התסריט הרי נכתב מראש, ולא רק בשל בחירתו של ריצ'ארד גולדסטון לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". מדובר בוועדה מטעם האו"ם, ארגון שנוהג קמצנות מסורתית, בלשון המעטה, בגילוי הבנה לצרכיה הבטחוניים של ישראל, ובמוסד שמעצם הרכבו מובל כבר עשרות שנים על-ידי מה שנהוג היה לכנות בירושלים "הרוב האוטומטי" נגדנו.
אבל לא רק הטיה אנטי-ישראלית מאפיינת את הדו"ח: כל מהותו של האו"ם מבוססת על תשתית של אמנות בינלאומיות, המנוסחות בהתאם לעקרונות נעלים בדבר שלום עולמי ואידיאלים צרופים של זכויות אדם, ושיש בהן מענה חלקי בלבד למציאות העולמית המסובכת, מרואנדה ועד צ'צ'ניה, ממזרח טימור ועד עזה. הרוח הצוננת של הדקדקנות המשפטנית והתיאורטית שעולה מן הטקסט של גולדסטון עומדת בניגוד מוחלט לעיסה הדביקה והמדממת של היחסים בין הישראלים לפלסטינים ולתחושת הקורבנות של שני הצדדים.
ויש גם פוליטיקה ויחסי-ציבור, מבית ומחוץ: גם מי שלא קרא עמוד אחד מ-575 עמודי הדו"ח מבין שהסיפור אינו טמון רק באותיות הקטנות החבויות ב-1,776 סעיפי המסמך, אלא במשמעות הכוללת שלו, כתחמושת במאבקים הסברתיים בהווה ובעתיד. בעידן של דיפלומטיה פומבית, ישראל כבר ספגה מהלומה רצינית. ואם הדו"ח יזכה לאישור גופים מוסמכים באו"ם, הוא ירחף מעל ראשה עוד שנים רבות, ואולי גם ישמש תשתית לצעדים משפטיים נגד אישים ישראלים במדינות שונות, כפי שכבר אירע בבריטניה ובספרד.
ובכל זאת ראוי לבחון כמה מן הנקודות שמעלה הדו"ח, שאינן נובעות בהכרח מהגישה האנטי-ישראלית המיוחסת לגולדסטון. למשל: סוגיית היחס לאמצעי התקשורת, ובעיקר סירובה העקשני של ישראל לאפשר לכתבים זרים להיכנס לעזה בימי מבצע "עופרת יצוקה" כדי לעמוד מקרוב על המתרחש שם.
דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, דצמבר 2002 (צילום: פלאש 90)
אגודת כתבי החוץ בישראל התריעה במכתב לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט (בדו"ח הוא מופיע בהקשר זה בטעות בתואר "הנשיא אולמרט") כי מדובר ב"הגבלה חסרת תקדים על חופש העיתונות". עמדה זו התקבלה לאחר ימים אחדים על-ידי בג"ץ, שהורה לאפשר תחילה הכנסת 12 כתבים זרים לעזה, ואחר-כך צימצם את מספרם לשמונה. בהכרעה הסופית, שהתקבלה לאחר תום המבצע, קבעו שופטי בג"ץ כי רק בנסיבות חמורות ביותר, כאשר מעבר ארז סגור לחלוטין מסיבות בטחוניות, ניתן למנוע כניסת כתבים זרים לעזה.
גורמים ישראליים טענו אמנם כי כניסת הכתבים הזרים אכן נאסרה מטעמי ביטחון, כדי למנוע סיכון הן לחיי העיתונאים עצמם והן לכוחות שבשטח, אבל מי שסיפק, ולא במפתיע, את הציטוט הדרוש לגולדסטון היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן. "כל עיתונאי שנכנס לעזה נעשה עלה תאנה ומשמש חזית לחמאס", מצוטט סימן בדו"ח, "ואיני רואה שום סיבה מדוע עלינו לסייע בכך". כדי לשפר עוד יותר את יחסיה של ישראל עם התקשורת הבינלאומית הוסיף סימן, על-פי דיווח של סוכנות הידיעות AP, כי כתבי החוץ הם עיתונאים בלתי מקצועיים, שלקחו "דיווחים מוטלים בספק והציגו אותם כאילו היו אמת לאמיתה, בלא לבדוק את אמינותם".
על רקע זה אי-אפשר לקבול על מחברי הדו"ח, שקבעו כי האיסור על כניסת אמצעי התקשורת עורר דאגה כאילו הוא נועד "לשלוט בנראטיב של העיתונאים" מסיבות פוליטיות. חיזוק לכך מצא גולדסטון בידיעות שפורסמו בישראל לקראת סיום המבצע, ולפיהן צה"ל ומשרד הביטחון הסירו את התנגדותם לכניסת הכתבים הזרים, אך לשכת ראש הממשלה דבקה בסירובה להניח להם לחצות את הגדר.
"ישראל ניסתה לצמצם את הבחינה הציבורית של התנהגותה"
הסעיפים בדו"ח העוסקים בעיתונות כרוכים באלה הבוחנים את ההגבלות שהטילה ישראל על כניסתם של נציגי ארגוני זכויות אדם לרצועה. כמו נוכחות העיתונאים, גם זו של נציגי הארגונים, קבעו גולדסטון ועמיתיו לוועדה, לא רק מסייעת לחקירה ולהפצת דיווח על התנהגותם של הצדדים בעימות, אלא גם עשויה לצמצם או לעכב מעשים בלתי ראויים מצדם.
השורה התחתונה בעניין זה, על-פי הוועדה, היא כי בפעולותיה נגד עיתונאים וארגוני זכויות אדם ניסתה ישראל "לצמצם את הבחינה הציבורית של התנהגותה במהלך המבצע ואת ההשלכות של פעילות זו על תושבי עזה" ולמנוע דיווחים וחקירות על התנהגות צה"ל במהלך פעילותו. "הנטל לפזר את הרושם הזה מוטל על כתפיה של ישראל", נכתב בדו"ח.
אחד המסמכים שגולדסטון מסתמך עליו בעניין זה הוא "עקרונות יוהנסבורג" בעניין ביטחון לאומי, חירות הביטוי וגישה למידע משנת 1995. המסמך קובע, בין היתר, כי אסור על ממשלות למנוע מעיתונאים או מנציגי ארגונים לזכויות אדם גישה לאזורים שיש בסיס סביר להעריך שמתבצעות בהם הפרות של זכויות אדם.
העקרונות הללו קובעים כי גם באזורים שיש בהם עימותים אלימים, ממשלה אינה רשאית למנוע כניסת עיתונאים או נציגים של ארגוני זכויות אדם, אלא אך ורק במקרים שבהם נוכחותם עלולה לסכן את בטחונם של אנשים אחרים. כלומר: הדאגה לשלומם של הכתבים עצמם, שהובעה על-ידי גורמים ישראליים במהלך הקרבות, אינה נימוק ראוי לאסור על כניסת עיתונאים המוכנים להסתכן כדי למלא את תפקידם.
דו"ח האו"ם כולל גם הערה הנוגעת לשיח הציבורי בישראל החורג מעניין הסיקור התקשורתי. גולדסטון מתייחס לעבודתם של ארגוני זכויות אדם וגופים אחרים שהעזו להשמיע קולות ביקורתיים על כמה מן המהלכים במבצע. בהתחשב "בחוסר הסובלנות הגובר בישראל" לדעות המסתייגות מעמדות הממשלה, מביע הדו"ח הוקרה לעבודה הקשה של ארגונים לא-ממשלתיים שממשיכים להשמיע באומץ ביקורת על פעולות של הממשלה שיש בהן הפרה של זכויות אדם וחוקים בינלאומיים בנושאים הומניטריים. "עבודתם של ארגונים אלה חיונית לא רק כדי להבטיח מידע בלתי תלוי לציבור בישראל ובעולם, אלא גם כדי לעודד דיון המבוסס על עובדות בנושאים אלה בציבור הישראלי", נכתב בדו"ח.
העיתונות הפלסטינית: מכות, איומים ואיסור על ביקורת
אשר למתרחש בשטחים, הדו"ח מזכיר את הטענות שנשמעו בשנים האחרונות על פגיעות בחופש העיתונות מצד הרשות הפלסטינית, הכוללות מעצרים של עיתונאים, סגירת משרדים של ארגוני תקשורת, כפיית שינוי בכותרות של עיתונים או אתרי אינטרנט ועוד.
בימי "עופרת יצוקה" היו התקפות על צלמים, בעיקר בעת הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. צלם שעבד עבור סוכנות AP, ונשלח לסקר ברמאללה צעדת הזדהות עם תושבי הרצועה, נדרש על-ידי אנשי המודיעין הצבאי הפלסטיני, שהיו בלבוש אזרחי, לחדול לצלם, ואחר-כך הותקף פיזית. הוא נלקח לבניין סמוך, שם הוכה עד לאובדן הכרתו, הועבר למטה המודיעין, ורק אחר-כך פונה לטיפול בבית-חולים, שם אובחן שבר באפו.
בחברון עצרו אנשי הביטחון המסכל עיתונאי ידוע בגדה, שמתח ביקורת על הרשות בראיון לערוץ הטלוויזיה אל-קודס. על-פי תצהיר שהוגש לוועדה, ראש הביטחון המסכל בעיר דרש מהעיתונאי להקפיד על "צנזורה עצמית" בהתבטאויותיו הפומביות בעתיד. במקביל נעצרו ארבעה עיתונאים של הערוץ ונחקרו על עבודתם.
עיתונאים מוחים בעזה נגד פגיעות בעיתונאים, 3.8.08 (צילום: פאדי עדוואן)
עורכים באמצעי תקשורת קיבלו הנחיות מפורשות שלא לעשות שימוש במונחים שעלולה להשתמע מהם "הסתה נגד הרשות הפלסטינית". גם חמאס נשטף בדו"ח בקיתונות של ביקורת, בין היתר בגלל זלזולו המוחלט בחוק הבינלאומי ובזכויות אדם ונסיונו להתחמק מאחריות למעשי רצח ועינויים של פלסטינים והגדרתם כ"מעשי נקמה במהלך סכסוכים משפחתיים".
אם נחזור לצד הישראלי, הביקורת שמשמיע גולדסטון אינה מקורית: חלק ניכר ממנה כבר פורסם בעיתונות הישראלית בימי המבצע. יחד עם זאת, העיסוק בתחום זה אינו שולי בהשוואה לסוגיות אחרות שמעלה הדו"ח, שכן הדרך שבה נהגה ישראל בכתבים הזרים רק שירתה את מבקריה וחיזקה את הרושם שהיה לה מה להסתיר. כך איפשרה ישראל לוועדה לקבוע שמהלכי הממשלה בעניין זה "נועדו להרחיק את מעשי הממשלה בשטחים מביקורת ציבורית ולהקשות על חקירה ודיווח של התנהגות הצדדים בעימות ברצועה".
לפחות לגבי חלק זה בדו"ח אפשר לקבוע בביטחון שאין די בתגובות הישראליות האינסטינקטיביות – שאט נפש, גינוי, דחייה – אלא יש מקום לבחינה אמיתית של הטענות; לא כדי לרצות מישהו באו"ם, אלא כדי להבטיח שבפעם הבאה ימצא צה"ל – ותמצא לשכת העיתונות הממשלתית – דרכים מוצלחות יותר להתמודד עם המציאות התקשורתית גם, ואולי דווקא, בעיצומו של מבצע צבאי.