איור: יגאל באום

ביום שני אחר הצהריים, 25 בפברואר 1996, עמדתי בזמן הלוויתו של יוני ברנע ז"ל בהר הרצל ליד כתב ה"וושינגטון פוסט" בארץ, ברט גלמן. כמה שניות לפני שעמד הקהל להתפזר, הוא הראה לי את הידיעה שהופיעה במכשיר האלקטרוני שבכיסו על פיגוע שאירע לפני כמה דקות בגבעה הצרפתית. כשהגענו למכוניתי והפעלנו את הרדיו, דיווח הקריין על נהג ערבי שדרס קבוצה של אזרחים וגרם לנפגעים רבים. הנהג נורה למוות על ידי אזרחים חמושים שעמדו בקרבת מקום. כבר במהלך הנסיעה לעיר נשמע ברדיו קולו של אחד מדוברי המשטרה, שקבע כי ייתכן שהיתה זו תאונה ולא פיגוע.

במשך 48 השעות שחלפו מאותו רגע נעה הגדרת האירוע כמטוטלת הלוך ושוב בין תאונה לפיגוע. הבלבול גרם לקריינית באחת ממהדורות החדשות המאוחרות באותו יום להתייחס לדריסת האזרחים בגבעה הצרפתית כאל "אירוע", ובכך כאילו לא להתחייב בינתיים להגדרה נחרצת: פיגוע או תאונה. רק בסוף היום השני התייצבה ההגדרה המשטרתית של הארוע כפיגוע, אף כי התהליך השאיר בקרב חלק מהציבור מידה לא מבוטלת של אי ודאות.

התנודות במהלך קביעת העובדות לגבי האירוע בגבעה הצרפתית חשפו לעיני הציבור את מה שבדרך-כלל אינו גלוי לעיניו: הסמכות לתת הגדרות למצב עובדתי, בעיקר בתחומים בעלי חשיבות, מהווה נושא למאבק בין אינטרסנטים שונים המעוניינים בהגדרות חלופיות של המציאות. בפרספקטיבה זו, לעולם אין "העובדות מדברות  בעד עצמן"! מי שמדבר הוא האדם, הקבוצה או המוסד, הקובעים כי אלה הן העובדות.

במקרה הנדון היו השלכות חשובות לבחירה בין הגדרת האירוע כתאונה ובין הגדרתו כפיגוע. אם מדובר בפיגוע, היורים שהמיתו את הנהג היו "אזרחים" גיבורים, שפעלו בקור רוח ובאחריות ומנעו - אולי - אסון כבד יותר. אם מדובר בתאונה, היורים הם "מתנחלים" מבוהלים שנהגו בחוסר אחריות ואולי אף מתוך זלזול בחיי ערבי. אם האירוע היה פיגוע חבלני, הסיפור הוא סיפור ביטחוני המצטרף לשורה של פעולות טרור המתרחשות בימים האחרונים. אם הוא תאונה, לב הסיפור הופך להיות אולי אווירת הבהלה והעצבים המרוטים של הישראלים לאחר פיגוע הטרור הראשון בקו 18. ברקע הצורך להכריע בין האפשרויות של פיגוע או תאונה היו גם אינטרסים אחרים, כולל אינטרסים של המשטרה עצמה, כגוף המופקד על ביטחון הציבור ועל המוראל שלו.

אם מדובר בפיגוע חבלני, עולה מיד השאלה אם כוחות הביטחון עשו את כל הדרוש כדי שהמפגע ומכוניתו לא יוכלו לנוע בכבישי הארץ. לעומת זאת, אם  מדובר כאן רק בתאונה (אף כי קטלנית), האחריות על האירוע עוברת בחלקה לתחום המקרה (תקלה טכנית במכונית, כביש רטוב וכיו"ב), ובחלקה לגורמים האחראים על הבטיחות בדרכים. יתר על כן, פיגוע מגביר את המתח בציבור, ואילו הגדרת האירוע כתאונה מרגיעה. במצב זה נשלחו חוקרי המשטרה לבדוק את המכונית בדיקה מכאנית, לנתח את סימני הבלימה על הכביש ולאסוף מידע על הנהג כדי לבדוק אם היה כאן, אולי, מניע חבלני.

גורמים מחוץ למשטרה שהיה להם עניין בהגדרת האירוע לא התכוונו להשאיר את ההחלטה בידי המשטרה. "הארץ" דיווח יומיים לאחר האירוע כי "סגן יושב ראש הכנסת דב שילנסקי (ליכוד), העניק לעמיחי ברנהולץ, אחד משלושת הצעירים שירו שלשום למוות בנהג לאחר הפיגוע, תעודת נטיעת עץ ביער הכנסת כאות הוקרה על אומץ ליבו וערנותו ומניעת קורבנות נוספים". עוד לפני שהמשטרה סיימה את הבדיקות הטכניות של הארוע ביקש הח"כ שילנסקי להגדיר באופן סופי את האירוע כפיגוע.

קביעות עובדתיות נעשות תמיד בתוך שדה של מאבקי כוח ואינטרסים

התנהגותו של הח"כ שילנסקי חושפת תופעה מעניינת: בניגוד לאינטואיציה שלנו, לא תמיד ההגדרה האובייקטיבית של העובדות היא הקובעת מי אחראי למה; לעתים הרצון להטיל אחריות, להאשים פלוני או לזכות אלמוני, הוא המוביל לבחירת השלשלת הסיבתית התואמת. ייחוס האחריות קודם במקרה זה לייחוס הסיבתיות ומכוון אותו. גישה כזו אינה טיפוסית כמובן רק לאופוזיציה; לכל ממשלה מכהנת יש נטייה להעדיף את גרסת הסיבתיות, הפוטרת אותה מאחריות למצבים לא רצויים.

בחינת הנתונים שעמדו לרשות המשטרה חושפת את מורכבות הבעיה שבפניה ניצבה. היו כאן פרטים שמשכו לעבר כיוונים שונים: הנתון היה שהנהג היה מוסלמי אדוק מחזק את גרסת הפיגוע, אך העובדה שהיה מבוגר מחזקת את גרסת התאונה. מי שפירש את תנועות הנהג כשיצא מהמכונית כניסיון לתקוף שוטר חיזק את גרסת הפיגוע, אך מי שראה בכך ניסיון להימלט מהאזרחים שהחלו לרדוף אחריו חיזק את גרסת התאונה.

העובדה שבמכונית נמצאו מצרכי מזון שקנה הנהג, כמו גם העובדה שהיורים היו תלמידי ישיבות הסדר בהתנחלויות, לא נראו על פניהן כמחזקות את גרסת הפיגוע. לעומת זאת, העדות לפיה אמר הנהג לחבריו באותו יום שיחפשו אותו הלילה בטלוויזיה נראתה כנתון המצביע באופן נחרץ על כיוון הפיגוע (אם כי לא היה ברור מה המקור המדויק של עדות זו).

התהליך המורכב של הגדרת העובדות והקשרים הסיבתיים של האירוע בגבעה הצרפתית אינו חריג למקרה זה בלבד. מה שהיה חריג כאן הוא השקיפות של התהליך, ועל כן היכולת להקיש ממנו לגבי מקרים רבים אחרים.

קביעות עובדתיות נעשות תמיד בתוך שדה של מאבקי כוח ואינטרסים. לפיכך, האירוע בגבעה הצרפתית חושף את אחד הפרדדוקסים המרכזיים בחיי החברה. הפרדוקס הוא שלא רק שאין עובדות המדברות בעד עצמן, אלא שהיכולת לקבוע עובדות מתבססת הן על זמן ומיומנות באיסוף ובעיבוד מקצועי של נתונים רלוונטיים והן על כוח וסמכות להתגבר על גורמים המנסים לקבוע ולהפיץ הגדרת עובדתיות חלופיות של המציאות.

יתר על כן, קביעות עובדתיות הן לפי טבען הסתברותיות ובלתי מוחלטות. כאשר מתחולל אירוע כלשהו, וגם זמן קצר לאחריו, יש תמיד הרבה גרסאות על מה שקורה או קרה, ותהליך ברירת הגרסה הסבירה ביותר רק מתחיל. מסיבה זו תמוהה מאוד הודעתו של ניצב אריה עמית ("הארץ", 28 בפברואר) כי "בעתיד תודיע המשטרה על אירועים דומים רק כאשר יהיו הדברים ודאיים ומוחלטים". אם ניצב עמית אכן מתכוון לדבריו, לא יוכלו להיות כל התראות לציבור במהלך אירועים בטחוניים, תחושת הביטחון בקרב התושבים תידרדר, ודובר המשטרה שיחכה לשווא לדברים וודאיים ומוחלטים יוכל לצאת לפנסיה, או לחילופין לפנות את מקומו להיסטוריון.

יש, כמובן, תחומים שבהם ניגודי האינטרסים המקשים על ברירת הגרסה הרשמית של העובדות הם חלשים, והגופים המגדיים את המציאות יכולים לעשות זאת בחופש יחסי. קביעת מפלס הכנרת או תחזית מזג האוויר שייכים, אולי, לתחום זה. עם זאת, הפילוסוף האנגלי תומאס הובס כבר קבע, שאילו היתה הגיאומטריה של אוקלידס עומדת בניגוד לאינטרסים של קבוצות חברתיות כלשהן, היו אלה דואגות להשמדת ספרי הגיאומטריה. הוא ידע על מה הוא מדבר, כי בזמנו הטילה הכנסייה הקתולית מעצר בית על הפיסיקאי גלילאו, שכתב כי קופרניקוס צודק בקביעה שהארץ סובבת סביב השמש.

יש מרכיב של שיפוט ערכי, של פרשנות, בכל קביעה עובדתית

בפרספקטיבה היסטורית מעניין לראות, כיצד ניסו חברות מתקדמות לתת כוח וסמכות בידי קבוצות מסוימות לצורך הגדרת האמת העובדתית ללא פניות וללא חשיפה ללחצים של גורמים פוליטיים ודתיים. כאן אפשר למצוא גם את שורשיהם של מעמד הקביעות (טניור) שניתן לשופטים ולפרופסורים ושל הדאגה לחופש המקצועי של רופאים, מהנגסים וכד'. הקביעות לא באה להבטיח תנאי עבודה במובן הכלכלי, אלא נועדה בעיקר להגן על האינטרס הציבורי ולאפשר לקובעי המצב העובדתי לשמר את עצמאותם.

על רקע זה אפשר לשאול אם לעיתונאים, שיש להם תפקיד חיוני בהגדרת המציאות ובקביעת המצב העובדתי בחברה, יש מספיק כח וסמכות כדי לבצע את תפקידם זה ללא הטיות?

במקרה הנדון, הדיווח העיתונאי על תהליך בירור אופיו של הארוע בגבעה הצרפתית היה למופת. הוא חשף את הדילמה והמורכבות של התהליך בפני הציבור, ולא ניסה לטשטש את חוסר הודאות שליווה את סיווג הארוע. אך מה בקשר לנושאים אחרים?

האם יחסי הכוחות בין העיתונאים לבין בעלי העיתונים, או בינם לבין מקורות האינפורמציה שלהם, מבטיחים דרגה סבירה של אוטונומיה ביישום השיקולים העיתונאיים המקצועיים, כאשר נוגעים הדברים לדיווח על האינטרסים העומדים מאחורי גרסאות המציאות העובדתית? האם ריכוזיות הבעלות באמצעי התקשורת והתפשטות שיטת החוזים האישיים של עיתונאים מחלישות את יכולתו של העיתונאי למלא את תפקידו המקצועי? מה יכול להיות שווה ערך, בתחום העיתונות, למעמד הקביעות המגן על חופש המחקר והפרסום בתחום האקדמי או למינוי הקבע המגן על חופש שיקול הדעת של השופט?

מסקנה אחת הנובעת מן הדיון היא שיש מרכיב של שיפוט ערכי, של פרשנות, בכל קביעה עובדתית. מזה גם נובע שלעולם אין העיתונאי מדווח כאילו היה מצלמה אוטומטית. היכולת להחליט איזו מכל הגרסאות של המציאות ראויה לפירסום ודיווח, והאחריות לצייד את הקורא בנתונים גם על מאבק האינטרסים ויחסי הכוחות המשפיעים על הגדרות המציאות בנושאים כלכליים, פוליטיים, ביטחוניים וכו', דורשות מיומנות מקצועית גבוהה כמו בכל מקצוע רציני אחר.

איכותו של כל עיתון תלויה בסופו של דבר באיכות המקצועית של השיפוט, האבחון וההערכה שמפגינים העיתונאים הפועלים בזירות עמוסות מאבקים ואינטרסים. בניגוד לדעתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי, למשל, אין מקום להטיל ספק באופי המקצועי ובידע הפרופסיונלי הנדרש מהעיתונאי למילוי תפקידו. במקום לזלזל במקצועיות העיתונאי יש לנסות להבינה, להגדירה ואף לבססה.

ולבסוף, האם המרכיב הפרשני בקביעת עובדות או בהגדרת המציאות מבטל את הבסיס להפרדה בין עובדות ודעות, או להבחנה בין עמודי החדשות לעמודי המאמרים בעיתון? אין זו שאלה פשוטה! לדעתי, למרות האמור למעלה, יש לשמר את ההבחנה בין עובדות ובין דעות. הסיבה שהמרכיב הפרשני בעמוד החדשות יכול, ואמור, להיות דק ומצומצם יותר ממרכיב התצפיות; ואילו בעמודי המאמרים המרכיב הפרשני הוא עבה ועשיר בהרבה מזה התצפיתי.

יש עניין לדמוקרטיה בשמירת הגבולות בין אותם חלקים בעיתון (המודפס או האלקטרוני) בהם המרכיב התצפיתי דומיננטי לבין אותם חלקים שבהם הפרופורציה נוטה בצורה משמעותית לטובת המרכיב הפרשני.

עם זאת, לגבי הקורא והצופה המצוי, ההכרה בכך שבכל קביעה עובדתית כמעט יסוד פרשני היא מפתח לקריאה ביקורתית בעמודי החדשות, ולא רק בעמודי המאמרים הפרשניים. הקורא המתוחכם אינו מוותר על זכותו ועל יכולתו להשתתף בהגדרת המציאות העובדתית ובפירושה. מסיבה זו, בדמוקרטיה יש זכות גבוהה מן הזכות לדעת את העובדות: זו היא הזכות לדעת ולהבין את מרקם הכוחות והאינטרסים, המייצרים את הקביעות העובדתיות שמהן אנו בונים את תמונת המציאות שלנו.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 2, מרץ 1996