוא תמיד חשב ההפך.
מאריה למדתי משהו על חשיבותו העצומה של הצימאון לידע, כתכונה הכרחית לעיתונאי. בראשית שנות התשעים, כשהפאקס בקושי תפס והאינטרנט לא היה אפילו הזיה, בא אלי אריה בדרישה לצייד אותו בשירות חדשני - גישה למאגרי המידע של לקסיס ונקסיס, כדי שיוכל להוציא נתונים ממאגרים בינלאומיים ולהשוות ביניהם ואותם לנתונים שהוא מקבל בישראל. אריה היה אחד מהראשונים, שבמודם חורק ואטי חרש את מאגרי הנתונים הבינלאומיים והגיש אותם לקורא הישראלי אפויים לתיזות מבריקות. מאריה למדתי שיש שלושה סוגי עיתונאים - אלה שקוראים טקסט בלבד ולא מבדילים בין מיליון למיליארד כי אלה בסך-הכל מלים דומות, ואלה שקוראים מספרים בלבד ולא מסוגלים לשזור משפט בהיר. אריה הוא מהסוג השלישי - אשף הטקסט וקוסם מספרים - דו-לשוני ממש.
כמו שקורה לעתים בתפקידי, התוודעתי לאריה האדם הפרטי ולמשפחתו התומכת דווקא ברגעי נסיגה בבריאותו. יום אחד באתי לבקרו בבית-החולים קפלן, שבו נחשב לקוח מתמיד ומכובד. אריה ניעור מלילה קשה שבמהלכו ניסה להזעיק אחות כמה פעמים, אך היא היתה עסוקה בלימוד לבחינות ולא ניגשה אליו. בבוקר, מותש וכועס, שטח את תלאותיו בפני מנהל המחלקה. זה מצדו הבטיח לטפל בתלונה והפציר באריה לעבור לחדר יחיד. אריה סירב בכל תוקף, משום שהוא לא מוכן לפרוטקציה, לא משום שהוא חולה ותיק, בטח לא מפני שהוא עיתונאי.
בהקשר זה חייב אני לציין שכתבותיו של אריה ממערכת הבריאות היו מרגשות במיוחד. אין אדם שהכיר כמוהו את המערכת לכל רבדיה. מרמת המינהל הרפואי ועד השירות הפרטני. בקיאותו ואיכות כתיבתו, בהתבסס על ההיכרות העמוקה, הביאו לכמה יצירות עיתונאיות ראויות להיזכר ולהילמד.
אריה ראוי להערצה על האופן שבו נלחם על חייו. בפיכחון גמור, ידע תמיד את מצבו, ותמיד מרד בו. הוא התעקש לכתוב בכל תנאי. מן הבית, מבית-החולים, בשכיבה, בישיבה. היה לו דחף כתיבה מעורר השתאות, כמי שמחויב טוטאלית לקוראיו. הרי לכולנו יש קוראים, ואנחנו יודעים מה זה, ובכל זאת לשום קבוצת קוראים לא היה כותב נאמן ונלהב כאריה.
מתוך נקודת השקפה זו ניהל אריה איתנו בקיץ האחרון מאבק עיקש נגד כוונתנו להקטין את שטח מדורו, כחלק מצמצום שטחי המוסף. הוא יכול היה ללמד את עמיר פרץ שיעור בעקשנות. כמובן שניצח.
הקוראים יצטרכו מעתה להתרגל לחיים בלי טוריו של אריה, אבל הידע והדעתנות שהנחיל להם יישארו ברשותם ואת הסטנדרטים שהותיר אחריו נצטרך למלא. ואשר לנו, יום אחד נצטרך לגלות לקוראים את האמת - שישנן כתבות בעיתון שהסיפור שמאחורי כתיבתן חזק וגדול ועשיר אפילו מן התוצאה עצמה. רבים מן הטורים הצלולים והרהוטים ביותר של אריה נכתבו בסבל, בלחץ, בכאב ובאהבה רבה. את הסיפור הזה עוד נצטרך לספר.
חנוך מרמרי הוא העורך הראשי של "הארץ"
גיליון 45, יולי 2003