אכן, הבחינה המשקית מכרעת היא, אך היא איננה היחידה שלפיה חופש העיתונות נדון; במידה רבה אפיק זה של הבעיה אינו מיוחד לעיתונות דווקא: גם בשאר השטחים המשקיים אין חופש מוחלט - לא בישראל ולא בארצות רבות אחרות המתייהרות ב"יוזמה חופשית". ואם אמנם עיתון הוא רק מפעל חרושתי כי אז עבר בעולם כולו זמנו של העיתון העצמאי, הקטן, כשם שעבר זמנו הוויקטוריאני-ליברלי של בית-החרושת העצמאי הקטן...
אך עיתון איננו רק מפעל כלכלי. וכשם שהעומד בפני חלונות הראווה ומתפעל משלל הסחורות המוצגות אינו חושב על קנוניות הקרטלים המכתיבים את מחירי המוצגים - כך העומד בפני שלל כתבי-העת, המונחים על דלפק הקיוסק, איננו שם לבו אל נסתרות התחשיבים המכוונים את השפע הזה...
▪ ▪ ▪
בעיני השלטון נדמה תמיד שהעיתונות, בתור שכזו, היא האשמה בגידולי פרא שצצו בתוכה. השלטונות אינם רוצים להבין שעיתונים נוסדים וצומחים ונכתבים ונמכרים על רקע מציאות חברתית מסוימת. ואותה מציאות ואותו הווי - הממשלה אחראית להם הרבה הרבה יותר מעורכי כל העיתונים גם יחד.
בחברה המחליפה תדיר "להט" בדמגוגיה - יעשו גם סופרי העיתונים כן; בחברה המיטלטלת תדיר בין "מתח” להיסטריה - ייטלטלו עמה גם המאמרים הראשיים והלא-כל-כך ראשיים. חברה הדורשת אמון אל מנהל מפעלי ציבור גדולים שאינו יודע דבר במקצועו - כיצד תדרוש יחס של ביקורת אל דברי עורך עיתון שאינו יודע דבר על נושאו? חברה שאינה מדיחה מקרבה את הפושע שנתפס בקלקלתו - אין לה זכות להתפלא, אם מופיעים כתבי-עת המפארים את הפשע. חברה אשר בחיריה מציפים זה את זה דברי חירוף וגידוף בפרלמנט יום-יום אינה יכולה לדרוש שדווקא הכתבים בעיתונים ייזהרו בלשונם.
מידה שהאומה תהיה מתורבתת - אף העיתונות כך. מידה שהודעות ממשלתיות רשמיות לא דיברו שקר - גם העיתונים כך. מידה שהשלטונות יראו בכבודו של האזרח רכושו שאין לפגוע בו - אף העיתונים לא יהיו גדושים דיבה והשמצות. ומידה שהקבינט יכבד דיונים ענייניים, ועדות חקירה, דעות מומחים וממצאים עובדתיים - אף קוראי העיתונים יכבדו אמת אובייקטיבית.
אולם לעולם לא יהיו העיתונים הצדיקים היחידים בסדום.
אכן, הבחינה המשקית מכרעת היא, אך היא איננה היחידה שלפיה חופש העיתונות נדון; במידה רבה אפיק זה של הבעיה אינו מיוחד לעיתונות דווקא: גם בשאר השטחים המשקיים אין חופש מוחלט - לא בישראל ולא בארצות רבות אחרות המתייהרות ב"יוזמה חופשית". ואם אמנם עיתון הוא רק מפעל חרושתי כי אז עבר בעולם כולו זמנו של העיתון העצמאי, הקטן, כשם שעבר זמנו הוויקטוריאני-ליברלי של בית-החרושת העצמאי הקטן...
אך עיתון איננו רק מפעל כלכלי. וכשם שהעומד בפני חלונות הראווה ומתפעל משלל הסחורות המוצגות אינו חושב על קנוניות הקרטלים המכתיבים את מחירי המוצגים - כך העומד בפני שלל כתבי-העת, המונחים על דלפק הקיוסק, איננו שם לבו אל נסתרות התחשיבים המכוונים את השפע הזה...
▪ ▪ ▪
בעיני השלטון נדמה תמיד שהעיתונות, בתור שכזו, היא האשמה בגידולי פרא שצצו בתוכה. השלטונות אינם רוצים להבין שעיתונים נוסדים וצומחים ונכתבים ונמכרים על רקע מציאות חברתית מסוימת. ואותה מציאות ואותו הווי - הממשלה אחראית להם הרבה הרבה יותר מעורכי כל העיתונים גם יחד.
בחברה המחליפה תדיר "להט" בדמגוגיה - יעשו גם סופרי העיתונים כן; בחברה המיטלטלת תדיר בין "מתח” להיסטריה - ייטלטלו עמה גם המאמרים הראשיים והלא-כל-כך ראשיים. חברה הדורשת אמון אל מנהל מפעלי ציבור גדולים שאינו יודע דבר במקצועו - כיצד תדרוש יחס של ביקורת אל דברי עורך עיתון שאינו יודע דבר על נושאו? חברה שאינה מדיחה מקרבה את הפושע שנתפס בקלקלתו - אין לה זכות להתפלא, אם מופיעים כתבי-עת המפארים את הפשע. חברה אשר בחיריה מציפים זה את זה דברי חירוף וגידוף בפרלמנט יום-יום אינה יכולה לדרוש שדווקא הכתבים בעיתונים ייזהרו בלשונם.
מידה שהאומה תהיה מתורבתת - אף העיתונות כך. מידה שהודעות ממשלתיות רשמיות לא דיברו שקר - גם העיתונים כך. מידה שהשלטונות יראו בכבודו של האזרח רכושו שאין לפגוע בו - אף העיתונים לא יהיו גדושים דיבה והשמצות. ומידה שהקבינט יכבד דיונים ענייניים, ועדות חקירה, דעות מומחים וממצאים עובדתיים - אף קוראי העיתונים יכבדו אמת אובייקטיבית.
אולם לעולם לא יהיו העיתונים הצדיקים היחידים בסדום.
ד"ר עזריאל קרליבך היה מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב". הדברים מובאים מתוך המאמר האחרון שכתב, שעות ספורות לפני מותו, ושפורסם בספר השנה של העיתונאים תשט"ז, 1955/56
גיליון מיוחד על פרשת נמרודי, אוגוסט 1998