התעלומה נפתרה

"פילוסופים, היסטוריונים וסוציולוגים מנסים לפענח כבר שנים רבות את סוד הנצח של הקיום היהודי", כותב חיים שיין בטור הזוכה להפניית שער ב"ישראל היום", היומון הנפוץ ביותר במדינת ישראל (לפי סקר חשיפה). שיין, פובליציסט רב מבע, רב, עורך-דין ודוקטור, לא מבזבז זמן וממהר לספר לקוראיו: "אתמול, ברגע של הארה מיוחדת והתרוממות רוח כבירה, גיליתי את סוד הנצח היהודי".

את מסקנתו כפי שהיא מובעת במאמר אפשר לתמצת במשפט אחד: סוד הנצח של העם היהודי, מתברר, הוא היכולת להתגבר על קשיים נוראיים ועדיין לשמור על אופטימיות ולהמשיך הלאה בנחישות. או כמו שניסח זאת מחבר הסלוגנים הגדול שבשמים, "דונט וורי, בי הפי".

חשיפת הסוד הכמוס, הזוכה למגינת הלב רק לטור קצרצר בתחתית עמ' 5, מעלה חשש מוחשי שראוי ששיין ייתן עליו את הדעת: כעת כשהסוד ידוע, מה יקרה כשאויבי ישראל ישימו עליו את היד?

סודות נוספים

אגב, בעבר טען חיים שיין כי סוד הנצח של העם היהודי הוא עוצמת המשפחה. ובעצם, אחדותנו. וגם לימוד תורה. ומנהרות הלב. ככה זה יהודים. עם קטן, הרבה סודות.

מעבר לקו

"מבצע צבאי בחברון זה עניין של זמן", קובעת ביובש כותרתה של כתבה מאת עמוס הראל, הכתב והפרשן הצבאי של "הארץ". לפני שבועיים, בכותרת הראשית של מהדורת סוף-השבוע, דיווח הראל כי "צה"ל נערך לגיוס עשרות אלפי חיילי מילואים ב-2016" בידיעה שהתפרסמה בכותרת הראשית של העיתון. "במוקדם או במאוחר סביר שצה"ל ייצא למבצע גדול באזור חברון", כותב הראל היום.

"המשך התקריות בעיר ובסביבתה והעובדה שקרוב למחצית המחבלים שפעלו בחודשיים האחרונים היו תושבי האזור, בין אם תקפו בעיר עצמה, יצאו ממנה לפיגועי דקירה או דריסה בצומת גוש-עציון או פעלו בתחומי הקו הירוק, יחייבו את הצבא ליזום מהלך ראווה לנוכח המשך האלימות.

"סדר הכוחות הפרוס בחברון ובסביבתה הוכפל בתוך חודשיים", ממשיך הראל ומפרט. "מאות חשודים במעורבות בטרור ובאלימות עממית כבר נעצרו בעיר ובכפרים הסמוכים. מדי יום בודקים חיילים כ-1,500 מכוניות פלסטיניות בטרם יורשו לעלות על הכבישים הראשיים באזור חברון ובית-לחם. ועדיין, ייתכן שהתמשכות האלימות לא תאפשר לצבא להסתפק בכך. פיגוע קשה שמקורו בחברון עשוי לדחוף אותו למהלך שיכלול גם הטלת עוצר בחלק משכונות העיר, חיפושים מבית לבית ומעצרים המוניים, גם אם המטה הכללי מאוד לא נלהב מכך".

צעיר ישראלי ושוטרים, חברון, 6.11.15 (צילום: מנדי הכטמן)

צעיר ישראלי ושוטרים, חברון, 6.11.15 (צילום: מנדי הכטמן)

"הדרג המדיני קידם תוכנית להעברת שטחים לפלסטינים תמורת שקט", מדווח אריאל כהנא בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "לפי התוכנית שגובשה במינהל האזרחי ביו"ש, 40 אלף דונם יועברו לאחריות הרשות הפלסטינית, בין השאר בחברון, ביריחו ובטול-כרם", מפרטת כותרת המשנה. כתב חדשות ערוץ 2 עופר חדד, שדיווח על תוכנית הנסיגה מוקדם יותר השבוע, ייחס אותה לגורמים צבאיים הפועלים לפי הנחיית "הדרג המדיני".

הידיעה של כהנא מוקדשת להדבקת שמות ופרצופים לאותם גורמים. "תכנון הנסיגה נעשה ככל הנראה בהנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון, אף שבמשרדיהם של השניים סירבו לאשר זאת", כותב כהנא בידיעה. "גורמים מדיניים: נתניהו הסכים לנסיגה מסוימת תמורת הכרה אמריקנית בזכות ישראל לבנות בגושי ההתיישבות, אך האמריקנים התנגדו והתוכנית ירדה מהפרק", נכתב בכותרת המשנה.

בתחתיתו של אחד מעמודי החדשות של "הארץ" נדפסת ידיעה קצרה מאת ג'קי חורי וגילי כהן, המעדכנת את הקוראים בדבר מותם של שני פלסטינים מאש ישראלית במהלך תקריות המתוארות כ"עימותים". "משרד הבריאות הפלסטיני מסר כי מאז תחילת אוקטובר נהרגו 102 פלסטינים בתקריות שונות", מציינים חורי וכהן.

לפי נועם אמיר, הכתב הצבאי של "מעריב", אחד מהרוגי ה"עימותים" נורה למוות במהלך "מעצרים של מבוקשים" (ההרוג האחר אינו מוזכר). עורכי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שני יומוני הדפוס הנפוצים בישראל, פטרו עצמם מהשתתפות במשחק הגרסאות. בשני העיתונים הללו ההרוגים הפלסטינים אינם מוזכרים כלל.

הסברה נוסח ימיני

בן-דרור ימיני, פובליציסט "ידיעות אחרונות", מקדיש את טורו השבועי ב"מוסף לשבת" כדי לצאת נגד מסע של "הסתה" ו"תעמולת שטנה" שהוא מייחס לארגון שוברים-שתיקה. כפי שהוא עושה לא פעם, את הטענות על מניפולציה והכפשה מבצע ימיני תוך סילופים וגידופים משל עצמו. לדבריו, ה"משימה" של שוברים-שתיקה היא "להפוך את ישראל למפלצת", ו"בלי שקרים זה לא הולך".

הטור של ימיני מתבסס על סרטון שהעלה לרשת חייל בשם עמית דרי. בסרטון נראים קטעים מסיור שהוביל בחברון אבנר גבריהו, מפעילי שוברים-שתיקה, ובו הוא מתאר את "רדיוס ההריגה" של מכונות ירייה. ימיני, מסבירן מיומן וזהיר, אינו מייחס לו באופן ישיר את הטענה שכך מבצע צה"ל טבח בפלסטינים – טענה שגבריהו לא השמיע כלל – אלא נדרש ל"רושם" שכביכול נוצר מדבריו כדי לטעון כי מדובר בדברים שלא היה צריך להוציא מפיו.

לטענת ימיני, פעיל השמאל "יוצר את הרושם שצה"ל יורה, כעניין של שגרה, עם מכונות ירייה, ב'רדיוס הריגה מסיבי', באזרחים חפים מפשע". בחלק אחר של הטור הוא מתאר את הודעת התגובה שהוציא הארגון להאשמות, ומתעלם מאחד הסרטונים שנלוו לה, שבו מתועדים חיילי צה"ל משתמשים במכונות ירייה בהקשר שתיאר גבריהו.

בן-דרור ימיני אוחז בספרו "תעשיית השקרים". 9.10.14 (צילום: יעקב נחומי)

בן-דרור ימיני אוחז בספרו "תעשיית השקרים". 9.10.14 (צילום: יעקב נחומי)

ימיני אינו מכיר את התקרית הספציפית שעליה מדבר פעיל השמאל. "ייתכן שגבריהו דובר אמת", הוא כותב בזהירות. "או אז, יש לבצע חקירה ולהגיש כתב אישום נגד כל מי שביצע פשע מלחמה. ייתכן שגבריהו משקר. או אז צריך להעמיד אותו לדין על ביצוע פשע שנאה והסתה", הוא חורץ, ואז מוסיף: "יש אופציה שלישית. לפני למעלה מעשור, בשיא האינתיפאדה, היה ירי משכונות מסוימות לעבר התנחלויות. צה"ל השיב בירי לכיוון מקורות האש. לא שהיו הרוגים, בוודאי לא המוני הרוגים. כלום. אבל בשוברים-שתיקה עושים מניפולציה מדהימה. הם לוקחים אירוע עם אפס נפגעים, אירוע שמתחולל בכל שדה קרב, ויוצרים את הרושם שצה"ל מבצע, עניין כבשגרה, טבח המוני באזרחים".

הקפיצה הלוגית של ימיני מרשימה. לאחר שהוא מודה כי אינו מכיר את פרטי המקרה המתואר, ואף שוקל את האפשרות התיאורטית שפעיל שוברים-שתיקה צודק, הוא ממהר לקבוע כי מדובר למעשה ב"אירוע עם אפס נפגעים, שמתחולל בכל שדה קרב", ואם אכן התחולל – הרי שזה בטח היה מזמן. את הדברים הללו הוא כותב תוך האשמת הצד שכנגד ב"מניפולציה" (כזכור, בסרטון גבריהו כלל לא טוען כי התקרית המתוארת נשאה תוצאות קטלניות – זהו רק ה"רושם" שקיבל ממנו ימיני).

לאחר שסיים לפרוש את הבסיס העובדתי הרעוע הזה, ימיני מתפנה לבנות עליו את מסקנותיו. "הטבח שלא היה הוא רק דוגמית, משום שהשיטה ידועה", הוא מאשים. "שוברים-שתיקה מחפש את החריגות, מנפח אותן, מערפל את הרקע ויוצר תמונה שלפיה צה"ל מבצע פשעים ללא הפסקה", הוא טוען, ובהמשך מוסיף מנה של הסתה משל עצמו, הקושרת בין ארגון השמאל המתעד וידויים של חיילים לבין ארגון טרור פלסטיני פונדמנטליסטי.

"חמאס לא זקוק למחלקת תעמולה: יש לו את שוברים-שתיקה", טוען ימיני, ומתפלץ: "אנשי הארגון הזה מוזמנים להרצות בצה"ל והם גם זכאים למתנדבים במסגרת שירות לאומי. הם זוכים ללגיטימציה ממלכתית. השתגענו. ישראל מעניקה רגליים לשקר. זו לא דמוקרטיה. זה פרק במצעד האיוולת".

אם לנקוט את סוגת הכתיבה החמקמקה-ישירה המודגמת בטורו של ימיני, ייתכן שיש ממש בטענותיו על קמפיין השטנה שמנהלים החיילים המשוחררים. אבל ייתכן גם שימיני הוא מניפולטור ציני, שמסיבותיו הנסתרות והפסולות מבקש להוקיע אזרחים מודאגים הממלאים את חובתם האזרחית ומצהירים על עוולות שנחשפו להן, ושכמה מהן ביצעו בעצמם.

ויש גם כמובן אפשרות שלישית: ימיני כה עז מצח, שהוא אפילו לא מתיימר להתחייב על נכונותן של העובדות שעליהן הוא מבסס את ניתוח המציאות הפגום שלו. אם היו מכריחים את ימיני לתאר במלותיו מניפולציות מהסוג שהוא מבצע על קוראיו מדי טור, לא מן הנמנע שהיה שולף מבנק מלות התואר הקבוע שלו את הגידוף האולטימטיבי: מדובר למעשה בטור שטנה.

"מגש הכסף" של נחום ברנע

בחלק אחר של אותו מוסף, כותב ותיק ובכיר יותר מימיני עושה שימוש דומה אם כי מעט יותר אלגנטי בטיעונים המבוססים על תחושה ואי-ידיעה. "רק השבוע, באיחור ניכר, צפיתי בסדרת הטלוויזיה של דורון צברי ואמיר בן-דוד 'מגש הכסף'", כותב נחום ברנע בטורו השבועי, שכרגיל פותח את המוסף.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע (צילום מסך: סרטון תדמית)

עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע (צילום מסך: סרטון תדמית)

"הביקורת שעולה מהסדרה על דלדול השירותים החברתיים, הפער בהכנסות, סדר העדיפויות המעוות של הממשלה, תאוות הבצע של בעלי ההון וגילויי השחיתות המתרבים עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמי", הוא מוסיף בהמשך. "העובדה שקמפיין המחאה הזה מסובסד על-ידי קרנות של בעלי הון ומשרד התרבות הממשלתי לא פוסלת אותו – רק הופכת אותו למאוד ישראלי", ממשיך ברנע.

"ובכל זאת, הרגשתי שעובדים עלי. ראשית, המתכונת. השלושה נואמים בכיתת לימוד ומרבים להיעזר בלוח. הרושם הוא שמדובר בשיעור באוניברסיטה. מפעם לפעם מצולמים סטודנטים כשהם מביטים בעיני עגל ועונים כהד לכל מלה שלו. היומרה האקדמית היא זיוף: אלה נאומי תעמולה, לא הרצאות באוניברסיטה. שנית, אני מתקשה להאמין לאנשים שאין בדבריהם שמץ של ספק, אין הודאה בטעות, אין ביקורת עצמית. בעולם שלי, מי שלא טועה אף פעם הוא או תינוק בן יומו, או קדוש או נוכל; שלישית, אוזני נאטמות כאשר צועקים עלי. זליכה ורולניק צועקים ללא הרף".

כאילו כדי להדגים את הטיעון מתוודה ברנע כי למעשה, הוא אינו יודע כיצד לאמת או להפריך את העובדות המובאות בסדרה. "גורמים שונים, בקיאים ממני, הצביעו על טעויות עובדתיות בשלושת פרקי הסדרה", הוא כותב ולא מפרט. "אין לי כלים לשפוט מה נכון ומה לא נכון", הוא מודה, אך ממהר להאשים את זליכה ורולניק (דווקא דני גוטוויין, משום מה, חומק מפגיעה) בכך שהם מאמינים ב"תיאוריות קונספירטיביות" שלפיהן "כל מה שקורה במשק הוא פרי מזימה אפלה" וכי "כולם חשודים, כולם נגועים".

"אני ספקן", כותב ברנע, "למדתי שבחלק גדול מהמקרים מה שנראה כקנוניה הוא בעצם מחדל, משגה, קהות שכל. השב"כ לא רצח את רבין וה-CIA לא רצח את קנדי; השרים, הפקידים ואנשי העסקים לא חכמים כמו זליכה ורולניק. הם מרבים לטעות". המשך הטור מוקדש לביקור שערך ברנע במטה חברת דלק-קידוחים, שם נפגש עם היו"ר גדעון תדמור, הפורש בפניו שורה של נתונים ואנקדוטות על העשייה החיובית והמסקרנת של מפעלות יצחק תשובה.

רק כמה פסקאות קודם לכן העיד ברנע במו פיו כי אין בידיו כלים לבחון תהליכים מהסוג שמתאר בגאווה המרואיין שלו, מולטי-מיליונר המועסק בחברה השייכת למולטי-מיליארדר. אם להמשיך את קו המחשבה שהתווה העיתונאי הבכיר בחלק של טורו שהוקדש ל"מגש הכסף", ההחלטה לשלוח דווקא אותו לראיין את תדמור אינה בהכרח מעידה על קונספירציה אפלה שנרקמה אי-שם במסדרונות "ידיעות אחרונות". מה פתאום. אבל היא בהחלט מעידה על מחדל.

"ידיעות" והכסף

בטורו השבועי במוסף "ממון" משכפל סבר פלוצקר את מוטיב הלב והשכל שגרם לברנע להזדהות עם "מגש הכסף" – כלומר לחשוב שמדובר באיוולת קונספירטיבית. "המפגינים הצעירים נגד המתווה שובים את הלב", כותב פלוצקר. "להבדיל מהפוליטיקאים הגלויים והמוסווים הרוכבים על הגל, ולהבדיל אלף הבדלות מפובליציסטים ומפרשנים, המפגינים הצעירים ברובם נטולי פוזה, ישרים עם עצמם, חדורי אמונה בצדקת מאבקם", הוא מפרט, ומגלה: "ערב אחד אף הייתי בהפגנתם; הרגשתי זקן מדי בשבילם. הראש שלי עם המתווה".

כתבת השער של המוסף שבו מתפרסם טורו של פלוצקר מוקדשת שוב להשקה של קמפיין תוכן שיווקי חדש של המערכת העיתונאית ובנק הפועלים, המוגש תחת הכותרת "תחרות 'עסקים קטנים' מס' 9". קראתם נכון, זוהי הפעם התשיעית שבה משלם הבנק לעיתון כדי לפרסם בו שבוע אחר שבוע טורים וכתבות שנועדו לשפר את תדמיתו ‒ וזה עוד בלי לכלול מיזמים אחרים, כמו "משפחה בצמיחה", או כאלה שאין להם שם כלל.

התוכן הממומן עצמו נפרש הפעם על פני ארבעה עמודים. השבוע אף לא עיתונאי אחד מ"ידיעות אחרונות" הסכים לחתום על פריט מלל כלשהו הנכלל בצמד הכפולות הפרסומיות. למעשה, הכותב היחיד המזוהה בשמו הוא אריק פינטו, מנהל בכיר בבנק הפועלים, המייעץ לקוראים וללקוחות: "אל תפסיקו לחלום".

אמונה

במוסף "G" של "גלובס" מראיינת ורד קלנר את אלן קופרמן ממכון המחקר PEW. על הפרק: "סקר הדתות הגדול" של המכון, העוסק במגמות הדתה וחילון ברחבי העולם. "אחת התופעות המרתקות שהסקרים של PEW חשפו בשנים האחרונות היא העלייה במספרם של האנשים ללא דת. Nones, כפי שהם מכונים בקיצור", כותבת קלנר, ומציינת כי התופעה בולטת במיוחד בארצות-הברית, בקנדה, במדינות אירופה, באוסטרליה ובניו-זילנד.

"אתה יכול להעריך מה גורם לצמיחה של ה-Nones?", היא שואלת את קופרמן, והוא משיב: "הסיבות הן מורכבות. בארצות-הברית הדבר הברור הוא שזה טרנד דורי: הדור הוותיק של האמריקאים היה דתי מאוד, רובם זוהו כנוצרים, הלכו לכנסייה, התפללו בתדירות גבוהה. הדור הצעיר מראה רמות השתייכות דתית נמוכות בהרבה בהשוואה לדורות שלפניו.

"יש מספר תיאוריות מדוע זה קורה, ויכול להיות שבכולן יש אמת", הוא מסביר. "תיאוריה מובילה אחת טוענת שבארצות-הברית הדת נכנסה לפלונטר עם הפוליטיקה, במיוחד משנות ה-80 וה-90, עם עליית הימין הדתי. בערך באותו זמן ההתנערות מהגדרה דתית החלה לצמוח. ההנחה היא שאלה צעירים שמפנים עורף לדת כי תופסים אותה כמשהו שמעורבב מדי עם פוליטיקה שמרנית.

"תיאוריה נוספת טוענת שהירידה בכוחה של הדת המאורגנת היא חלק מהפניית עורף רחבה יותר למוסדות אזרחיים רבים בחיים האמריקאיים. אנשים כבר לא שייכים כמו בעבר למועדונים חברתיים או לאגודות אחווה למיניהן. כנסיות, מסגדים ובתי-כנסת אינם יוצאי דופן. תיאוריה נוספת היא שלאינטרנט יש חלק בזה, כי זה כלי שמאפשר לאנשים למצוא קשר אנושי, שכולם זקוקים לו, דרך אמצעים וירטואליים במקום במציאות".

ב"הארץ" חולק אור קשתי את רשמיו מביקור במקלט לצעירים וצעירות יוצאים בשאלה שמפעילה בירושלים אגודת ה.ל.ל. עלות הפרויקט, הוא מציין, היא 4 מיליון שקל, סכום זעום בהשוואה לעשרות ואולי מאות מיליוני שקלים שהקציבה ממשלת ישראל לעידוד "שיעורי תורה לציבור החילוני" ומוסדות העוסקים בהחזרה בתשובה, כמפורט בכתבה.

יאיר הס, מנכ"ל ה.ל.ל, מספר לקשתי על האופן שבו החברה החרדית מתייחסת לאגודה. "ההפחדה היא מאפיין מרכזי באסטרטגיה החרדית בניסיון למנוע יציאה בשאלה", הוא מספר. "מרכיבים נוספים הם ש'כל החילונים גנבים ורוצחים', ש'ה.ל.ל' היא כת שתזרוק אותך לכלבים, וכמה רע יהיה למי שרק יעז לצאת החוצה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת הגיהנום הצפוי לו. החרדה היא חלק בסיסי מהמסר, וזאת מעבר לתוכנית הלימודים, שאין בה אנגלית או מתמטיקה, ובאמת מקשה על היכולת להסתדר בחברה. כך שומרים העסקנים החרדים על האנשים שלהם בתוך הקהילה".

שני צעירים יוצאים בשאלה המשוחחים עם קשתי, המזוהים בשמות חיים וציפורה, מעידים על "סיפורי זוועה, חסרי כל בסיס, ששמעו בעבר על עמותת ה.ל.ל. לפי גרסה אחת, מדובר ב'כת מיסיונרית', שאנשיה 'גורמים לבחורים תמימים לקיים יחסי מין עם בחורה, מצלמים את זה ומאיימים להפיץ בקהילה במקרה של חזרה בתשובה', מספר חיים. לפי גרסה אחרת, מי שחוזר לעולם החרדי נדרש לשלם על כל השירותים שקיבל במסגרת העמותה, אשר, בין השאר, מחלקת גם מלגות ללימודים אקדמיים. ייתכן שעלילות אלה הן גם עדות לכוחה של העמותה, שהוקמה לפני כ-25 שנים".

הקרב על התודעה

"מחושך לאור" הוא שמו של עלון החזרה בתשובה המצורף הבוקר לעיתון "ידיעות אחרונות". למרבה האירוניה, האישיות הדתית החתומה עליו היא הרב החשוך יצחק גינזבורג, בעצמו חוזר בתשובה ומהרבנים שסמכו ידיהם על ספר שהסביר מתי מותר לרצוח תינוקות.

הפמפלט של הרב גינזבורג, המקדם אירוע שיתקיים בקרוב בהיכל התרבות בתל-אביב, הוא בסך-הכל עלון פרסומי שדומים לו נושרים מעיתוני יום שישי מדי שבוע, וזוכים מן הסתם להתעלמות מקרב רוב הקוראים. אף שאיש לא יחשוד בקברניטי "ידיעות אחרונות" שהם תומכים בתורתו של הרב גינזבורג, ראוי להזכיר בהזדמנות זו כי במקרים אחרים עשתה קבוצת התקשורת מאמץ מיוחד לפרסם תכנים ממומנים מטעם ארגונים העוסקים בהחזרה בתשובה, תוך הצגתם כתכנים מערכתיים והסוואת אופיים התועמלני.

בכתבה שפורסמה באתר "העין השביעית" בשנה שעברה הובא מקרה של עמותה העוסקת בהחזרה בתשובה ששילמה בשנים האחרונות מאות אלפי שקלים לקבוצת מוזס עבור הפעלה של ערוץ תוכן באתר ynet. השנה החל האתר לפרסם בתשלום תכנים מטעם עמותה אחרת העוסקת בקירוב חילונים ליהדות. לעיתון "ידיעות אחרונות" צורפו בשנים האחרונות כמה מוספי חג מערכתיים שנראו כמו פרסומת סמויה לחב"ד.

הרב יצחק גינזבורג, 2008 (צילום: קובי גדעון)

הרב יצחק גינזבורג, 2008 (צילום: קובי גדעון)

ביום מן הימים, כשיתפנו כתבי התקשורת לסכם את כהונותיהם של העורכים הנוכחיים של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, רון ירון וערן טיפנברון, סביר שיקדישו נתח נאה לתופעה הבולטת שהנחילו השניים לגופי העיתונות הפופולריים והחשובים שהופקדו בידיהם. תחת שרביטם של ירון וטיפנברון הפכו הבימות השונות של קבוצת "ידיעות אחרונות" למקומות שבהם מי שמשלם כסף יכול לטפטף לקוראים לא רק תודעה מסחרית, אלא גם השקפת עולם.

כיצד תשפוט אותם ההיסטוריה? תרחיש הגיוני אחד ניתן לאמץ מכתבה שהתפרסמה אתמול ב"מוסף כלכליסט". "ניצחנו בקרב על התודעה. השלב הבא יהיה רגולציה. בדיוק כמו שקרה בתעשיית הטבק", אומרת לארי ליבסקר מריון נסל, פרופסורית לתזונה המובילה בימים אלה מאבק ציבורי נגד חברות המשקאות הממותקים, ובראשן קוקה-קולה ‒ תאגיד חובק עולם המתמחה בייצור והפצה של מוצרים מזיקים, שכמו הרבנים המחזירים בתשובה, שילם גם הוא לקבוצת "ידיעות אחרונות" עבור פרסום תכנים כמו-עיתונאיים ששיוו למרכולתו תדמית בריאה, צעירה ומשוחררת.

פרשת מגל

פרשת ההטרדות המיניות המיוחסות לח"כ ינון מגל תופסת כצפוי נתח נכבד ממהדורות סוף-השבוע של העיתונים. ב"ידיעות אחרונות", שם הובלטה הפרשה במיוחד בימים האחרונים, מקדישים לחבר-הכנסת והעיתונאי לשעבר את שער "המוסף לשבת". "כשינון הודיע שהוא מצטרף לפוליטיקה הייתי בשוק שאדם כמוהו עם כאלו שלדים בארון מתכוון להיות חבר-כנסת ואיש ציבור", מצטטות ענת מידן ואתי אברמוב מרואיינת המזוהה כ"עורכת ב'וואלה'" בכתבה הראשית.

"הפעילות שלו לקידום מעמד האשה התמצתה בזה שהוא הגיע רק לישיבה הראשונה, שבה נבחרתי ליושבת-הראש", אומרת ח"כ עאידה תומא-סלימאן מהרשימה-המשותפת לעמיחי אתאלי ונחמה דואק מ"ידיעות אחרונות". "הוא ניגש לברך אותי, ומאז לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת", היא מספרת, ומציינת שלפני כחודש פרש מהוועדה.

ינון מגל (צילום: מרים אלסטר)

ינון מגל (צילום: מרים אלסטר)

סימה קדמון, מהפובליציסטים המקורבים ביותר לעבריין המין המורשע והפוליטיקאי לשעבר חיים רמון, שולפת את השוט. קדמון מכנה את מגל צבוע ומותחת ביקורת על אמירה סקסיסטית שהשמיע בתוכנית טלוויזיה סאטירית ("אם איילת שקד נבחרה לאחת מ-100 הנשים השוות ב'בלייזר', אז היא יכולה להיות השרה לבטחון פנים"). קדמון מותחת גם ביקורת על יו"ר מפלגתו של מגל, נפתלי בנט, ש"כבר מיהר להכריז ש'דברים שנאמרו' לא היו צריכים להיאמר, להבדיל מדברים שנעשו שלא היו צריכים להיעשות, למרות שאנחנו כבר יודעים שגם נעשו דברים ולא רק נאמרו".

דבריה של קדמון מתייחסים להצהרה שפירסמה עובדת לשעבר ב"וואלה" שטענה כי מגל נגע בה בניגוד לרצונה והציע לה לקיים איתו יחסי מין. כפי שהיא מציינת, מגל עצמו התנצל על דברים שאמר לרחלי רוטנר, חושפת הפרשה, אך נמנע מלהתייחס לטענות על הנגיעות. יוסי ורטר, ב"הארץ", מזכיר גם הוא את ההתעלמות הצורמת מטענותיה של המתלוננת השנייה.

חבר קרוב של מגל, אראל סג"ל, מקדיש לפרשה טור המתפרסם ב"מקור ראשון". כמו מגל וכמו בנט (וכמו בן כספית היום ב"מעריב"), גם סג"ל מתייחס להטרדות המילוליות – אך נמנע מלהזכיר במישרין את הטענות להטרדות פיזיות. "לא אמרח אתכם: ההתנהגות של מגל במסיבת הפרידה לא היתה ראויה מבחינה ערכית, וגם סגנון השיח במערכת 'וואלה' אינו מזכיר ישיבת הסדר", כותב סג"ל בטורו, הנפתח בגילוי נאות בנוגע לעובדת חברותו עם מושא הכתיבה ומסתיים בטענות נגד "השמאל ושלוחותיו בתקשורת", ש"התנפלו על הסיפור כמו כלב אמסטף רעב".

"מגל", טוען סג"ל, "לא ברח לאזור הנוחות של ההכחשה ולא השתמט מאחריות. אין לי אלא להסתמך על דברי גדולים ממני בהרבה, כמו הרב יובל שרלו, שקבע כי 'מטריד אותי מאוד מה שאמר ינון מגל ומה שהוא ייצג בהתנהגותו, ומנגד אני מעריך מאוד את העובדה שהוא התייצב באופן ישיר ולא הכחיש את הדברים, התנצל על מעשיו והיווה כמעט מודל מושלם לאופן שבו צריך להתמודד במקרים כאלה מבחינה ציבורית'. מגל לקח על עצמו לעשות תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים ‒ צדיקים גמורים אינם עומדים".

בטור אחר המתפרסם בשבועון הדתי חוזר יהודה יפרח על מוטיב ההכאה על חטא וטוען כי התנצלותו של מגל מעידה על "בגרות, נטילת אחריות והבנה של הסיטואציה", אך מדגיש כי "בשביל לחזור בתשובה על האדם לקחת פסק זמן, לעזוב את תפקידיו הציבוריים, לעבור תהליך של עיכול ועיבוד פנימי, להתחדש ולחזור ממקום אחר".

הפסקה החותמת את מאמרו של יפרח מתכתבת גם היא עם טורו של סג"ל. "טמטום הלב וטמטום המוח אוכלים בנו בכל פה", הוא כותב. "איבדנו את השכל הישר ואת הקשר הפשוט לרגשות. פרשה כאובה מתפוצצת, ובמקום להתמודד באומץ עם מכלול האתגרים והבעיות שהיא מציפה, אנו בורחים למחוזות המחנאות. מדהים לגלות איך כל-כך הרבה מגיבים אינטליגנטיים משקרים לעצמם ולזולתם, שוכחים אמיתות פשוטות ובוחנים כל סוגיה לאור מבחן פשטני אחד בלבד: הלנו אתה אם לצרינו".

השר נפתלי בנט, 10.9.14 (צילום: פלאש 90)

השר נפתלי בנט (צילום: פלאש 90)

"אין לכם מושג כמה בא לי עכשיו להקדיש את שני העמודים שמוקצים לי כאן מדי שבוע כדי לדבר על הצביעות. להיכנס בכל מי שמשתמש בפרשת ינון מגל כדי לתקוע לבית-היהודי, שלא בא לו טוב גם בימים חסודים יותר", כותב קלמן ליבסקינד במדורו השבועי ב"מעריב", הנושא היום את הכותרת "הלך הבית".

"לקרוע לגזרים את אנשי 'ידיעות אחרונות', שחיבקו את חיים רמון אחרי המעשה המגונה שלו, אבל נתקפו 'בושה' ו'בחילה' בעקבות מעשהו של מגל. ללעוג לכמה קולגות שלי, שעשו הכל כדי להעלים את סיפורה של עובדת מעון ראש הממשלה שסיפרה שהוטרדה מינית בידי מני נפתלי רק משום שנפתלי היה חשוב להם למשימת יירוט נתניהו, ועכשיו נזכרו להזדעזע, כי פגיעה בנשים זה דבר איום ונורא בשבילם.

"הייתי יכול לבוז כאן באריכות לכל מי שחשבו שיצחק לאור יכול להמשיך לבוא בקהל לאחר שפורסמו נגדו עדויות על מעשים חמורים בהרבה מאלה שמיוחסים למגל, אבל עם מגל הם לא יוכלו לשבת באותו חדר. מדגדג לי באצבעות לצחוק על סתיו שפיר, שלא היתה לה בעיה שבנימין בן-אליעזר הנגוע בשחיתות יישב מטעמה במשכן הנשיא, אבל הזדרזה להודיע שתצא מהמליאה בכל פעם שמגל ינאם על הדוכן.

"כן, יכולתי להרחיב ולהפליג ולדבר על הצביעות הזאת, אבל החלטתי לעצור כאן. כי עכשיו אני רוצה להסתכל פנימה. אל המחנה שלי. רק אליו. עכשיו לא מעניינים אותי התל-אביבים ולא מעניינת אותי העיתונות ולא מעניין אותי אף אחד שלא שייך לקבוצה שלי. כי יש רגעים שבהם אדם או מחנה או קבוצה צריכים להכריח את עצמם להסתכל בראי ולא להסיט את המבט הצדה אל אף אחד אחר, מתוך הכרה ששום צביעות של מישהו אחר לא עושה אותנו טובים יותר, ושום התנהגות של מישהו אחר לא מכשירה אצלנו כלום".

המשך הטור של ליבסקינד מוקדש למתיחת ביקורת על חברי הבית-היהודי ומקורבי מגל שגוננו עליו וביקשו לראות בו מעין "בעל תשובה". לפי ליבסקינד, אם זהו יחסם לתקרית שנחשפה, הרי ש"אין עוד שום טעם במפלגה דתית-לאומית".

קופה קטנה

ברשימה המתפרסמת ב"גלובס" מנתח טל וולק את תקציב הספורט של מדינת ישראל, וטוען כי השרה מירי רגב ניהלה מאבק גדול אך חרישי שנועד להשאיר בידיה תקציב בלתי מסומן בגובה עשרות מיליוני שקלים, שאותם תוכל להוציא לפי צורכיה האישיים. "המשמעות בפועל היא שיש 63 מיליון שקל לסוג של 'קופה קטנה'", כותב וולק. "למה לא לצבוע את הכסף? אה, ברור. ככה תהיה לנו שליטה עליו. ככה יהיה לנו כוח".

השרה מירי רגב במליאת הכנסת, 17.6.15 (צילום: מרים אלסטר)

השרה מירי רגב במליאת הכנסת, 17.6.15 (צילום: מרים אלסטר)

המלצת קריאה

יואב קרני עובר בריחוף מעל דרום אמריקה ב-1,500 מלה, אגב מערכת הבחירות בארגנטינה והמהפך שהביאה עימה. "לא ברור כלל באיזו מידה אפשר לדבר על גלים היסטוריים. האומנם ניצחון של מפלגות שמאל או ימין בשורה של ארצות, פחות או יותר באותו הזמן, מציין פאזה חדשה, או שהוא תוצאה של צירוף נסיבות?", הוא כותב בפתח הרשימה, שמתפרסמת במדורו הקבוע במוסף "הערב" של "גלובס".

"אנחנו נתקלים בשאלה הזו מפעם לפעם, כאשר אנחנו מנסים לתת סימנים בפוליטיקה אקראית ושרירותית. מאמרי מערכת בעיתונים בעלי נאמנויות רעיוניות משתמשים בצירופי נסיבות כאלה כדי להוכיח שהם מייצגים את קו ההתקדמות ההגיוני בקורות האדם. לפעמים זה מעורר מחשבה, לפעמים זה מעורר גיחוך. הקורא מוזמן להחליט למה מן התגובות האלה ראויות החדשות מדרום אמריקה". את המשך טורו המחכים של קרני ניתן לקרוא כאן.

ענייני תקשורת

חדשות 10. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על מינויו של היחצן והלוביסט רמי סדן לנציג ציבור בדירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 10. "סדן שימש כיועץ תקשורת לראש הממשלה בנימין נתניהו ובאופן אישי לאשת ראש הממשלה שרה נתניהו בין השנים 1996‒1999", הוא מציין, ומוסיף כי סדן הצהיר בכתב כי "אין לו קשר כזה או אחר לראש הממשלה ב-15 השנים האחרונות". לטענת סדן, "ציטוטים שיוחסו לו בערוץ 7 בשנת 2011, בהם הוא מבקר את חדשות 10 ואת העיתונאי רביב דרוקר, לא נאמרו על-ידיו מעולם".

בכפולה הפותחת של מהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" מקדיש נתי טוקר טור קצר למינויו של סדן. "לא ראוי שאדם שכל עיסוקו הוא להשפיע באופן מגמתי על הסיקור האובייקטיבי של עיתונאים, או לנסות להניא ח"כים לקבל החלטות בהתאם לבעלי ההון ובעלי אינטרס, יישב בדירקטוריון שיקבל החלטות לגבי רביב דרוקר וחבריו, ואולי יהיה גם יו"ר חדשות 10", הוא כותב. על מועצת הרשות השנייה, שאחראית למינוי, מוסיף טוקר את הדברים הבאים: "אם נהיה נאיבים, נאמין שחברי המועצה היו רק אטומים לקול השכל הישר. החשש הוא שעל אוזניהם לחשו קולות של בעלי אינטרס שרצו במינויו של סדן".

שלושת נציגי הציבור שיכהנו בדירקטוריון חדשות 10 לצד סדן הם ד"ר זהר קדמון-סלע, ד"ר אורנה לביא-שטיינר ואיתן זינגר.

שקיעה. ב"הארץ" כותבת ליזה רוזובסקי על מצוקתם העכשווית של שני כלי תקשורת ישראליים המשדרים בשפה הרוסית, ערוץ 9 ורדיו רק"ע של רשות השידור. "למרות מאות אלפי דוברי הרוסית שמעדיפים, מסיבות שונות, לקרוא עיתונים, להאזין לרדיו ולצפות בטלוויזיה בשפת אמם, זה זמן רב מדברים בברנז'ה דוברת הרוסית בישראל כי התקשורת הרוסית בארץ חיה על זמן שאול", כותבת רוזובסקי.

באר. כתבת השער של המוסף היומי של "גלובס" היא ראיון שערך יניב מגל עם הסופר חיים באר. רוב הראיון עוסק ביחסיו המורכבים של באר עם המגזר הדתי והדת היהודית. לקראת הסוף, מסיבה כלשהי, נדרש הסופר המוערך למוסף התרבות של "הארץ". "יש לי כעס כלפי האנשים בהתנחלויות דווקא בגלל שיש לי אליהם אמפתיה", הוא אומר. "אם לא היה קונפליקט פוליטי, הם היו החברים שלי ולא המשתתפים הקבועים במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ'. אני לא הולך למסעדות טריפה ונבלות ולא למועדוני לילה ופאבים. את 'גלריה' אני קורא עם כדורים נגד בחילה. זה לא העולם שהרופא רשם לי לחיות בו".