מערכות היחסים שבין עיתונאים לפוליטיקאים הן סיפור סבוך של "תן וקח", של יחסי שנאה-אהבה, של תלות הדדית, של נאמנויות זמניות ובוגדניות. עיתונאים תלויים בפוליטיקאים כדי לקבל הדלפות, מידע רגיש וידיעות בלעדיות. פוליטיקאים תלויים בעיתונאים כדי לקדם את עצמם לבימות התקשורת, כדי לזכות בסיקור חיובי, כדי לבלום ידיעות מזיקות וכדי לפגוע במתחריהם. בריקוד הצמוד שבין פוליטיקאים לעיתונאים, לא אחת דורכים זה לזה על בהונות, נאבקים על זכות ההובלה וגם מחליפים בני זוג באמצע הריקוד. הנאמנויות המתנגשות שבין שליחות עיתונאית לבין קשרים אישיים עוררו לא אחת בגידה של העיתונאי בצופנים מקצועיים, או לחלופין, בנאמנות לפטרון או לידיד פוליטי.

אך בישראל מתנהלת בגלוי ובבוטות, ללא שום הסוואה או התחסדות, מערכת של ברית קבועה, גלויה ורבת עוצמה בין ראש הממשלה שרון לבין עיתונאים בכירים ובהם אורי דן ואלי לנדאו (שאמנם אינו עיתונאי פעיל כיום אך מופיע מדי פעם כפרשן). לשניים אלה ידידות רבת שנים עם אריאל שרון, עוד מימי שירותו הצבאי, מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. זו אינה ידידות חשאית או חד-סטרית, ויש הטוענים כי שני הצדדים ידעו להפיק ממנה את מרב התועלת. אין פסול בידידות עם ראש הממשלה, כפי שיודעים בוודאי להעיד רבים מתומכיו וחייליו לשעבר, אך יש פסול כאשר ידידות זו מתורגמת לסיקור עיתונאי אוהד עד עיוורון.

אורי דן, כתב "מעריב" ומנחה אורח קבוע בתוכנית הרדיו "עניין אחר" עם אמנון נדב, וכך גם אלי לנדאו, כתב צבאי לשעבר, ופרשן/מרואיין פעלתני בכל אמצעי התקשורת - מרבים לאחרונה לצאת להגנתו של שרון. בכל הפרשיות האחרונות - פרשת סיריל קרן, האי היווני, הקשרים עם דוד אפל, שתיקת בניו של שרון בחקירות, הקלטות ממלחמת יום הכיפורים ולאחרונה גם התערבותו של אריק שרון למען שכניו מכפר מל"ל - יצאו השניים למסע הגנה נלהב עליו. לנדאו לא היסס לחשוף במאמרו ("מעריב", 22.8.03) כי כשהיה ראש עיריית הרצליה פנה אליו אליקים רובינשטיין בבקשה לעזור למשפחה במצוקה. לנדאו השתמש במקרה הזה כדי לנגח את מבקריו של שרון, ובהם היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, על פרשת כפר מל"ל. האם חשף לנדאו פרשה ישנה זו כידיד או כעיתונאי? אורי דן מנצל תכופות את מעמד המראיין ברדיו כדי לצאת בהכרזות דביקות וארכניות של תמיכה בראש הממשלה, כשהוא מתעלם לחלוטין מתפקידו כמראיין, למבוכתו הגלויה של המראיין הקבוע לצדו, אמנון נדב.

גם בטוריו ב"מעריב" אין דן בוחל במסעי תשבוחות לשרון ומטיח אש וגופרית במי שמעז לבקר את ראש הממשלה. ב-14.8 פרסם דן מאמר ב"מעריב" שכותרתו: "הוא ידע, הוא יודע": מי שציפה למצוא במאמר גילויים עיתונאיים על מה באמת ידע שרון בפרשיות קרן-אפל-אי יווני-כפר מל"ל, התאכזב. דן העדיף לתאר את גיבורו במלחמת יום הכיפורים כשהוא מתעלם לחלוטין מהפרשיות האקטואליות. בדרכו המתפייטת והמהללת, מעדיף אורי דן לנצל את טוריו בעיתון וגם את תוכנית הרדיו בקול-ישראל, תחנת שידור ציבורית הנמצאת תחת אחריותו של ראש הממשלה, כדי לקשור כתרי גבורה ואומץ לשרון. אם לא די לאורי דן בעיתונות וברדיו, הוא הוסיף לבימותיו גם את הטלוויזיה: באחרונה הוא משמש פרשן ב"יומן השבוע" של הערוץ הראשון מדי יום שישי. גם כאן, על בימה ציבורית, הוא ממשיך במופעי הטפה צדקניים ואינו מהסס להשתלח במגישה, גאולה אבן, ולכנותה "בת ברית של ערפאת". הוא אינו מחמיץ שום הזדמנות כדי להלל את אריאל שרון ואחת מהן היתה מסיבת יום ההולדת השמונים של שמעון פרס. למרות שהיה זה אירוע קונסנזואלי, ממלכתי ובינלאומי, ועוד בהשתתפותו החמה של שרון בעצמו, לא היסס דן לנצלו. במאמרו ב"מעריב" (25.9.03) הוא מכנה את פרס "אדם לא אחראי" שחי בעולם דמיוני, ומיד מוסיף את שירי ההלל הדביקים לפטרונו שרון: "כשפרס כיהן כשר החוץ תחת ראש הממשלה אריאל שרון, ידע גם שרון לרסן את יצר ההרפתקנות שלו. שרון, מנהיג מנוסה ואחראי, שמר שפרס לא ילך רחוק מדי". כך, לשיטתו של אורי דן, שרון הוא המנהיג האחראי המרסן את ההרפתקן הסוער, היצרי והמורד בכל מרות, שמעון פרס. ההיסטוריה חושבת קצת אחרת על אישים אלה ואופיים, אך אל תבלבלו את אורי דן עם העובדות, יש לו שליחות.

סיירת התקשורת של שרון היא עקבית, שיטתית ונוכחת בכל במה עיתונאית, ציבורית ופרטית, משודרת ומודפסת. אם היו אלה עיתונאים שידידותם עם ראש הממשלה אינה מעוורת אותם היינו מצפים, בשנים הארוכות והרבות של פעילותם, למצוא ולו שבב של ביקורת. לשווא. לעומת זאת, העיתונאים-הידידים של שרון הם כה אדוקים בנאמנותם עד שיש בתקשורת המתייחסים אליהם כאל "מקורביו של שרון". כאשר עיתונאי, ובמיוחד כשהוא פרשן ועוד על במת תקשורת ציבורית, מזוהה כ"מקורבו של ראש הממשלה", קשה להאמין שהוא עושה את שליחותו העיתונאית בנאמנות. יש מי שיהלל את הידידות האמיצה שנרקמה בשדות קרב ושרדה עשרות שנים. אכן, יש יופי באחוות לוחמים נאמנה אך היא הופכת לבעייתית ומסוכנת כאשר היא נרקמת בין עיתונאים לבין מושאי כתיבתם, פוליטיקאים בכירים.

פרופ’ גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 47, נובמבר 2003