פרשת ענת קם, שמותרת כעת לפרסום לאחר תקופה ארוכה של איפול מתוקף צו איסור פרסום, מציפה סוגיות נוקבות – מוסריות, מקצועיות ומשפטיות – על אודות מי שהם הבסיס לעבודה העיתונאית: המדליפים. קם נאשמת כי הדליפה לעיתון "הארץ" מסמכים מסווגים שאליהם נחשפה בזמן שירותה הצבאי. לפחות שניים מהם, שהתפרסמו ב"הארץ", חשפו התנהלות שנטען כי היא אינה חוקית. קם, העומדת כעת בפני איום בעונש מאסר כבד, אינה המדליפה הראשונה.

ב-21.1.03 נחקרה ליאורה גלט-ברקוביץ', "הפרקליטה המדליפה" מפרשת סיריל קרן ואריאל שרון, על-ידי צוות החקירה שמינה היועץ המשפטי לממשלה דאז לאיתור המדליף. במשך שעות תיארו החוקרים בפני גלט-ברקוביץ' כיצד הצליבו פרט לפרט מתוך הכתבות, המסמכים שפורסמו ופלט השיחות שנלקח מהעיתונאי ברוך קרא (אז בעיתון "הארץ") – והפצירו בה להודות. בהמשך החקירה ביקשו שתשפוך אור על פרטים נוספים: האם היא המקור לסיפור אחר שפורסם, האם היה דבר מה שסיפרה וטרם פורסם, האם תסכים להטיח האשמות בעיתונאי?

חילופי הדברים בין גלט-ברקוביץ' לחוקרים, המופיעים בתצהיר שהוגש באחרונה לבית-המשפט ומובאים בהמשך בקיצור ניכר, הם בבחינת הצצה נדירה לאופן שבו נחשף מקור עיתונאי. ככאלה הם מעלים שאלות מקצועיות נוקבות: האם וכיצד יכולים עיתונאים להגן על מקורותיהם (במקרה של גלט-ברקוביץ' יידרש לכך גם בית-המשפט, בתביעה שהגישה הפרקליטה לשעבר נגד עיתון "הארץ"). אך אלו אינן השאלות היחידות. מתבקש לשאול על מקומו של האינטרס הציבורי בפרשות כמו זו. לעתים נדמה שהוא נפקד כליל, לפחות בעיני המחוקק.

whistleblower (צילום: huqhelectronic; רישיון cc)

whistleblower (צילום: huqhelectronic; רישיון cc)

חוקר: ליאורה, אנחנו נעבור לחדר אחר ואני רוצה להראות לך משהו. את רואה את המסמך הזה?

גלט-ברקוביץ': כן. תגיד לי מה אתה רואה שאני לא רואה בו.

חוקר: תכף נראה לך. קודם כל בהגדלה – זה אותו דבר?

גלט-ברקוביץ': כן.

חוקר: זה המסמך שהיה אצלך?

גלט-ברקוביץ': כן. תגיד לי מה אתה רואה שאני לא?

חוקר: זה התיק המקורי של ההחלטה. אני מראה לך את הבקשה שבסופו של דבר נשלחה לכל העולם. אני מראה לך את העמוד הראשון, את רואה את ההבדל?

גלט-ברקוביץ': לא.

חוקר: זה לא כמו זה! המסמך הזה היה רק אצלך.

גלט-ברקוביץ': אבל מה אתה רוצה? הוא נשלח אלי מהמשטרה, הוא נשלח אלי ממשרד המשפטים.

חוקר: זה הדף, צילום של מה שהודלף. הגענו אליו.

גלט-ברקוביץ': או.קיי.

חוקר: את זה קיבלנו מהתקשורת.

גלט-ברקוביץ': או.קיי, אבל למה אתה אומר שהוא היה רק אצלי? למה אתה אומר שהוא היה רק אצלי?

חוקר: לאט-לאט. אגב, עוד פרט קטן, יש פה חלק מהמסמך. עמודים חמש, שש וחצי שבע? ראית איפה הוא נחתך, אלה עמודים שלא היו עליהם הערות. בכל מקום שהיתה הערה (בכתב יד) הוא נחתך. בנוסף, את רואה את הסימנים פה של החירור? לא של הסיכה הקיימת, שניים אחרים לידם. בהגדלה אני אראה לך אותם.

גלט-ברקוביץ': זה של זה?

חוקר: זה של המסמך שהיה אצלך ונתת לנו. יש לך הסבר הגיוני לכל זה?

גלט-ברקוביץ': אין לי הסבר, אין לי הסבר למה שלא עשיתי.

חוקר: ליאורה, אני אומר לך עכשיו משהו מכל הלב. בקריירה שלי היו לי מאות, אולי אלפי אנשים, שהיו במצבים כמוך. 99% מהאנשים שברגע הזה לא סיפרו את האמת התחרטו אחר-כך. אם נצא מהחדר הזה בלי הסבר, מצבך פשוט יהיה יותר גרוע.

גלט-ברקוביץ': אתה חושב שהוא ימשיך להיות ראש ממשלה?

חוקר: מה המניע לכל זה? ראש הממשלה? שרון?

בהודאה שמסרה גלט-ברקוביץ' לחוקרים היא מסבירה את המניע לפנייתה לתקשורת: "אי-אפשר לתאר את ההתנהלות של החקירה הזאת. את יושבת ומרגישה בסרט. זה לא נכון, זה לא נכון שהמדינה תתנהל ככה, לדעתי. הדברים בערו בי בצורה שהייתי צריכה לעשות מעשה ולא ידעתי איך. בסיכומו של דבר החלטתי לתת פרסום לקמצוץ מהדברים שנודעו לי. עשיתי זאת משום שבערתי, ולא משום סיבה אחרת".

קלמן ליבסקינד: דון קישוטים נענשים כל הזמן

ללא קשר לשאלת המניע, הפנייה לתקשורת עלתה לגלט-ברקוביץ' בשלוש העמדות לדין: על-פי הדין הפלילי, בבית-הדין לעובדי מדינה ובבית-הדין למשמעת של לשכת עורכי-הדין, שקבע כי העבירה שביצעה נושאת עימה קלון.

"מן הבחינה האישית, ובלי להתייחס לפרשה זו או אחרת, לא טוב להיות בנעליו של מדליף", אומר העיתונאי קלמן ליבסקינד, החתום על תחקירים רבים, שמקורם, יש להניח, גם בהדלפות. "לא כל המדליפים הם דון קישוטים, אבל דון קישוטים נענשים כל הזמן. כתבתי לאחרונה על מבקר עירייה שעשה את מלאכתו, וראש העיר שכר נגדו חוקר פרטי. המבקר זוכה מכל ההאשמות, כבודו הושב לו, אך לא בריאותו, זמנו ומה שנאלץ לעבור. לא מומלץ לחשוף שחיתויות, העונש מגיע מהר, בכאב רב אני אומר את זה".

ליבסקינד מונה שלושה מניעים לפנייה של מדליפים לתקשורת: "בקצה האחד של הסקאלה נמצאים האנשים שאפשר לכנות אלטרואיסטים, שחפצים רק בתיקון עולם. אין הרבה כאלה. בקצה האחר נמצאים אלה ששותפים לדבר עבירה, ויש להם עניין להרחיק מעצמם את האש. המאסה הקריטית של המקורות נמצאת באמצע: אנשים שנתקלו בשחיתות ויש להם עניין בסיפור, אך לא עניין בעייתי.

"למשל, מזכירת שר שחושבת שהשר פשוט גרוע או שיש לה חשבון איתו שאינו קשור לנושא ההדלפה. אם ייפול לידיה מסמך שמחשיד את השר בשחיתות, היא תדליף אותו. מבחינת העיתונאי, האינטרס של המקור לא חשוב. אנחנו אוכלים גם מידיים מצורעות. מה שחשוב הוא אם המידע נכון, ואם יש עניין ציבורי בפרסומו".

ליבסקינד, כמו רובם המוחלט של העיתונאים שהתראיינו לכתבה זו, אינו חש כי מופעל עליו לחץ לחשוף מקורות. "היחידים שיכולים ללחוץ הם גורמי אכיפת החוק. בדרך-כלל הם זהירים עם זה. לרוב זה לא קורה, אלה מקרים נדירים", הוא אומר.

משה נגבי: המצב החוקי הוא בלתי נסבל

האיסור על הדלפות קבוע בחוק הישראלי. סעיף 117 לחוק העונשין אוסר על עובד ציבור למסור מידע שאליו נחשף במסגרת תפקידו. סעיף 113 לחוק העונשין מתייחס למידע בטחוני, וקובע כי מסירת מידע או מסמך שהוגדרו "סודיים" דינה 15 שנות מאסר. אם היתה במסירה משום פגיעה בבטחון המדינה, העונש עלול להאמיר למאסר עולם, ואם המסירה בוצעה בעת מלחמה – הסעיף מתיר לדון אדם לעונש מוות.

"מרדכי ואנונו, שמכונה 'מרגל האטום' אך למעשה היה מדליף – הוא הדליף מידע ל'טיים' הלונדוני – הועמד לדין על-פי סעיף 113", אומר הפרשן המשפטי משה נגבי. "בפסק דין ואנונו נקבע במפורש כי הסעיף חל גם על פרסום בתקשורת".

נגבי מציין כי סעיף זה חל גם על המפרסם, כלומר על העיתונאי, וכי העובדה שידיעה מסוימת אושרה לפרסום על-ידי הצנזור הצבאי – כמקובל בידיעות בטחוניות – אינה פוטרת את העיתונאי מהעמדה לדין. "המצב החוקי הזה הוא בלתי נסבל. אפשר להעניש על פרסום בלי להוכיח שהיתה פגיעה בבטחון המדינה, רק משום שמישהו החליט כי מידע כלשהו הוא 'סודי'", הוא אומר.

סוכן השב"כ אבישי רביב, 25.7.06 (צילום: פלאש 90)

סוכן השב"כ אבישי רביב, 25.7.06 (צילום: פלאש 90)

על העיתונאי מתי גולן, ממשיך נגבי, איימו בהפעלת סעיף 113 כשביקש לפרסם ספר ובו פרוטוקולים משיחות עם הנרי קיסינג'ר. "בסופו של דבר העניין נסגר בפשרה, שלא יהיו ציטוטים מתוך הספר". נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ', שחשף כי כינויו של אבישי רביב היה "שמפניה", נפתחה חקירה בגין הסעיף. "היועץ המשפטי החליט לסגור את התיק לאחר שאברמוביץ' התנצל", אומר נגבי. "השב"כ עתר לבג"ץ בדרישה שהחקירה תמוצה, אולם בג"ץ קבע כי ההחלטה על סגירת התיק לא היתה בלתי סבירה באופן קיצוני. נדיר שבג"ץ מתערב בהחלטות היועץ המשפטי".

שני עיתונאים שהועמדו לדין על-פי סעיף 113 היו מקסים גילן ושמואל מור מן השבועון "בול". השניים חשפו בשנת 1966 את מעורבות המוסד ברצח האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן-ברקה, ונידונו לשנת מאסר. "דבר המאסר היה סוד, אולם הודלף לתקשורת הזרה והתעורר רעש בינלאומי", ממשיך נגבי. "עקב כך עונשם נקצב לכמה חודשים, תמורת עזיבתם את הארץ. מקסים גילן, שהיה משורר ומתרגם, שב ארצה ברבות הימים ונפטר כאן".

סעיף 117 הופעל נגד שני עובדי מדינה בלבד, שניהם ממשרד המשפטים: גלט-ברקוביץ' וחי חסידוב, עובד ארכיון לשעבר, בפרשה שסוקרה בשעתו בהרחבה בעיתון "העולם הזה". לפי נגבי, ספק אם העובדה שהשניים היו עובדי משרד המשפטים היא מקרית. "הם חשפו את ערוות מערכת אכיפת החוק, ובמקרה של גלט-ברקוביץ', לא מוגזם להניח שהיועץ המשפטי נפגע אישית מן ההדלפה. במשך שנים לימדתי את פסק דין חסידוב, ולא האמנתי שהפרשה יכולה לחזור על עצמה בשנות האלפיים", הוא אומר.

אורי אבנרי: "העולם הזה" מימן את הגנתו של חי חסידוב

אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" לשעבר, זוכר את פרשת חי חסידוב היטב: "שני משפטים הרעישו את המדינה בשנות החמישים, וזה הרלבנטי לענייננו הוא משפט 'שורת המתנדבים', ארגון אזרחי ששם לעצמו לחשוף מעשי שחיתות בצמרת השלטון.

"הארגון פירסם חוברת, ובה מידע על כך שסגן המפכ"ל ובנו של ראש הממשלה, עמוס בן-גוריון, העניק העדפות לקבלנים ואנשי עסקים וכן הורה על סגירת חקירה משטרתית בעניינם. עמוס בן-גוריון הגיש תביעת דיבה נגד אנשי השורה, ואחד מעדי המפתח בה היה מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר. בן-גוריון ניצח במשפט, אולם בערעור לעליון נקבע כי סהר שיקר בעדותו.

"חסידוב, שהיה עובד צעיר במשרד המשפטים, נתקל בחליפת מכתבים בין המשטרה למשרד, שעניינה איך לטשטש את העניין כדי להגן על סהר. הוא נרעש מכך, וביודעו כי העיתון היחיד שיפרסם זאת הוא 'העולם הזה', הוא פנה אלינו. חשפנו את הסיפור, נפתחה חקירה ועלו עליו. כיצד? 'העולם הזה' היה תחת עיקוב מוחלט, ידענו זאת, אולם להערכתי חסידוב אותר דרך משרד המשפטים. הלוא היו הדלפות לפני ואחרי, כל פרשות השחיתות הגדולות מקורן בהדלפות.

"בסיכומו של דבר המפכ"ל הורשע כי שיקר בעדותו ונשפט למאסר על תנאי, ואילו לחסידוב נפסק מאסר בפועל. לטעמי, זה בלתי נתפס. הוא עשה את מה שעשה מתוך פטריוטיזם אזרחי. 'העולם הזה' מימן את הגנתו, ומי שייצג אותו בבית-המשפט היה עורך-הדין של העיתון, שמואל תמיר".

איפוק בפרסום מסמכים מודלפים

עיתון "הארץ" הציע גם הוא לגלט-ברקוביץ' להשתתף במימון הגנתה (בסכום של עד 10,000 דולר), וכן העביר מכתב חריף ליועץ המשפטי לממשלה על כך שפתח בחקירה לאיתור המדליף. אלה לא שינו, כמובן, את האפשרות החוקית לקיים את החקירה תוך שימוש בתוצרים התקשורתיים ובפלט השיחות של העיתונאי, וגם לא מנעו את התביעה שהגישה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ", שהטענות המופיעות בה מוכחשות על-ידי העיתון מכל וכל. בהעדר הגנה ממשית מתוקף חוק, הרי שהמאמצים לשמור על מקור מפני נזקי החשיפה מוטלים כולם על כתפיו של העיתונאי, ונראה כי לעתים הם תלויים גם במידת הנחישות של הצד שכנגד לאתרו.

"קרתה לי לפני כמה שנים תקלה, שלמרבה המזל הסתיימה בטוב", מספר קלמן ליבסקינד. "מקור בכיר העביר לי נתונים, והתנאי לפרסום היה שנשנה אותם קצת, באופן שלא יפגום באמת, משום שהיה ברור כי אם הנתונים יהיו נכונים על הגרוש, לא יהיה ספק שהם לא הגיעו משיחות ומעבודה מול כמה מקורות, אלא שהמסמך מצוי בידי העיתון.

"הנתונים שונו, אבל ברגע האחרון, ולא בגלל טעות שלי, הוכנסה הגרסה המקורית. בוקר הפרסום היה בוקר של קטסטרופה איומה ונוראה. המקור התקשר אלי ואמר לי, 'הרגת אותי'. במשרד שלו הזמינו אותו לבירור. התנצלתי אלף התנצלויות, אבל היה ברור לי שאין לי איך להגן על עצמי, וגם אם האשמה אינה שלי, אני אחראי ורק אני. אמרתי לו שאם הוא לא יסלח לי לעולם, אבין אותו ולא אנסה להתגונן. זו מסוג התקלות שאסור שיקרו, אבל אנחנו בני-אדם והן עלולות לקרות. באותו יום הכנתי את העורך שלי למקרה שבו אם האיש נפגע, העיתון יוצא מגדרו כדי לעזור לו. היו כמה ימים של זוועה, עד שהתברר שהסיפור עבר בשקט".

למרות זאת, ליבסקינד משוכנע כי ניתן להגן על מקורות: "יש מתח מתמיד ומובנה בעבודה של עיתונאי. באופן טבעי, אתה רוצה לפרסם הכל. גם כדי לשדר לקורא אמינות, גם כדי שיחשוב 'איזה כתב תותח' וגם משום שאם יש בידך מסמכים אותנטיים, שעמלת כדי להגיע אליהם – קשה מאוד לעמוד בפיתוי לא לפרסם. אבל מוכרחים להפעיל שיקול דעת ואיפוק.

"אני מעדיף לעשות את השיקול, מה לפרסם ומה לא, יחד עם המקור, ואני עושה זאת גם עם מקורות שסומכים עלי ושאני עובד איתם שנים, כדי שלא תיפול שגגה חלילה, הרי אלה כמעט דיני נפשות. אני עשוי לחשוב שמסמך מסוים עבר אצל 20 איש, אבל המקור הוא זה שמכיר את הארגון שלו ויודע שמתוך ה-20, 16 אינם באמת רלבנטיים ועוד שלושה בכלל נמצאים בחו"ל. כל מקור מודע לכך שיכולים להגיע אליו, זה טבעי. אדם תמיד חושב על עצמו ומשוכנע שהוא ייתפס, גם כשיש מאה אפשרויות אחרות. בדרך-כלל צריך להרגיע את המקור, ולחשוב איתו איך המסמך נמצא גם אצל ההוא וגם אצל ההיא. ועם זה, האינטרס הראשון במעלה, שלו ושלי, הוא שאשמור עליו".

כרמלה מנשה: חשיפה של מקור היא כישלון מקצועי

"חשיפה של מקור היא כישלון מקצועי, מוכרחים להפנים את זה", אומרת הכתבת הצבאית כרמלה מנשה. "אני 20 שנה בעסק, ומקורות שלי מעולם לא נחשפו, משום שאני נזהרת. זו חוכמה קטנה מאוד לפרסם, ומוכרחים לחשוב איך ועד כמה, במיוחד כשמדובר באנשים במדים. במקומות כאלה השמירה על ההנחיות מאוד קפדנית. צריך לדעת להתאפק".

ואכן, את רוב הידיעות על מדליפים והדלפות מספקת מערכת הביטחון. עם הקצינים שהועמדו לדין בעת האחרונה באשמת הדלפות נמנים קצין משטרה צבאי ראשי לשעבר, תא"ל רוני בני, ואל"מ הארי אלקסלסי, ששימש עוזר המזכיר הצבאי של שר הביטחון. מפקד אוגדת עזה לשעבר, תא"ל שמואל זכאי, התפטר מתפקידו בנובמבר 2004, לדברי מקורביו על רקע חשדות שהוטחו בו כי הדליף מידע לעיתונאים.

"לצבא יש אינטרס לפרסם שקצין מסוים הואשם בהדלפה", אומר כתב צבאי שביקש לשמור על עילום שמו, "הלא הצבא המציא את ההדלפות. יש עכשיו תחושה של פחד, וקצינים יודעים שמספיק שימצאו אצלם מספרי טלפון של עיתונאים כדי שיטפלו עליהם האשמות שונות ומשונות".

צריך להילחם בהתנהלות הזו, אומר הכתב. "הכלי הטוב ביותר הוא לוודא שלא יגיעו למקורות שלנו. איך? אם יש פגישה בין שניים-שלושה אנשים, אתה לא מפרסם שהיתה פגישה בין שניים-שלושה אנשים. אתה מלבין קצת, מטשטש עקבות, פונה לבוס שלהם – שהרמטכ"ל יחשוב שהוא בכלל המקור לסיפור. לא לעשות זאת זה פשוט להפיל אדם בפח. לגרום לפיטוריו, להסב לו נזק ומבוכה גדולה, רק משום שדיבר איתך. יצא לי לפגוש השבוע, במקרה, קצין שכל זה היה מנת חלקו. הוא פגוע וכועס על העיתונאי שהביא לחשיפתו".

יהודה שרוני: אמינות המידע חשובה, לא ממי הוא הגיע

באוגוסט 2006 התפרסמה ידיעה של העיתונאי יהודה שרוני ולפיה הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, מכר את תיק המניות שלו ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה. "כמובן שאיני יכול להתייחס למקור הידיעה", אומר שרוני. בחקירה פרטית שהזמין בנק לאומי, שניהל את תיק המניות של חלוץ, נמצא כי המקור להדלפה לא היה הבנק.

לדברי שרוני, לא הופעל עליו לחץ לחשוף את המקור: "היו נסיונות לברר וגישושים, לפעמים דרך צד ג', אך לא מעבר לכך. קרה לי פעם שמקור שלי נחשף, לא באשמתי. דיברתי עם הממונים עליו, ואמרתי שהאיש שוחח איתי בתום לב, לקחתי את האשמה על עצמי. אני חושב שזה עזר לו. במקרה אחר, מנכ"ל בנק התנכל לבנקאי בכיר ופשוט שרף לו את המשך דרכו בכל מקום שאליו הלך, משום שחשד כי הבנקאי הדליף לי ידיעות, מה שלא היה נכון.

"אצל עורך-דין מכובד וידוע, מסרתי הצהרה כי הבנקאי מעולם לא הדליף לי. לא נדרשתי להגיע אף פעם לבית-המשפט, אבל אני משוכנע שלו הייתי נדרש, הייתי מגן על המקור שלי – גם אם הייתי משלם על כך מחיר אישי. למה? משום שזהו מקצוע חשוב. יש לי מקורות שאני מדבר איתם, לעתים לאורך זמן, שבועות או חודשים, בלי לדעת כלל עם מי אני מדבר. אני בודק את אמינות המידע, ואם הוא נכון אני מפרסם אותו, בלי לשאול את עצמי למה או מהיכן הוא הגיע".

התחרות וצרות העין גוברות

אם יש אינטרס ציבורי בהדלפות, כלומר אם לציבור יש עניין לדעת על חשדות, טשטוש ראיות, פקודות בעייתיות ופגמים אחרים, הרי שאין לו ייצוג רשמי, כלומר חוקי. גם בהקשר זה, סבורים אורי אבנרי ומשה נגבי, העיתונאים הם אלה שצריכים להתגייס לכך – אם ישכילו להתעלות על האינטרסים הפרטיים והמקצועיים השונים.

"הדלפות הן חלק חשוב בחופש העיתונות", אומר אבנרי, "אולם אין חוק שפוטר עיתונאי מלחשוף את מקורותיו, אלא הלכה. החוק מקנה חיסיון לבעלי מקצוע אחרים, אך לא לעיתונאים. זוהי אמירה ערכית משמעותית מאוד". הלכת החיסיון העיתונאי, אומר נגבי, היא מיושנת. "כשהיא נקבעה, בפסק דין 'קול העם', אף אחד לא העלה בדעתו אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים להוציא פלט שיחות מטלפונים. המצב צריך להיות מוסדר בחוק. כבר לפני 16 שנה, בשנת 1994, השתתפתי בוועדה שמינה שר המשפטים כדי לבחון את הנושא. עם ההמלצות שלנו לא עשו כלום עד היום.

"מדי פעם עולות הצעות חוק, והן תמיד נופלות. משתי סיבות: הראשונה היא שהכנסת אינה מעוניינת בחוק כזה, והשנייה היא שהתקשורת לא ניהלה אף פעם קמפיין על חופש העיתונות. התחרות וצרות העין גוברות. חי חסידוב נתפס כבעיה פרטית של 'העולם הזה', גלט-ברקוביץ' כבעיה של 'הארץ', ופרשות אחרות – כבעיה של העיתון או העיתונאי המעורב בהן. מהבחינה הזו, אין שום שינוי".