"מה כן ניתן לקרוא ב'ערב רב'?", נכתב בכותרת הניוזלטר שנשלח השבוע ממערכת אתר האמנות "ערב רב". לכותרת קדם תיאור קצר שמסביר מדוע דבר מה שניתן היה לקרוא באתר הוסר ממנו כעת: מוזיאון תל-אביב, "בסיוע המחלקה המשפטית של המוזיאון", כתבו יונתן אמיר ורונן אידלמן, מייסדי האתר ועורכיו, דרש למחוק מ"ערב רב" מאמר מקיף שכתבה האוצרת נעמי אביב על יצירתה של האמנית תמר גטר.

המאמר היה הנוסח המלא (כ-20 אלף מלה) של מאמר קצר בהרבה (בשני שלישים, ולפי גרסה אחרת, ב-90%) שהכינה אביב במשך שנתיים לקטלוג התערוכה של גטר במוזיאון תל-אביב. "לא נותר לנו אלא לתהות", כתבו העורכים, "מדוע אוסר המוזיאון על פרסום טקסט המתייחס לתערוכה המוצגת במקום, ולכל היותר יכול היה לשלוח קוראים סקרנים לבקר בה [...] בתיבת הדוא"ל של 'ערב-רב', אגב, שמור עדיין מכתב מדוברת מוזיאון תל-אביב, שביקשה להודות לנו על הנכונות לפרסם את המאמר באתר".

את מכתבם חתמו העורכים בתמיהה: "מאחר ותערוכתה של גטר אינה כוללת טקסטים, ומכיוון שחודשיים לאחר הפתיחה הקטלוג עדיין לא ראה אור, אין כרגע בנמצא אף לא מאמר אחד העוסק בתערוכה. צר לנו שאחד ממוסדות האמנות המרכזיים בישראל מנוהל בצורה חסרת תבונה שכזו".

"ערב רב", "מגזין עצמאי לאמנות, תרבות וחברה", הוקם בתחילת השנה על-ידי אידלמן ואמיר, שערכו קודם לכן את אתר האמנות "מארב" שנוסד ב-2004 על-ידי אידלמן, והוא כיום אתר האמנות הפעיל ביותר (שלא לומר היחיד) ברשת העברית.

"אני לא מבין את ההתנהגות הכוחנית של המוזיאון כלפי החוקרים וכלפינו", אומר אידלמן ל"עין השביעית". "המטרה שלנו היא לא עסקית, אנחנו מנסים לבנות קהילה, לעודד את האמנות ואת התרבות ואת השיח הביקורתי, ואנחנו לא מבינים למה עוד מוסד, שהוא מוסד ציבורי, שלפי התפיסה שלנו צריכים להיות לו אותם אינטרסים, מתנהג כמו תאגיד מסחרי. מעבר לזה שזה מכעיס, זה גם נורא עצוב".

האם מטרות נאצלות מצדיקות עבירה על החוק? לפי אידלמן, כלל לא בטוח שהיתה כאן עבירה על החוק, ובכל מקרה היא לא היתה של עורכי האתר, שפירסמו את הטקסט באישור הכותבת, וגם כך "אני לא חושב שצריך לנהל תרבות, לא פוליטית ולא של אמנות, לפי משפטנים. זו צריכה להיות קהילה שיש לה אינטרסים משותפים. נדמה לי שהחוק כן לטובתנו, אבל לא כך מנהלים תרבות".

זו אינה הפעם הראשונה שמוזיאון תל-אביב, בהנהלת מרדכי עומר, פונה לטפל באמצעים משפטיים בסוגיות שבהן זכויותיו נפגעות, לדעתו, מחירות הביטוי של אחרים. כך היה בתביעה שהגיש המוזיאון נגד ג'ק פאבר וגדי ספרוקט, שצילמו במוזיאון ללא רשות והשתמשו בצילומים להכנת הסרט האמנותי "Watchman".

לפני כשנתיים פסק בית-המשפט נגד המוזיאון, שביקש למנוע את הקרנת הסרט. "הצגתו של הסרט מהווה מימוש הזכות של הנתבעים לחופש ביטוי אמנותי", כתבה השופטת רות רונן. "הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד של כל אדם. שלילתה צריכה לכן להיעשות רק במקרם נדירים, כאשר קיימת הצדקה משמעותית לכך. זאת ועוד, הזכות לחופש הביטוי היא זכות שנהנה ממנה לא רק מי שמבקש לבטא את עצמו. זוהי זכות שנועדה הן לדובר – והן לקהל השומעים שלו. כאשר נשללת זכותו של דובר לדבר – נשללת גם זכותו של קהל השומעים הפוטנציאלי לשמוע, לדעת, להתרשם ולקיים דו-שיח על הדברים. דו-שיח זה הוא אחד היסודות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי".

"במקום להתפשר עם אמנים החליטו לתבוע אותם", טוען אידלמן, "ובסוף גם הפסידו בבית-משפט. לא היתה שום סיבה לא להגיע לפשרה, שהאמנים רצו בה. גם אם נעשתה טעות בשיקול דעת". אידלמן מזכיר גם כי "החומרים המקוריים שאנחנו מפרסמים באתר כולם ברשיון קריאייטיב-קומונס ומשוחררים לציבור כל עוד זה לא למטרה מסחרית וניתן קרדיט". בסופו של דבר, הוא מזכיר, "פרסום מאמר האוצרות המלא באתר גם מקדם את התערוכה, תערוכה מצוינת שבשום מקום לא כתוב עליה".

בתגובה לפניית "העין השביעית" מסרה דוברת המוזיאון, אורית אדרת: "המוזיאון מאפשר ומתיר לפרסם מאמרים מתוך הקטלוגים רק לאחר שהקטלוג יוצא לאור, ובאישורם של האמן, האוצר והכותב. מאמרה של נעמי אביב נשלח ל'ערב רב' ללא ידיעתנו, ולפני שהקטלוג גובש סופית לקראת הוצאתו לאור. ברור שבמצב כזה אין אנו יכולים לאפשר את פרסומו. הקטלוג אמור לצאת בקרוב, ונשמח לאפשר את פרסום המאמר או חלקים ממנו בהתאם לאישורם והסכמתם של כל הנוגעים בדבר".

האם גם במקרה הזה יממש המוזיאון את האפשרות ללבן את הדברים בבית-המשפט? "מעולם לא נשלח כל מכתב משפטי בשמנו אל נעמי אביב. היא עצמה הבינה כי שגתה, והתנצלה על כך", נמסר מהמוזיאון.

באשר למכתב התודה ששלחה אדרת, התברר כי מדובר בטעות שבנסיבות אחרות ניתן היה אולי לכנותה משעשעת, ושמקורה בדמיון בין כתובת הדואר של maariv  ו-maarav."רונן" שאליו מוען המכתב אינו אידלמן, אלא רונן טל, עורך ב"מעריב", שהיה אחראי לפרסום כתבה על אודות תערוכתה של גטר בעיתון.