בנגקוק, במרכז: דמות קרטון של תקסין צ'ינאווט, מנהיג האדומים. 6.1.2010 (צילום: singha narak, רשיון cc-by-nc-nd)
שתי אימפריות תקשורת עומדות מאחורי המהומות הפוליטיות בתאילנד, שנמשכות ברציפות מאז 2004 והגיעו לשיא חדש במאי האחרון, עת גבו 88 הרוגים ואלפי פצועים. במגרש של האדומים - ראש הממשלה המודח, תקסין צ'ינאווט (Thaksin Shinawatra), בעל עיתון וערוץ טלוויזיה בתאילנד ואישיות מפורסמת במערב. במגרש של הצהובים - יריבו המושבע, איל התקשורת סונדהי לימטונגקון (Sondhi Limthongkul), המכונה גם "רופרט מרדוק האסיאתי".
לכל אחד מהם הקהל שלו, שאינו מאמין לאף מלה היוצאת מכיוונו של הצד השני. גופי התקשורת של תקסין וסונדהי מצונזרים ומושתקים בהתאם לזהותו של מי שנמצא בשלטון. כשתקסין היה ראש ממשלה, סונדהי הושתק. כשאנשיו של סונדהי תפסו את השלטון, תקסין צונזר.
היריבות הגדולה בין השניים האלה עומדת בלב המחלוקת הנוכחית בתאילנד, אך היחסים בין סונדהי (63) לתקסין (61) החלה דווקא בידידות, שלא לומר הערצה. סונדהי, שהחל לעסוק בעיתונות בתחילת שנות ה-80 וכיום חולש על קבוצת "מנג'ר" הכוללת עיתון יומי, מגזינים שונים וערוץ טלוויזיה (ASTV), כתב ב-2001, כשתקסין נבחר לראשונה לראשות הממשלה, כי זהו ראש הממשלה הטוב ביותר שנבחר אי פעם בתאילנד.
היתה לו סיבה טובה לפרגן – תקסין גאל אותו מפשיטת רגל. עסקיו של סונדהי התמוטטו במפולת הגדולה של הכלכלה האסיאתית בשנת 1997. כשתקסין נבחר הוא מינה לתפקידי מפתח כמה ממקורביו של סונדהי: שותפו להקמת העיתון "מנג'ר" התמנה לשר המסחר והאוצר; עורך בעיתון "אסיה טיימז", שהיה בבעלות סונדהי הפך ליועץ של תקסין, ומקורבים נוספים קיבלו ג'ובים בחברת התעופה הלאומית ובבנקים. אחד מהם, שמונה למנהל הבנק הממשלתי "קרונג תאי", מחל לסונדהי על חובות בסך מיליארד באט ואיפשר לו להשתקם מפשיטת הרגל.
בין 2001 ל-2005 שרר שקט יחסי בין ראש הממשלה ואיש התקשורת, אבל אז פוטר המנהל של "קרונג תאי" בבושת פנים, אחרי שהפסיד 40 מיליארד באט בעקבות הלוואות שאישר ללא בטחונות מתאימים. מאותו רגע ואילך לא היה רגע דל. סונדהי מותח ביקורת על תקסין - תקסין תובע אותו. סונדהי מתלונן על השתקתו ומוכר עוד עיתונים - תקסין טוען שתביעות הדיבה אינן אמצעי השתקה אלא אמצעי לגיטימי להתמודדות עם מידע שקרי שמופץ אודותיו.
כרזת תמיכה במלך תאילנד. נמל התעופה של בנגקוק, 2006 (צילום: abrilon, רשיון cc-by-nc-nd)
בשנים האחרונות עושים שני הצדדים שימוש נרחב באמצעי ההשתקה החזק ביותר בתאילנד - החוק המכונה Lèse majesté, שאוסר על העלבת המלך ומשפחתו. החוק, הקיים מאז 1908, לא מגדיר מהו בדיוק עלבון אך כן נוקב בעונש שיחול על המעליב: 15 שנות מאסר.
היראה שמעורר החוק בקרב אזרחי המדינה הינה כה גדולה, עד שהתאים מנמיכים את קולם ללחישה כשהם מדברים על המלך, שמא מישהו יטעה לחשוב שהם מותחים עליו ביקורת. במדינה שבה הכל נאמר בעקיפין, המלך פומיפון אדוניידט עצמו הביע דעה נחרצת למדי על החוק בנאום יום ההולדת שלו ב-2005: "למעשה גם אני חייב להיות תחת ביקורת. אני לא חושש שהביקורת תעסוק בטעויות שעשיתי, כי אז אדע [שעשיתי טעות]... המלך יכול לטעות".
מאחר שמלך תאילנד באמת ובתמים אהוב ונערץ על אזרחיו, תרחיש של פגיעה במוסד המלוכה הוא קלף שבו משתמשים כל הפוליטיקאים במלחמותיהם אלו באלו. מאחר שאסור לדבר בצורה ישירה על פגיעה כזאת, המציאו קודים מסובכים כדי לומר דברים מסוימים. למשל המושג "נשיאות". כשמאשימים פוליטיקאי תאילנדי בניסיון לקדם בתאילנד משטר רפובליקה נשיאותי, החלק החשוב בהאשמה דווקא מה שלא נאמר בה: צורת משטר כזו עלולה לכונן מדינה ללא מלך.
הזרים התאהבו באדומים
צנזורה על האינטרנט אינה דבר חדש בתאילנד. על פי משרד התקשורת, שאת הלוגו שלו התרגלו תושבי תאילנד לראות בכל פעם שהם מגיעים לאתר חסום, בזמן המהומות קיבל המשרד בקשות לחסום 400-500 לינקים ביום - 60 אחוז מהבקשות היו על רקע פוליטי, והשאר בשל פגיעה בבית המלוכה (כלומר – רקע פוליטי בעליל), הימורים, פורנוגרפיה וסמים. בימים אלה, מדווחים פעילים נגד צנזורה באינטרנט, כ-65 אלף אתרים חסומים לגישה מתאילנד.
המספר עלה באופן דרמטי כשנכנסו לתוקף תקנות החירום, המאפשרות לחסום אתרים ללא צו של שופט. משרד התקשורת הודיע שהוא עוקב באופן צמוד אחר הפעילות ברשתות החברתיות הגדולות - מייספייס, פייסבוק, טוויטר והיי 5. דף הפייסבוק של UDD, שמם הרשמי של החולצות האדומות, נחסם שוב ושוב ונפתח מחדש בשמות שונים. לארגונים אחרים, כמו אתר החדשות פרצ'אט תאי, כבר יש ניסיון של שנים בחסימות והם מפרסמים את האתר בכתובות עם סיומות שונות (כמו net או org) בנסיון להישאר נגישים לגולשים מתאילנד.
סגנית העורך של פרצ'אט תאי נעצרה במרץ האחרון בטענה שאיפשרה פרסום תגובות מעליבות כלפי בית המלוכה. אם תורשע, היא עלולה להיכלא ל-50 שנה, תחת "חוק הסייבר" שעבר בתקופת השלטון הצבאי, קצת אחרי ההפיכה נגד תקסין. על התאי הראשון שנשפט לפי החוק החדש בגין עבירה דומה, לפני כשנה, נגזרו 20 שנות מאסר והוא מחכה לחנינה מהמלך.
הודעה המופיעה על דפי אינטרנט המצונזרים על ידי הממשלה בתאילנד
כדי לא להיחשף לביקורת בינלאומית נוקבת, כפי שקרה ב-2007 כשהממשלה החליטה לחסום לחלוטין את הגישה ליוטיוב בגלל סרטון מעליב על המלך, מעדיפה כיום הממשלה התאילנדית לחסום עמודים בודדים, ותמונות או סרטונים ספציפיים.
על פי תקנות החירום נסגרו בקלות גם תחנות רדיו "אדומות", אך ניסיון צבאי להשתלט על תחנת הטלוויזיה האדומה בבנגקוק (The People Channel) נהדף על ידי המפגינים, שבעצמם הספיקו לתקוף לפני כן ערוץ טלוויזיה ממשלתי.
לא רק אתרים וגופי שידור נחסמו. בעיצומן של ההפגנות הזהיר שר החוץ את הדיפלומטים הזרים בתאילנד מהפצת שמועות על בית המלוכה ומהעברת ביקורת על הטיפול הממשלתי במפגינים. לעתים קרובות נחסמו גם טלפונים סלולריים של אנשים בתוך ובקרבת המחנה האדום בבנגקוק.
מה שממשלת תאילנד לא הצליחה לחזות מראש היה ההתלהבות של הכתבים הזרים מההתקוממות העממית, שהחלה כקרנבל עליז והסתיימה במרחץ דמים. יריית הפתיחה של חגיגות התקשורת הזרה היתה של צלף שפגע בראשו של אחראי הביטחון של מחנה האדומים, בעת שהתראיין לכתב ה"ניו יורק טיימס" תומס פולר.
מכאן והלאה נראה היה שהכתבים הזרים התאהבו במחנה האדום. בעוד שהתאים תושבי מרכז המדינה נוטים לראות במפגינים חבורה חסרת השכלה ונימוסים, הזרים הוקסמו ממראה עיניהם: קבוצה עממית אותנטית שנלחמת למען הדמוקרטיה נגד האליטות שבשלטון. בשלב הזה כבר נוצר פער אדיר בין מה שדווח בערוצים הממשלתיים לבין הערוצים הזרים, ואדיר עוד יותר ממה שפורסם בטוויטר ובפייסבוק.
האפשרות לעקוב אחרי הטוויטר האישי של הכתבים הזרים היתה חידוש מרענן. בעוד באופן רגיל אנו מתוכנתים להטיל ספק בישויות אנונימיות, כשכתבים של סי.אן.אן, בי.בי.סי ואל ג'זירה מדווחים בטוויטר מתוך המחנה האדום כי כלי הנשק היחידים שהם רואים הם חפצים מאולתרים מתוצרת בית – חזיזים, רוגטקות וכיוצא באלה – מתערערת אמינות הממשלה המזהירה מפני טרוריסטים מסוכנים.
סונדהי לימטונגקון, מנהיג הצהובים, נואם מול תומכים בבנגקוק. 27.2.2006 (צילום: exceedcharge, רשיון cc-by-sa)
במהומות הנוכחיות, להבדיל מאלו שאירעו לפני שנה ושנתיים, מי שבאמת רצה לדעת מה קורה ברחובות בכל רגע נתון, היכן מסוכן והיכן בטוח, על איזה גג יש צלפים, באיזו שעה סוגרים את הסקיי-טריין ושאר פרטים שימושיים, התחבר לטוויטר ולא זז ממנו. כך אוסטין בוש, צלם אמריקאי (העובד גם עבור "לונלי פלנט") שחי בבנגקוק, כתב שסוף סוף הוא מבין למה הדבר הזה – כלומר טוויטר – טוב.
שמות כמו דן ריברס ושרה סנייד, כתבי סי.אן.אן בבנגקוק, הם כיום סדין אדום בעיני תומכי הממשל בתאילנד. נראה שבהתלהבותם התעלמו הכתבים מהדקויות החשובות ביותר. כך למשל, כנראה מתוך חוסר מודעות, הם כינו את קטיה סווסדיפון, הגנרל העריק שנורה בראשו באמצע הראיון, סה דנג, "המפקד האדום" (סה – המפקד, דנג – אדום). כינוי כזה מזהה את אומרו כתומך באדומים, שרק הם רואים בו "מפקד".
עיתונאים אחרים, כולל חלק מתומכיו המושבעים של תקסין, סירבו להשתמש בכינוי "המפקד". אשה אחת, שאל חנות הבגדים שלה הגעתי במקרה בזמן ששודר בטלוויזיה ראיון עם הגנרל, אף הדגימה את דעתה עליו בתנועת סכין על הגרון. כעבור יומיים הוא נורה.
בגלל הצנזורה הקשה, העובדות מפנות את מקומן לשמועות. בתקופה האחרונה שמעתי אינספור תיאוריות וגרסאות על המתרחש, שגובו בהוכחות חותכות כמו "שמעתי את זה מאחות שעובדת בבית החולים שבו מאושפז המלך", או "אחד הצלפים של הצבא סיפר לי". כששאלתי חברה טובה, תומכת מושבעת של החולצות הצהובות, מי לדעתה ירה בגנרל קטייה, היא אמרה: "האנשים שלו". זה לא הגיוני, ניסיתי לטעון. "זה כן", היא אמרה, "תראי איך השערות על הזרוע שלי סומרות. זה לא היה קורה אם לא הייתי דוברת אמת".