פרסום ההודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל השנה החדשה הוא יום חג לחובבי נתונים ומספרים. לצד נתונים שצוטטו בהרחבה בתקשורת בנוגע לגודל האוכלוסייה בישראל, ופיקנטריה כמו מספר הקלוריות שצרכו אזרחי ישראל במהלך שנת תשס"ט, ההודעה לעיתונות בפרוס שנת תש"ע כללה נתון שמספק הצצה נדירה בבהירותה להשפעת התקשורת על דעת הקהל.

תחת הכותרת "נתונים מתוך הסקר החברתי" מובאים הנתונים הבאים (מתוך הסקר החברתי של שנת 2007): מתוך כלל הציבור בישראל, רק 32% מבני העשרים ומעלה מעריכים את תפקוד מערכת החינוך כ"טוב" או "טוב מאוד" (כל שאר המשיבים השיבו "לא כל-כך טוב" או "בכלל לא טוב"). בקרב מי שיש להם ילדים במערכת החינוך התוצאות היו שונות: 79% "מרוצים באופן כללי" מבית-הספר היסודי, ו-75% "מרוצים באופן כללי" מחטיבות הביניים והתיכוניים.

במלים אחרות, יש פער משמעותי מאוד בשביעות הרצון העכשווית ממערכת החינוך בין אלה שמכירים אותה ממקור ראשון לאלה שמכירים אותה רק מדיווחי התקשורת. הפער הזה הוא לא רק מתמיה, הוא גם מטריד.

איך היינו מתייחסים לסקר שהיה מראה, נניח, שמכלל האוכלוסייה, כמעט 70% מחזיקים בדעה שאיכות הספרות העברית היא "לא כל-כך טובה" או "בכלל לא טובה", אך מבין אלה שבפועל קוראים ספרים עבריים, קרוב ל-80% דווקא סבורים שאיכות הספרות "טובה" או "טובה מאוד"? מה היינו אומרים אז על הייצוג התקשורתי שהספרות העברית זוכה לו?

נכון שלפער הדרמטי הזה בין דעותיהם של אלה שיש להם נגיעה ישירה למערכת החינוך לאלה שאין להם יכולות להיות כמה סיבות. יכול להיות שאנשים אינם מרוצים מתוצרי מערכת החינוך שהם פוגשים באוטובוס למשל, וכך הם ערים לפגמים שהורים לתלמידים אולי מתעלמים מהם. יכול להיות גם שמערכת החינוך השתפרה פלאים בשנים האחרונות, וכמה מהמשיבים עוד זוכרים אותה לרעה מילדותם. יכול להיות גם שהבדלי ניסוח קלים בין השאלון להורים לשאלון לכלל האוכלוסייה תרמו לפער.

אבל קשה להאמין שאלו הסיבות המרכזיות לתוצאות כל-כך שונות בין שתי הקבוצות. עיון בשאלונים מעלה שהשוני בניסוח הוא זניח. המגע עם מערכת החינוך של מי שאין לו ילדים במוסד חינוכי הוא מצומצם ביותר, אפילו באוטובוסים. וקשה להאמין שמערכת החינוך שינתה את פניה בצורה קוטבית כל-כך בשנים האחרונות.

לעומת זאת, סביר מאוד להניח שדעותיהם של אנשים שאין להם נגיעה ישירה למערכת החינוך מעוצבות על בסיס האופן שבו המערכת הזאת מוצגת בתקשורת. החשיפה התקשורתית שבתי-הספר בישראל זוכים לה רחוקה מאוד מלהחמיא. כתבות על מצבה הרעוע והמידרדר של מערכת החינוך מופיעות בתקשורת חדשות לבקרים. ההבדל העיקרי בין המבקרים השונים אינו בתמונה שהם מציירים את מערכת החינוך כעומדת על סף אי-תפקוד, אלא בעיקר בסימון האשמים במצב ובהצעות הנוגעות לדרכים לצאת ממנו. על כך שהמערכת בקריסה יש כמעט קונסנזוס.

הציבור, כך נראה, מאמין בקלות רבה כשמספרים לו על כשלונותיה של הממשלה. ואכן, ממצאי הסקר החברתי מראים שכמעט כל הציבור בישראל השתכנע שממשלת ישראל כושלת באחד התפקידים החשובים ביותר שלה: הדאגה לחינוך הילדים ועיצוב פניו של דור העתיד. כלומר, מי שהשתכנע הוא כמעט כל הציבור שאין לו מידע ממקור ראשון ונסמך רק על התמונה המוצגת בתקשורת. מי שממש שולח כל בוקר את הילד לבית-הספר, מי שממש פוגש מורים בימי הורים ומקבל מדי פעם תעודה הביתה, דווקא מצביע בעד המערכת, ברוב שאף פוליטיקאי לא יכול אפילו לחלום עליו.

תפקידה של התקשורת הוא אמנם לבקר, לא להחמיא; למצוא את נקודות הכשל ולהצביע עליהן. ובהקשר של מערכת החינוך בישראל, יש די נתונים אובייקטיביים שמצביעים על כך שיש מה לשפר. אבל צריך להיזהר שהרצון לבקר לא ייהפך לטון פסימי וציני, שמאיר רק את החוליות הכושלות.