השיחה האחרונה שלי עם עופר נמרודי, בנובמבר 92', היתה למעשה גם הראשונה. ואני מתכוון לשיחה מקצועית-אידיאולוגית. היא התרחשה לאחר שהגשתי לנמרודי את מכתב ההתפטרות שלי מ"מעריב", והחלה בטון תקיף מאוד. התגובה הראשונה שלו היתה: אתה מנסה לתפוס טרמפ על הפרישה של דן מרגלית (שהיה עורך "מעריב" ופרש כמה חודשים קודם לכן), ומאשים אותי בהאשמות חמורות. אם אלה הטענות שלך, אז מחר נלך שנינו להיחקר במשטרה.
נמרודי התייחס לאחד הסעיפים במכתב שבו הסברתי את מניעי ההתפטרות. טענתי שהגעתי למצב שבו אני מסכן את מעמדי המקצועי כעיתונאי, עד כדי כך שאני עלול לבצע לכאורה עבירות על החוק, גם אם אף אחד, כולל נמרודי, אינו רוצה שאגיע למצב כזה. בכל מקרה, ביקשתי להציב בפניו תמרור אזהרה, ולא חיפשתי עילה לחקירה כלשהי, כיוון שלא ראיתי כל צורך בכך. זה העביר את השיחה בינינו לטונים רגועים יותר.
ברקע הסיפור יש להזכיר כי מדובר בתקופה שבה נמרודי היה העורך האחראי של "מעריב", בנוסף לתפקידו כיו"ר הדירקטוריון. פרשת האזנות הסתר עוד לא נולדה, לפחות לא כאירוע במדורי הפלילים. כתבים ועורכים בכירים בעיתונות עדיין לא באו ויצאו מחדרי החקירות של המשטרה.
באותה תקופה הייתי כתב כלכלי ב"מעריב", ותחום הכיסוי שלי היה הבורסה ושוק ההון. בסך-הכול עבדתי ב"מעריב" פחות מארבע שנים, אבל הספקתי לחוות שלוש בעלויות: מסוף עידן דור המייסדים של העיתון, דרך ימי השליטה של רוברט מקסוול ועד לתקופת נמרודי. ב"מעריב" היתה אז אווירת מהפך: הכנסת צבע, הפיכת העיתון לטבלואיד, תחילתו של מאבק בהגמוניה של "ידיעות אחרונות".
ככתב לענייני כלכלה, בפרט בתחום הבורסה, זה היה לי ניסיון ראשון בהתמודדות עם כתיבה בעיתון שנשלט על-ידי מו"ל בעל עסקים מגוונים, בתחומים שונים. תחת חברת "הכשרת היישוב", שנשלטת על-ידי משפחת נמרודי, נמצאות כידוע חברות שעוסקות בבנייה ונדל"ן, מלונאות, ביטוח, עיתונות וטלוויזיה ושירותי חירום רפואיים - עסקים שחלק מהם הונפקו לציבור בבורסה. איך מתייחסים לידיעות על חברות שבשליטת משפחת נמרודי? איך כותבים על המניות של "הכשרת היישוב" או חברות בנות שלה? אלה שתיים מהשאלות שכתב המסקר את הבורסה ואת שוק ההון ב"מעריב" נאלץ להתמווד איתן.
אם מישהו חושב שאני עומד לתאר עכשיו תמונה של מו"ל בעל עסקים מרובים, שמנחית מדי בוקר הוראות לכתב הבורסה של העיתון על איזה חברות לכתוב ואיזה מניות לסקר - הוא טועה. נמרודי לא הנחה אותי מה לכתוב ולא התערב ישירות בעבודתי. אני לא מתייחס להשפעה עקיפה אפשרית שקיימת בכל מערכת, ואין לי דרך להעריך את טיבה או עוצמתה.
הבעיה הראשונה היתה, כפי שציינתי, ההתמודדות עם סיקור נושאים שקשורים ישירות לקבוצת "הכשרת היישוב". ניסיתי להתמודד עם המצב הזה בדרכי. למשל, השתדלתי לא לחתום בשמי על ידיעות שעסקו בחברות מקבוצת "הכשרת היישוב". ידיעות כאלה, כגון דיווח על התוצאות הכספיות של חברות בקבוצה, הופיעו תחת הקרדיט "סופר מעריב". בתכנים השתדלתי לטפל באופן ענייני, תוך ידיעה שנמרודי רואה את הידיעות האלה לפני פרסומן.
ההתמודדות הקשה ביותר מבחינתי, שהאיצה את פרישתי מ"מעריב", היתה בתקופה שקדמה למימושה של אופציה 9 של "הכשרת היישוב". רקע קצר על אופציות למי שאינו בקי ברזי הבורסה: מי שקונה אופציה, מחזיק בזכות לדרוש מהחברה שתנפיק לו במחיר קבוע מראש (שנקרא מחיר המימוש) כמות נתונה מראש ממניות החברה. לאופציה כזו יש אורך חיים מוגבל, שבסיומו היא פוקעת. מי שלא מנצל את הזכות לממש את האופציה למניה, נותר לאחר המועד הזה עם נייר נטול ערך. למעשה, קניית אופציה ומימושה למניה יכולה להיחשב כקניית המניה בשני תשלומים. התשלום הראשון בעת קניית האופציה, והשני - כאשר המשקיע משלם את מחיר המימוש והופך את האופציה למניה.
אופציה 9 של "הכשרת היישוב" היתה סדרת אופציות שהנפיקה החברה, ומועד פקיעתה היה סוף אוגוסט 92'. מימוש סדרת האופציות הזאת למניות של "הכשרת היישוב" היה אמור להכניס לקופתה של החברה יותר משלושים מיליון שקלים. לכן, לבעלי המניות בחברה, בתוכם משפחת נמרודי, היה עניין שהמהלך הזה יצליח משום שהוא יעשיר את קופתה של החברה והיא תוכל להרחיב את השקעותיה.
אופציה 9 היתה סיפור עיתונאי חם במדורים הכלכליים באותם ימים. "הכשרת היישוב" הזמינה הערכת שווי לעסקיה, שהציגה נתונים לפיהם שוויה הכלכלי גבוה בהרבה מהשווי הבורסאי של החברה באותו זמן. מנגד פורסמה הערכת שווי אחרת, שמקורה לא היה ברור, ולפיה שוויה של "הכשרת היישוב" היה נמוך יותר. "מעריב" הבליט את הערכת השווי המחמיאה; "ידיעות אחרונות" הבליט יותר את הפחות מחמיאה.
לא ארחיב בנבכי הקרב העסקי-תקשורתי הזה ואדלג ישר לסופו. ערב פקיעתה של אופציה 9, כתבתי במסגרת אחת הידיעות שפורסמו ב"מעריב" דברים שמוטב היה שלא נכתבו. הם נכתבו לאחר שיחה טלפונית עם עופר נמרודי, שיחה שקיימתי ביוזמתי ושהשפיעה על תוכן הידיעה. ביום הפרסום קיבלתי מסר מגורם באחת הרשויות בשוק ההון, כי מוטב שאזהר, בגלל השפעה שיכולה להיות לדברים שאני כותב על החלטה של המשקיעים אם לממש את האופציה או לא. אם תמשיך ככה, אל תתפלא אם יזמינו אותך לחקירה, הוא אמר.
ייתכן שהוא הגזים. לא זומנתי לשום חקירה, אבל המסר הזה היה עבורי אור אדום. הבנתי כי במצב שנוצר, קשה לי להבטיח נאמנות ליושר המקצועי שלי. לא התיישבתי מיד לחבר מכתב התפטרות. מצפון מקצועי לא יכול להחליף תלוש משכורת. במקרה, קיבלתי לאחר כמה חודשים הצעה לעבור לעיתון "חדשות", ועל רקע המצוקה שנקלעתי אליה ב"מעריב", הייתי בשל לקבל את ההצעה.
מאז הפרישה מ"מעריב" לא נפנפתי בדגל האתיקה העיתונאית, למרות פניות אחדות שהיו אליי לפרסם את נסיבות פרישתי מהעיתון, מאחר שלא רציתי לשמש כלי במאבק המו"לים. מבחינה זו, האכסניה של "העין השביעית" נוחה יותר.
בסיומה של שיחת ההתפטרות אמר לי נמרודי: אז מה אתה רוצה, שהסיקור העיתונאי של עסקי "הכשרת היישוב" ייפגע רק בגלל שיש לקבוצה עיתון? אמרתי לו שאני חושב שמו"ל מסוגו אכן חייב לקבל על עצמו כמה מגבלות, שאולי יפגעו בסיקור עסקי הקבוצה. כנראה שזו היתה נאיביות.
אודי נחשון הוא כתב כלכלי ב"ידיעות אחרונות"
גיליון מיוחד, אוגוסט 199