משה ויינברג הוא אחד הנאשמים בתיק פלילי הנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים ומכונה בתקשורת תיק דרעי, על שם בכיר נאשמיו, אריה דרעי. במהלך הדיונים נחשפה בבית המשפט קלטת, שבה נשמע ויינברג מלמד את עד המדינה יעקב שמולביץ פרק בהלכות האזנות סתר ומכניס אותו בסוד העבודה. שיעור כל כך מלומד ומפורט לא נקרא עד אז בעיתונות.
ויינברג מספר שם על יחסי גומלין בין השב"כ למשטרה, על שיטות עבודה, על מיקום עמדות האזנה ומספרן, על יעדים ואפילו על כך שבזמן מלחמת המפרץ סבלה המשטרה ממחסור בעמדות של הסתעפות האזנות השב"כ בקרב גורמים עוינים, ולכן הניחה לאריה דרעי ומקורביו, שיכלו לדבר באותה תקופה ללא חשש, בהיעדר אוזניים לכותל.
חוגים בעיתונות רמזו מיד אל עבר קשר דרעי-פרי, אותה חברות ידועה בין השר דרעי לראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. אחרים הצביעו על קצין משטרה בכיר שפרש בינתיים. הגילויים בקלטת, שסבלו מתקלות בפרטים אבל בעיקרון היו מדוייקים, עוררו תדהמה שהביאה להקמת ועדת חקירה בראשות מבקר מערכת הבטחון, אלוף במילואים משה (מוסיק) גדרון.
עסקני תנועת ש"ס, נבוכים מהגילויים, מיהרו לתלות את הדבר בנטיותיו הפנטזיונריות של משה ויינברג. לגבי השאלה כיצד נודעו לו הפרטים - פנטזיה או לא, גם פנטזיונר צריך מקורות - הם הסבירו שהפרטים האלה ידועים לכל כתב משטרה מתחיל.
ההסבר "על כל כתב משטרה מתחיל" הושמע גם באוזני, רק שלא תיארתי לעצמי שהוא מקבל מבחינתי ממד מעשי.
כתב משטרה מתחיל
את הסיפור הבא אני מספר כאן בפעם הראשונה: יום בהיר אחד בחודש מאי האחרון התבקשתי לפתע להתייצב במשרד הבטחון בתל-אביב אצל מבקר המערכת, לפגישה עם בחור ששמו עזר צפריר. עזר צפריר הוא עורך- דין, איש מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך, שהושאל מידי הרשות לניירות ערך למשרד הבטחון כחבר לוועדת גדרון.
סקרן ומסוקרן שמתי פעמי לקריה בתל-אביב. בחדר גדול, מרוהט ברשמיות ומאובזר כראוי לאולם המשמש ועדת חקירה - מערכת קול, קצרנית ומחשב - הקריא בפניי עזר צפריר קטעים מעדותו של משה ויינברג כפי שנמסרה ונחתמה בפני הוועדה.
אני מקריא לך, אמר צפריר, את עדותו החתומה של ויינברג שניתנה כאן ואשר מתחילה במשפט "יום אחד בזמן מלחמת המפרץ" ומסתיימת במשפט "לא אמרתי כלום", ואני מבקש את תגובתך לדברים.
זה הסיפור שסיפר האדון ויינברג לוועדת גדרון: יום אחד בזמן מלחמת המפרץ פגשתי במזנון הכנסת את העיתונאי אמנון אברמוביץ'. עמדנו ופיטפטנו במסדרון על יד הכניסה למזנון. אברמוביץ' סיפר לי שהמשטרה מבצעת האזנות דרך העמדות של השב"כ, ושהיא מאזינה לאריה (דרעי) ולי ולעוד אנשים בש"ס, ושעכשיו, בגלל המלחמה, השב"כ מאזין לפלשתינאים בשטחים, והוא לא יכול להקצות למשטרה עמדות. ולכן המשטרה ירדה מאיתנו לזמן מה ואנחנו יכולים להיות רגועים. אברמוביץ' סיים את דבריו במשפט "לא אמרתי כלום" והלך.
בעדותי התחייבתי לומר את האמת אבל לא התחייבתי לא לצחוק. כששמעתי מפי אחד הש"סניקים את ההסבר על "כל כתב משטרה מתחיל", לא העלה קצה דמיוני שכעבור ימים אחדים התפקיד הזה יוטל עלי ואצטרך לגלם את דמותו של אותו כתב משטרה מתחיל.
משולש ברמודה
מיותר ודאי לומר, אבל לא אני המקור של ויינברג. לא ידעתי אז את מרבית הפרטים שפורסמו בקלטת. מעולם לא שוחחתי עם ויינברג שיחה של ממש. אני זוכר אותו כנספח מזדמן ומעורפל, רביעי או חמישי לשולחן. חוץ מזה שבתקופת מלחמת המפרץ לא הייתי בירושלים אפילו פעם אחת.
כמובן שאין קשר גם בין הדברים שויינברג אמר בחקירתו במשטרה לבין הדברים שאמר לוועדת גדרון. במשטרה סיפר שיש לו מקורות בשב"כ, ושהמקורות הראו לו דפי מחשב מודפסים עם רשימות מואזנים, ושהוא ראה במו עיניו רשימה של 18 שמות הקשורים בחקירת דרעי.
הסיפור החינני הזה אינו אלא עלילת משנה של תיק פלילי, אבל הוא מלמד משהו על משולש ברמודה של יחסי שב"כ-עיתונות-פוליטיקה.
שנים רבות היה השירות החשאי כשמו כן הוא - חשאי - למרות שהכיבוש המתמשך והשליטה המסועפת על עם אחר חשפו אותו יותר ויותר לעיני עוד ועוד אנשים. כל פקידה זוטרה במינהל האזרחי וכל חיילת בממשל וכל קצין ששירת בשטחים התוודעו לאנשי השב"כ ולשיטות עבודתם. שלא לדבר על "המקומיים".
אל ביתו הקט ואדום הרעפים ביישוב הקהילתי כוכב-יאיר שב לפנות ערב מעבודתו, בתקופת האינתיפאדה, איש שב"כ ופגש פועל פלשתיני מסייד את המרפסת. אהלן אבו אברהים, אמר הסייד. שלום, אמר השב"כניק, בוחן את הצביעה בקפידה, צריך לעבור עם המברשת סיבוב נוסף.
בטח, אמר הפועל, מה שתגיד, אתה זוכר אותי אבו איברהים? לא, אמר השב"כניק, אני לא אבו אברהים. מה לא, אמר הפועל, אתה חקרת אותי בכלא פרעה.
השב"כניק היה בצאתו אבו אברהים ובביתו שם אחר. הוא לא זכר את הפועל ואיך יזכור, הוא חוקר כל יום כל כך הרבה חשודים.
גם הסרט "שתי אצבעות מצידון" הקדיש כמה מילים לחיסיון המתקלף של השב"כ. כאשר באים שם לקחת במכונית צבאית את אחד המוכתרים של כפר מכפרי לבנון, משת"פניק פוטנציאלי, אומר המוכתר, לא. לא עולה. מה אתם רוצים, שכל הכפר יראה אותי במכונית של הצבא? המפעילים שלו, אנשים רגישים, מבינים ללבו ושולחים פורד אסקורט לבנה. השתגעתם, אומר המוכתר, האדא שב"כ, זה שב"כ. כלומר, עוד יותר גלוי ומוכר מהצבא.
שמחת חיים, בליינות, ראוותנות
פרשת קו 300 עימתה את השב"כ עם הפרקליטות ועם מערכת המשפט ועם המשטרה ועם הממשלה ועם השרים ואנשי לשכותיהם ועם חברי-כנסת. במשך חודשים ארוכים התחככו ראשי אגפים בשב"כ בגופים אזרחיים על פני משטחי חיכוך ארוכים ויצרו אנרגיה המועדת להדלפות.
השב"כ שאחרי קו 300 לא יכול להיות מה שהיה קודם לכן. הוא איבד ממסתוריותו והופשט מתהילתו ונחשף בחולשתו בפני יועצים משפטיים מהשוק הפרטי ויועצים תקשורתיים ופוליטיקאים לרוב. אם קודם לכן היה השב"כ נחלה ממודרת ומסויגת של חברי ועדת חוץ וביטחון, עכשיו היה במידה רבה לנחלת הכלל.
נקודת הציון הבאה ביחסי השב"כ והתקשורת מגולמת כל כולה באישיותו של האיש שמונה לעמוד בראש הארגון בשנת 1988 ושאמור היה להביאו בשערי שנת אלפיים, הלוא הוא מיודענו יעקב פרי.
את התכונות הבסיסיות הביא איתו פרי מהבית: שמחת חיים, בליינות, ראוותנות. ומסקנה אחת - מוצדקת אישית ומוטעית ארגונית - הביא מנסיונו של קודם קודמו, אברהם שלום. פרי האמין שככל שירבה להאכיל את התקשורת, כך יהיה האחרון להיאכל בידיה.
הוא פתח את השירות החשאי והביאו לרמת פתיחות צה"לית ומשטרתית, כשהוא וראש לשכתו משמשים אגף דוברות, הסברה ויחסי ציבור. פנקסי הטלפונים של כתבים צבאיים, פרשנים צבאיים וכתבים לענייני שטחים, שעד אז הכילו את מספריהם של קציני צה"ל, המשטרה והמינהל אזרחי, התעשרו מעתה במספרי הטלפון הישירים של ראש השב"כ ורל"שו במשרד, בבית ובמכונית.
ממשלה היא כלי הקיבול היחיד בטבע שדולף מלמעלה, כתב פעם העיתונאי האמריקאי ג'יימס רסטון. גם השב"כ דלף בתחילה רק מלמעלה. אחר-כך, באופן הדרגתי, הוא חורר גם בצדדים.
בארגון המתחרה, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, נדונה שאלת הקשר עם העיתונות באופן מעמיק ומלומד, שכלל גם משחקי סימולציה. לבד מנטיית הלב והאופי המסוגר והחשדני של העומד בראשו, הגיעו שם למסקנה שקשר עם העתונות כמוהו כהגרלה: אתה יודע מה תשקיע, אינך יודע מה תקבל בתמורה. אתה מייחד גורם מורשה למגע תקשורתי, ומתברר לך שהאחרים פותחים שולחנות לעצמם.
אבל הארגון ההוא איננו זקוק באמת לתקשורת המקומית. את פעולתו הוא פועל בעיקר בחוץ לארץ, משטח החיכוך בינו לבין מערכות אחרות ברחבי המדינה מצומצם, והוא פטור מעונשם של בג"ץ ושל "בצלם" ובמידה רבה גם מעונשה של מבקרת המדינה.
העולם הגדול שיחק בסך הכל לטובת גישתו של פרי. כאשר הרצאה של ראש אם.איי.5 הבריטית מתפרסמת במלואה בעיתונות, וכאשר נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב פותח את משרדי הק.ג.ב. לצלמי טלוויזיה, מותר גם לראש השב"כ הישראלי להתרועע עם כתבים ולפטפט וליטול חלק פעיל בשידור הערב של הטלוויזיה ובעיתון של מחר.
הקשר בין השב"כ לעיתונות התהדק ויצר תלות מסוג זה המוכרת באמנה של הכתבים הצבאיים. נוצר מצב שבו אינך יכול לתפקד ככתב צבאי או ככתב לענייני שטחים כשאתה מוחרם או דחוי לעדיפות נמוכה בלשכת ראש השב"כ. איך תדווח על פיגועים ועל חשיפת חוליה ועל המהנדס ועל הטכנאי ועל הסייען. מה תאמר לעורך המהדורה או לעורך בעיתון, שישאל למה למתחרה שלך יש ולך אין. במצב הדברים שנוצר אין פלא שדווקא מכותבי מאמרים וטורים נפתחה הרעה מבחינת פרי.
הידוק הקשר בין השב"כ לתקשורת הגביר משהו את הפיקוח הציבורי על השב"כ, אך עדיין הותיר את הארגון חסוי בחריגותיו ובתככיו הפנימיים.
רצח יצחק רבין הוא נקודת ציון נוספת ביחסי השב"כ והתקשורת ללא ספק, אלא שעדיין מוקדם להעריך לאן יתגלגלו הדברים. ראש השירות הבא ייאלץ לתת את הדעת על גיבוש אתוס פנימי מאוזן ועדכני, שיצטרך להתחשב בתקשורת, אם גם בלי להקצין עד אסכולת פרי, שבילבלה בין כיסוי תחת פרטי לחשיפת חזה ארגוני.
גיליון 1, ינואר 1996
איור: יהודית אייל