זה עונתי, ריטואל שחוזר על עצמו מדי שנה, אבל זה לא נעשה קל יותר מפעם לפעם. בימים אלה מגיע לשיאו הדיון על תקציב הביטחון, וכמו בכל שנה, גם השנה הוא מלווה באיומים סמויים וגלויים, שנועדו למטרה אחת בלבד: להפחיד אותנו ואת מקבלי ההחלטות, להפעיל לחץ כדי שלא יעזו לדבר חלילה על קיצוץ בתקציב, ואף יבינו שהם חייבים, ממש חייבים, להגדיל את התקציב אפילו מעבר למוצע.

כל זה גלוי לעין. פחות מובנת היא הדרך שבה כתבים ופרשנים לענייני צבא מתיישרים עם הקו שמובילה מערכת הביטחון. מי שמקשיב לדברים הנאמרים ונכתבים יגלה שהם מדקלמים אותו דף מסרים. הם אינם מערערים על הצגת התקציב כולו כיחידה אחת שחייבים לקבל אותה בשלמותה. הם משתפים פעולה עם האיומים הסמויים שיוצאים מהקריה בתל-אביב, ולפיהם תיכף יופסקו האימונים ובקרוב מאוד לא יהיה כסף לממן את ההצטיידות הנדרשת.

קחו למשל את צמד המלים "מפת האיומים". זהו מונח שכתבינו ופרשנינו הצבאיים מרבים להשתמש בו כדי להצדיק את התקציב האדיר שחברי-הכנסת מתבקשים לאשר (תקציב שנע כרגע בין 56 ל-60 מיליארד שקל ואולי אף יותר), אבל מה הם האיומים המרכיבים את המפה הזאת? מהי משמעות התפרקותן של מדינות ערב שסביבנו? האם התמוטטותן הכלכלית אינה משנה את המפה?

הרי האיום שמגיע מעזה אינו דומה לאיום שמגיע מאיראן. האיום שהיוותה איראן לפני ההסכם שחתמו עימה מדינות המערב שונה מהאיום שהיא מהווה כיום. האיום הסורי השתנה כליל, וגם למצרים לא נראה שיש יכולות כלכליות לצאת למלחמה. ירדן כבר מזמן הוסרה ממפת האיומים, וכך גם עיראק. האם אנחנו צריכים את המטוסים המשוכללים והיקרים בעולם כדי להפציץ מטרות בעזה? אילו חילות אוויר עומדים מולנו? איזו הצטיידות נדרשת כדי להילחם בטרור הסכינים? ואולי עיקר המאמצים צריך להיות מופנה דווקא למאבק בזירת הלוחמה הטכנולוגית?

כאזרחית הייתי מצפה מהעיתונאים המסקרים את תחום הביטחון להיות יותר ביקורתיים, לא לאמץ כלשונם את המסרים הצבאיים, לפרק עבורי מונחים עמומים כמו "מפת האיומים", לפרק את תקציב הביטחון עצמו ולהזכיר לעצמם ולנו שחלק משמעותי מהתקציב שמוצג לנו כמבטיח את קיומנו משועבד בעצם להתחייבויות פנסיוניות המוערכות בסכומים אסטרונומיים של מאות מיליארדים.

הלוואי שהעיתונאים האמונים על כך היו מטפלים בסוגיות התקציביות כבדות המשקל באותה אינטנסיביות שהקדישו לסוגיית עתיד גלי-צה"ל, נושא בעל חשיבות ציבורית שמשמעותו התקציבית שולית. כמעט אפשר לחשוב שהעלאתו מחדש לסדר היום נועדה להסיט את תשומת הלב. שיתעסקו העיתונאים עם המיליונים של תקציב התחנה הצבאית, ובינתיים יעבור לו התקציב של עשרות המיליארדים ללא ביקורת של ממש.