זה אחד הקטעים היותר מוכרים לכל מי שעוסק בתחום הצבאי: העורך אומר לכתב ששמע שהרמטכ"ל "אמר משהו", והכתב, שלא ידע שהרמטכ"ל דיבר, רץ לבדוק, ומיד מגלה שהדובר היה דווקא שר הביטחון. "אה", אומר העורך. "בשבילי מופז הוא עדיין הרמטכ"ל".

הטעות הזו לא נולדה סתם; היא תוצאה ישירה של הבולטות התקשורתית שבה ניהל שאול מופז את ענייניו כראש המטה הכללי - וכך הוא מנהל אותם גם כיום, בתפקיד שר הביטחון - ושל החלל היחסי שנוצר מאז נכנס לתפקיד משה (בוגי) יעלון. רבים מהכתבים, וכמותם גם המערכות, הורגלו ללוות את הרמטכ"לים הקודמים על בסיס יומיומי: לביקור אצל פצועי צה"ל בבתי-החולים, להרצאות וכנסים, וללא מעט סיורים ותדרוכים בשטח. הרמטכ"ל היה זמין, דיבר - ונתן לא מעט כותרות.

אצל יעלון, ההתנהלות שונה: הוא מכיר בחשיבותה של התקשורת, אבל נרתע ממנה; הוא מבין שצריך כיסוי תקשורתי לפעילות השוטפת של הצבא, אבל לא באמת פותח אותו לסיקור; והוא יודע שיש לו בעיה אמיתית בתקשורת ומולה, אבל לא מוצא לכך פתרון. מופז, שלא מעט כתבים ועורכים כעסו עליו כאשר מונה לרמטכ"ל, משום ש"גזל" לדעתם את הבכורה ממתן וילנאי, השכיל בניהול תקשורתי נכון להפוך את הקערה על פיה, ובתוך כשנה להיות לרמטכ"ל פופולרי מאוד. יעלון, מנגד, נתפס עם מינויו כרמטכ"ל אידיאלי, כמעט נסיך, והיום תדמיתו בשפל יחסי.

צילום: חן מיקא

כל זה קרה בשנה אחת, שנה שבה לא הרבה יעלון להתראיין ולהתבטא בפומבי (אם מנכים את הופעותיו בפורומים סגורים, דוגמת הממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שמודלפים או מדובררים לתקשורת), אך דומה כי כמעט בכל פעם שכן דיבר - הוא נקלע לצרות. לפחות חמש פעמים בשנה האחרונה הסתבך יעלון בתקשורת או איתה: ערב מינויו לרמטכ"ל, כאשר הודלפו דבריו משיחה סגורה בוושינגטון ועוררו זעם בשמאל; עם כניסתו לתפקיד, כשעורר את חמתו של "ידיעות אחרונות" בעקבות פרסום ראיון שערך עמו ארי שביט ב"הארץ"; כמה שבועות לאחר מכן, כשדיבר בכנס סגור של הרבנות הראשית; בראשית יולי, כשצוטט כמי שהצהיר ש"ניצחנו" את הפלסטינים; ובחודש שעבר, בעקבות ראיון שערך חמי שלו ב"מעריב" עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאואל, שמתח במהלכו שלוש פעמים ביקורת על הרמטכ"ל.

ליעלון יש הסבר לכל אחד מהמקרים, ובחלקם הוא גם צודק. כך, למשל, בעניין הניצחון. הח"מ נכח בתדרוך שבו אמר יעלון את הדברים שיוחסו לו. הוא נשאל אז אם ניצחנו, ותשובתו היתה הרבה יותר ארוכה ומורכבת מצמד המלים "ישראל ניצחה" שהופיע למחרת בכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". יעלון אמר שם בערך כך: "אם שואלים אותנו, אז כמובן שנאמר שניצחנו, כי עובדה שלמרות הטרור ומאות ההרוגים לא הוכרענו. אבל אם תשאלו את הפלסטינים, אני בטוח שגם הם יאמרו שניצחו, כי עובדה שצה"ל הגדול לא הצליח להכריע אותם". ואחרי שנייה למחשבה הוא הוסיף שהסיטואציה הזו מזכירה לו במקצת את שלהי מלחמת יום-הכיפורים: אז נדרש קיסינג'ר למצוא נוסחה שתאפשר לשני הצדדים לומר "ניצחנו", ולו כדי לאפשר להם להגיע להפסקת-אש, ובהמשך גם למו"מ מדיני ולהסכם שלום.

דווקא המקרה הזה, שבו צדק יעלון בתלונותיו על האופן שבו דיווחה התקשורת על דבריו, ממחיש עד כמה הוא טירון בעסקי עיתונות. יעלון היה חייב לדעת איך יצוטטו דבריו בכותרות שלמחרת ולהקפיד להתנסח באופן פחות מורכב. הוא גם היה צריך להעריך שכלי התקשורת יתקשו לשמור על כללי הייחוס שנקבעו ("גורם בטחוני בכיר"), מאחר וכבר היה ידוע להם כי אמר דברים דומים בראיון שעתיד היה להתפרסם באותו סוף-שבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". במשך כל אותו יום עמלו בדובר צה"ל לשכנע את "מעריב" שלא לצטט את הרמטכ"ל במישרין; בסוף התחכם "מעריב" וציטט למחרת את אחד מאתרי האינטרנט שחשף כי הדובר הוא הרמטכ"ל. גם ב"ידיעות אחרונות" התחכמו, ותוך שנמנעו מלצטט את התדרוך לכתבים, פורסם בו ציטוט מהראיון ב"7 ימים".

טעות דומה עשו יעלון ויועציו בפרשת הרבנים. שבוע קודם לכן נפגש הרמטכ"ל עם הכתבים הצבאיים, ופרס בפניהם את משנתו, שהיתה זהה לחלוטין לזו שנשא בכנס הרבנות. אלא שבתדרוך הסגור נאמרו הדברים "אוף דה רקורד", ונדמו כלא מרעישים. בכנס הרבנות הראשית, לעומת זאת, הוא כבר דיבר בשמו, ויחד עם העובדה שהכתבים הוזמנו לאירוע אך לא הורשו להיות נוכחים באולם בזמן הרצאתו של יעלון, היה ברור שהם יעשו כותרות. רמטכ"ל שמדבר עם רבנים נגד הפלסטינים הוא נושא סקסי, שמאפשר לנגח אותו כ"ימני", "מתחנף לדתיים", וגם כ"רמטכ"ל פוליטי שמתיישר עם השלטון".

צילום: חן מיקא

כל התיוגים האלה הודבקו אז ליעלון כחלק ממה שהוא סבור שהיה מסע אינטרסנטי להשחרת דמותו, או לפחות לצביעתה בצבעים פוליטיים ברורים. הוא זיהה את הניצנים של התופעה עוד כשהיה ראש אמ"ן, וביתר שאת כסגן רמטכ"ל (של מופז), כאשר התעמת עם משרד החוץ (של פרס) בשאלה כיצד יש לנהוג בפלסטינים. אחר-כך, כשהתמודד על הרמטכ"לות, הפכה ההתקפה התדמיתית עליו לקמפיין של ממש, כשחלק מאנשי התקשורת, והשמאל, מדמים אותו למחרחר מלחמה, כמשקל נגד לעוזי דיין, מתחרהו, שתואר אז כאיש שלום. תוסיפו לכך את ההרצאה לרבנים, הידידות עם המתנחלים, וכמובן את הקשיחות שמפגין צה"ל במלחמתו בשטחים, ותקבלו קיצוני ימני. ביום העצמאות האחרון שאלנו אותו, בראיון לערוץ 1, כיצד זה הוא, הקיבוצניק, איש תנועת העבודה, נתפס ככזה; "תשאלו את עצמכם", השיב, "אתם הדבקתם לי את הסטיגמה הזאת". כשהתעקשנו לדעת מי זה ה"אתם", השיב הרמטכ"ל: "גורמים אינטרסנטיים".

מה שיעלון לא אמר אז און-רקורד, אבל נאמר לא פעם לידידיו, הוא שמדובר ב"מסע שיטתי" של אנשים שמתקשים להבין כיצד ייתכן שהוא, עם בית-גידול כזה, רואה בפלסטינים את ה"איום הגדול ביותר על ישראל". מבחינתם הוא כמעט בוגד בערכים; מבחינתו הם פשוט לא מקשיבים למה שיש לו לומר. נדמה שהסתירה הזו בתפיסת האיש ומסריו נובעת מהעברת מסרים לקויה ומתיוגים. הוא מדבר ארוך ומסורבל, והם רגילים שכל רמטכ"ל הוא פוליטי. עובדה: שלושת קודמיו לתפקיד זינקו מהמדים היישר לפוליטיקה. ואם שלושת האחרונים הם כאלה (ולא מנינו רבים מהעבר היותר רחוק), אין לדעתם ספק שיעלון נע באותו מסלול.

לתוך זה נכנסת התקשורת, שבצה"ל כבר מזמן לא רואים בה "מתווך" אלא "שחקן", ולעתים שחקן מרכזי, שמונע על-ידי אינטרסים מסחריים ותחרותיים. יעלון משוכנע ש"ידיעות אחרונות" רדף אותו אחרי פרשת הראיון ב"הארץ", ועכשיו "מעריב" רודף אותו, מפני שהתראיין בלעדית ל"ידיעות אחרונות". הוא מאמין שזו הסיבה לכותרות שנתן העיתון בעקבות הראיון עם פאואל, שנסבו על אמירות אגב של מזכיר המדינה על יעלון, ולא על העמדות המדיניות שביקש להעביר לציבור בישראל. תחילה טענו בצה"ל שפאואל כלל לא התייחס לרמטכ"ל, ולראיה - באתר האינטרנט של מחלקת המדינה, שבו פורסם התמליל המלא של הראיון, נכתב "רובי", ולא "בוגי". אלא שלאחר שמיעה מחודשת של הקלטת תוקנה טעותו של המתמלל, ובאתר נכתב "בוגי" (Boogie). או-אז, כאמור, קבל הרמטכ"ל על הכותרות והתמונות. זו היתה תמימות והיתממות: יעלון צריך היה לדעת כמה קשה להוציא מאדם כמו פאואל התבטאות שלילית על מישהו (שלא לומר שלוש התבטאויות שליליות על אותו אדם בראיון שנמשך עשרים דקות), בוודאי כשמדובר בראש המטה הכללי של מדינה ידידותית כישראל.

תמימותו של יעלון מלווה בחוסר הבנה בסיסי של כללי המשחק בתקשורת. לדוגמה: מדי כמה חודשים מתכנסים ראשי אחת ממערכות התקשורת (לאחרונה בכירי גלי-צה"ל, קודם לכן אנשי "מעריב") בלשכת הרמטכ"ל, לשמוע סקירה "אוף דה רקורד" על המצב. התדרוך מתקיים בדרך-כלל ביום שישי, שלרוב הכתבים הוא יום חופשי. מכאן שהעיתונאים מגיעים למפגש לחוצים ועצבנים אחרי שבוע עבודה מתיש, וציפייתם הברורה היא לקבל פיצוי בדמותה של כותרת עסיסית. אלא שיעלון אינו ספק כותרות, והוא גם אינו מודע לכך שסף הקשב של העיתונאים, ביום כזה, הוא מוגבל מאוד: הם באים בעיקר לשאול, לא לשמוע. וכך הוא סוקר את המצב במשך שעה ויותר, ומותיר את העיתונאים מתוסכלים.

לזכותו של יעלון ייאמר שאין כאן כוונה, אלא חוסר ניסיון ואי-הבנה, מאותו סוג שגרם לו להסתבך כשדיבר על "הניצחון": כל הכתבים שנכחו בחדר הבינו היטב את דבריו, אבל בדרך לעריכה הם התכווצו לשתי מלים - והוצאו מהקשרם. בעקבות המקרה הזה היה על יעלון להפנים שהבעיה נעוצה בו; את התקשורת הוא לא יצליח לשנות, ולכן עליו להתאים את עצמו לחוקיה. כתבים ודוברים שעמם שוחחתי סבורים כי כדי להימנע מתקלות תקשורתיות להבא אין זאת אומרת שעל יעלון לשנות את עורו ולהיות רמטכ"ל פופוליסטי, כזה שלוחש לראש הממשלה כשהמיקרופון פתוח, או מדבר בסיסמאות ריקות כמו "צבא קטן וחכם"; כל שעליו לעשות הוא להתחשב יותר באופן שבו נקלטים דבריו על-ידי המאזינים ולהיצמד ל"סאונד-בייטים" קצרים וקליטים יותר. קשה להניח שהוא יצליח לספק כותרות לסטיקרים (כמו הסיסמה "לגרש את ערפאת", שהסתמכה על התבטאות של מופז), אבל אם יגלה יתר קשב לציפיות התקשורת ולשיטות עבודתה, ייתקל פחות במצבים שבהם דבריו מוצאים מהקשרם ויהיו לו פחות סיבות לחוש שנעשה לו עוול.

מעניין שבסביבתו של יעלון משוכנעים שהנזק שגורמת לו התקשורת אינו פוגע באופן ממשי בתדמיתו בציבור. שם טוענים שהוא פופולרי מאוד, בוודאי מול השחיקה בתדמיתם המוסרית של הפוליטיקאים. ההערכה הזו על מעמדו הציבורי מקבלת משנה תוקף בתקופה הנוכחית, בדיונים על התקציב, כשהרמטכ"ל נתפס כמי שדואג לחיי כולנו, או כמאמר הקלישאה הרווחת כעת בצה"ל: "בריאות, אזרח יכול לקנות לעצמו בכסף, ואפילו בריאות טובה. ביטחון - לא; בשביל זה צריך צבא".

לא בטוח שההערכה הוורודה הזו אמינה: עדיין נותר לראות מה יהיו הישגיו בהתכתשויות עם האוצר וגם דימויו בציבור נמוך משל קודמיו. זה קורה, אולי, כיוון שאין לו מזג של מי שטופח לעיתונאים על הכתף, אולי כי הוא באמת הרבה יותר טוב בשיחות רקע עמוקות ומופשטות, ואולי משום שלעתים קרובות התקשורת עסוקה בעטיפה יותר מאשר בתוכן. יש הסבורים אפילו כי הרמטכ"ל הוא קורבן למלחמה בין-ערוצית, בין-עיתונית, שמנצלת לצרכיה את תמימותו, יושרו והגינותו.

התיאוריה הזו אינה מיטיבה עם יעלון משום שהיא מציגה אותו כאדם חלש שמניח לשאול מופז להאפיל עליו. מנגד, יטען יעלון שיש לשפוט אותו אך ורק על-פי מעשיו. למרות זאת, יודע יעלון שעליו להשתפר גם בביצועיו התקשורתיים: בסופו של יום, גם אם המראה התקשורתית עקומה, ולעתים עקומה מאוד, עדיין נשקף בה לציבור הישראלי רמטכ"ל שהוא בגדר חידה. גם הכתבים והפרשנים הצבאיים מתקשים להבין כיצד ייתכן שאדם כה משכיל, רציני ומעמיק מצטייר בתקשורת כאיש יובשני, אפור, הנכשל לעתים קרובות בלשונו. האם האשם בו או בנו?

יואב לימור הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 1

גיליון 46, ספטמבר 2003