כבוד שלטון החוק

"שלום, כבוד הרב", נפתחת אחת השאלות במדור היהדות החדש של "ישראל היום", שרואה הבוקר אור לראשונה. "האם יש הסבר רוחני להצפות הרבות במקומות ממש לא צפויים כמו רעננה, אשקלון ותימן?".

"האר"י ז"ל כותב כי השפע הגשמי הוא ביטוי לשפע הרוחני", מסביר הרב לשואל האלמוני ומרווה בכך גם את צמאונם של קוראי "ישראל היום" לידע בנושאי יהדות. "הקב"ה רוצה להשפיע עלינו שפע גדול של ברכה, אבל אנחנו לא מכינים כלים לקבל את השפע הזה. אני חושב שזה קשור לכל מה שקורה כעת עם הסכינאים הערבים. אלוקים מביא לעולם כמיהה גדולה לבית-המקדש. אנחנו לא משתמשים בזה בצורה חיובית לעורר את האהבה לבית-המקדש. באים הערבים ולוקחים את האהבה למקום המקדש למקום השלילי".

שמו של הרב, אגב, הוא שמואל אליהו, רב העיר צפת. השאלה והתשובה פורסמו שלשום בעמוד הפייסבוק שלו, והבוקר מופיעים במדור היהדות של "ישראל היום". כמה עמודים לפני מדור היהדות של "ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו על פנייה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיעמיד לדין את הרב שמואל אליהו בגין דברים שאמר בראיון לתחנת הרדיו גלי-ישראל, ולפיהם "אסור לתת לשופטים ללכת למכולת או לתיאטרון בלי שממררים את חייהם".

זו אינה ההתבטאות החריפה ביותר שיצאה מפיו של הרב אליהו בשנים האחרונות. לפני שבועות אחדים נשאל הרב אם "מותר להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע לשם חקירה", והשיב: "אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע. אם תשאיר אותו חי – יש חשש שהוא ישוחרר ויהרוג אנשים אחרים. [...] צריך להעמיד לדין שוטרים או חיילים שמשאירים מחבלים חיים אחרי פיגוע". כמו כן קרא הרב בעבר להימנע ממכירה והשכרה של דירות לערבים, והשבוע קרא לכוחות הביטחון לסרב פקודה אם יידרשו להרוס מבנה לא-חוקי של בית-כנסת.

העיקרון השני ברשימת "העקרונות שלנו", שמתנוססת הבוקר בכפולה הפותחת של כל אחד מ-550 אלף הגליונות של "ישראל היום" המחולקים חינם ברחבי מדינת ישראל, הוא "לתמוך בשלטון החוק". למרות זאת בחר העיתון לשבץ שאלות ותשובות של הרב שמואל אליהו במדור היהדות שלו.

האם האחריות לכך היא של כותב המדור יהודה שלזינגר או של מערכת "ישראל היום" כולה ובראשה העורך הראשי עמוס רגב? שאלה נוספת שמופנית במדור לרב אליהו מספקת את התשובה:

שלום, כבוד הרב, האם מותר לפטר עובד על כישלון של אחרים. למשל, מאמן כדורסל ששחקניו לא עמדו בציפיות?"

"אם השחקנים לא עמדו בציפיות, זה כישלון של המאמן. אולי לא רק שלו, אבל בוודאי זה כישלון שלו שלא הצליח לאמן את השחקנים לשחק טוב ולנצח. שלא אימן אותם לרוץ, להתאמן ולדייק".

הדברים שעליהם גדלנו

"כמו בסרטים", מכריזה בגאווה כותרת בשער "ידיעות אחרונות" על רקע תצלום שנשאב ממצלמת אבטחה בבית-חולים בחברון. ואכן, כמו בסרטים, תועדו לוחמים ישראלים שהתחפשו לאשה הרה וקבוצה ממלוויה, כשהם מסתננים לבית-החולים אל-אהלי, מאתרים אדם בשם עזאם עזאת שעבאן שלאלדה, המאושפז במקום וחשוד בדקירת יהודי, משתלטים עליו ולוקחים אותו עימם.

ב"מעריב" מדווח נועם אמיר כי לדברי "גורמים במערכת הביטחון", החשוד שנעצר ונלקח אינו מבוקש בכיר, "אולם המסר ממעצר שכזה ברור – הזרוע הארוכה של מערכת הביטחון תגיע לכל מקום שבו מצויים מחבלים שביצעו פיגועים". במלים אחרות, מדובר באירוע ראווה, ואולי גם משום כך הוא דומה כל-כך לסרט קולנוע. ראווה עבור הישראלים, שיתמלאו בגאווה למראה כוחותיהם הפועלים בלא מורא גם בלב אוכלוסייה עוינת, וראווה עבור הפלסטינים, כדי שיידעו ששום מקום אינו בטוח עבורם, גם לא בית-חולים שבו הם מאושפזים. כדי שיחששו, כדי שתוטל עליהם אימה.

"זו לא יולדת – זה לוחם" היא הכותרת שנבחרה להתנוסס בשער "ישראל היום", מתחת לתצלום דומה לזה שמופיע בשער "ידיעות אחרונות" (בשער "ישראל היום" פוקסלו פני הלוחמים, אף כי בכפולה הפותחת של העיתון מתפרסם אותו התצלום בלא כל טשטוש). שתי כותרות נוספות שמופיעות הבוקר בטבלואידים הנפוצים בישראל הן "יולדת עם אקדח" ו"התחפשו, שלפו, יצאו".

באמצע, בין ה"התחפשו" ל"שלפו" וה"יצאו", הלוחמים הישראלים גם הרגו את בן-דודו של החשוד בדקירה, ששהה לצדו כשהגיע לשם הכוח, ולטענת צה"ל ניסה לתקוף את הלוחמים. ב"ישראל היום" אין כל הבלטה למעשה ההרג. לא בכותרת הידיעה, לא בכותרת המשנה, לא בכיתובי התצלומים, לא בכותרת הביניים ולא בפסקה הפותחת. רק מי שיקרא את הידיעה במלואה יגלה ש"במהלך המעצר נהרג בן דודו של שלאלדה".

כתבת "ישראל היום" לילך שובל מספקת את גרסת אחיו של החשוד, שאף הוא היה במקום בעת האירוע ("המסתערבים קודם כל אזקו אותי למיטה. עבדאללה צעד החוצה מהמקלחת ועמד להתפלל. המסתערב ביקש ממנו לעמוד במקום, וכשהוא הביט בהם – ירה בו") וכן את גרסת השב"כ ("גורם בטחוני סיפר כי במהלך המעצר קם בן דודו של העצור עם חפץ בידו וצעק 'אללה אכבר'. בשלב זה, לוחם של הימ"מ שעמד בסמוך אליו ירה בו. במערכת הביטחון הסבירו כי הלוחמים חשו בסכנת חיים ועל כן ביצעו את הירי. עוד הדגישו הגורמים כי ההרוג הוא פעיל חמאס מוכר"). במלים אחרות, הירי היה מוצדק, וגם אם לא – מדובר בפעיל חמאס, ולכן אינו חף מפשע.

איזה חפץ החזיק בן הדוד בידו, שגרם ללוחמים לחוש בסכנת חיים שחייבה ירי כדי להרוג? ב"ישראל היום" לא מצוין. גם לא ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ". כתב "שיחה מקומית" חגי מטר הפנה שאלה בנושא לדוברות צה"ל ונענה כי בן הדוד שנורה למוות כשאיים על חיי הלוחמים החזיק "חפץ לא ברור בידו". מטר שאל אם מבין כל קבוצת הלוחמים שהיו במקום אף אחד לא הצליח לזהות במהלך האירוע או בדיעבד מה היה החפץ הלא ברור שהחזיק ההרוג בידו וגרם להם לחוש בסכנת חיים, ונענה בתשובה שההרוג "נוטרל והלוחמים יצאו".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין נבו זיו את סא"ל קובי בראל, מפקד גדוד צבר בגבעתי, שאחראי כבר כמה חודשים על בטחונם של 900 היהודים שהתנחלו בחברון, בין 200 אלף הפלסטינים שבעיר. "כ-700 חיילי גבעתי שומרים על 900 מתיישבי חברון, וזה עוד לפני שהזכרנו את שוטרי מג"ב הרבים", מציין זיו, ומצטט מדברי בראל: "היקף כזה של סד"כ נראה קיצוני, והוא באמת קיצוני. אבל אני לא בוחר את המשימות שלי".

"אני לא מאפשר לאף אחד להתקרב", מסביר בראל את שיטת הפעולה בימים מתוחים אלה, "פעילי זכויות אדם, עיתונאים – היום כולם חשודים. לצד זה, אסור לנו לאבד את הערכים שלנו. אסור לנו להתבלבל – זה שכולם חשודים לא אומר שכולם מחבלים".

בהמשך מוסיף בראל: "בעיר הזאת, עם האתגרים שהגזרה הזו מייצרת, חיילים בקצה שמתמודדים עם הדברים האלה יכולים לעשות הכללות לא נכונות. השחיקה יכולה לייצר שחור ולבן אל מול אוכלוסייה מסוימת שהם יכולים לשים עליה תווית, ואז זה מסוכן. אני כמפקד חושב שהעוצמה היא בערכים שלנו: מידתיות בהפעלת האש, טוהר הנשק והדברים שעליהם גדלנו. בכל האירועים הללו, חיילים חשו סכנת חיים מוחשית, אז החייל מסיר את הסכנה ואני נותן לו את כל הגיבוי, גם אם זה אומר שבסוף הוא יבצע ירי למרכז מאסה כדי לעצור את הסכנה".

כתבה מאת עמירה הס, המתפרסמת הבוקר בכפולה הרביעית של "הארץ", מוקדשת למקרים שבהם נורו פלסטינים בחברון, אף שלפי עדי ראייה לא היו חמושים ולא איימו על חיי החיילים שירו בהם. "הפלסטינים אינם מאמינים לגרסה הישראלית הסטנדרטית כי בכל המקרים חיי חיילים היו בסכנה ולכן היה עליהם להרוג. בחלק מהמקרים הם מטילים ספק בכך שהפלסטינים בכלל ניסו לפגוע בחיילים", כותבת הס, ומספקת פרטים על כמה וכמה מקרים שכאלה. אחד המקרים הוא של מהדי אל-מוחתסב, שתיעוד רגעיו האחרונים לפי פלסטינים מצוטט בהמשך. הס כותבת כי ביקשה מדובר צה"ל לצפות בסרטונים שצולמו במצלמות הביטחון ליד המחסומים שבהם אירעו התקריות השנויות במחלוקת, אולם לא נענתה.

"כמה ימים לפני אותו ערב פלוגתי פירסם ערד ניר איזה ציוץ שבו טען כי צפה בנסיון הדריסה של המחבלת בת ה-72 מחברון, ולטעמו האירוע הזה לא ברור בכלל, וקשה להגדירו פיגוע", כותב חנוך דאום ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "[...] מה שמסקרן אותי היא נקודת המוצא שלו ושל חלקים נוספים בתקשורת הישראלית, אשר מתנפלים מהר ובחדווה רבה על כל סטיית תקן ועסוקים בשבועות האחרונים בדיונים אינסופיים על האופן שבו נוטרלה איזו מחבלת מעפולה ועל תופעת הלינץ', שאת ממדיה הם מנפחים בתאוותנות גדולה, במה שנראה קצת כמו לינץ' שהם עורכים על הציבור בישראל.

"אני תוהה אם אותם אנשי תקשורת, שעסוקים בקטרוג מקצועי, באמת סוקרים את השבועות האחרונים ורואים לנגד עיניהם חברה ישראלית חולה ותאבת נקם. כי אני רואה מולי חברה ישראלית אחרת. אמיצה. נושכת שפתיים. חותרת למגע. [...] ולמרות המתח והפחד והאימה, האזרחים, ברוב מכריע של המקרים, נוהגים באומץ ובאיפוק, והחיילים שומרים על ערנות ומגינים בגופם על חפים מפשע. באמת מעניין אותי אם ערד ניר ניסה להיכנס לנעליו של חייל בן 19 שעומד בגזרה, שבה בכל יום כשניים או שלושה פלסטינים רצים לעברו או לעבר חבריו עם סכין או דוהרים לעברם במכונית במטרה להעיף אותם קיבינימט. כי ביחס לסיטואציה שאליה נקלעו החיילים בגזרה שבה אירע הפיגוע עם אותה מחבלת בת 72 [...] צריך להיות באמת מטורלל לגמרי כדי להיות עסוק בתקופה הזו בתגובה של הצבא ולחוש כי זו הדרמה שמתרחשת מול עינינו".

לדברי דאום, "אין מדינה מתוקנת שאזרחיה יעמדו תחת מתקפה כזו של טרור אכזרי, ותגובתה תהיה כה מדודה ומאופקת".

סקרי אפרטהייד

מנויי "הארץ" קיבלו הבוקר גיליון מיוחד שהופק לרגל ועידת ישראל לשלום. בין היתר ניתן למצוא בגיליון אינפוגרפיקה הכוללת ממצאי סקרי דעת קהל בשאלת עתיד השטחים הכבושים, מ-1967 ועד היום. הסקרים נערכו בקרב יהודים בלבד, אולם במקור הם הוצגו באינפוגרפיקה כאילו ממצאיהם מייצגים את הציבור הישראלי כולו. בעקבות פניית "העין השביעית" שונה הנוסח והובהר כי מדובר בעמדת הציבור היהודי. הגיליון המודפס כולל את הנוסח המעודכן, שאינו מטעה את הקוראים.

במוסף "הערב" של "גלובס" מתפרסמת כתבה מאת אפרת אהרוני שמוקדשת כולה להתעלמות הסוקרים מערבים (וחרדים). עו"ד שחר בן-מאיר, שפנה ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות פרסום סקרים ליהודים בלבד ב"ישראל היום" והצגתם כסקרים שנערכו בקרב הציבור כולו, מכנה את התופעה "בזויה וגזענית". איש הפרסום מוסא חסדייה מתלונן על אפליה בנתוני הרייטינג (סוגיה נוספת שבה עסק אתר זה רבות), ואומר: "דוגרי ולעניין, הייתי קורא לזה 'אפליה וגזענות', אבל זה יותר חמור – זו הדרה. לא מספיק שאני אצביע לכנסת, כל עוד אני לא משתתף בקבלת החלטות. אין דבר כזה בעולם שגוזרים אוכלוסייה מסוימת מקבלת החלטות".

"לעולם לא לגיטימי להגיד 'הציבור הישראלי' כשאין בו גם ערבים", טוענת פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.  ד"ר יפעת ביטון, מומחית לשוויון, חברת סגל בבית-הספר למשפטים במכללה למינהל ומנכ"לית מרכז תמורה, אומרת לאהרוני: "אנחנו רגילים לדבר על אפליה במונחים של 'קיבלו אותי או לא קיבלו לעבודה', ובעצם החוויה של הדרה מהציבוריות הישראלית יותר עמוקה ויותר חמורה. אף אחד לא חושב על זה כאפליה. זה נמצא במרחבים של דעת הציבור".

גם סוקרים מתראיינים לכתבה. מנו גבע, מנכ"ל חברת מדגם, אומר כי "אחד הדברים הכי חשובים הוא שהסוקר יצהיר על מגבלות הסקר. הגילוי הנאות קריטי. איגוד מכוני הסקרים כבר ניסח בעבר קוד אתי, שמתייחס גם לנושא הזה וכולל הגדרת אוכלוסיית יעד ושקיפות, אבל לפעמים העיתונים חותכים בעריכה את הגילוי הנאות".

ראובן הררי, מנכ"ל משותף במכון הגל-החדש, המבצע את סקרי האפרטהייד עבור "ישראל היום", מתראיין גם הוא לכתבה. "בעיקרון, סקר של אוכלוסיית ישראל צריך לכלול את כל המגזרים בישראל", הוא אומר ובהמשך מוסיף: "מי שקובע תמיד הוא הלקוח, אנחנו יכולים להמליץ.

"בעניין הגילוי הנאות אנחנו עוקבים מול גופי התקשורת לרוב", טוען הררי, "אבל צריך להפריד בין הכותרת ובין המידע שמופיע בכתבה. אם בכתבה מצוין בצורה מפורשת בקרב מי נערך המחקר – אין בעיה. בכותרת אי-אפשר להכניס הכל".

בכתבות של "ישראל היום" המלוות את סקרי האפרטהייד, יש לציין, כלל לא נכתב שהנסקרים היו יהודים בלבד. ההפך הוא הנכון. גם בכותרות וגם בכתבות נכתב כי הנסקרים הם "הציבור", "הציבור הישראלי" או "הישראלים". רק בשולי תוצאות הסקר נכתב בגופן קטן כי נערכו בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד. אם זו הרמה שבה חברת הגל-החדש עוקבת אחר גופי התקשורת שמזמינים ממנה סקרים ליהודים בלבד, הרי שהיא שותפה למחדל.

הכותרות הראשיות

"נקמת דאע"ש" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המוקדשת לפיגוע קטלני שביצעו אנשי ארגון הטרור בלב שכונת חיזבאללה בביירות.

"בג"ץ נתן אור ירוק להריסת בתי מחבלים" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות פסיקת בית-המשפט כי להריסה "כוח הרתעתי" שמצדיק את המעשה.

"בשורה לחיילים" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע החלטת שר האוצר משה כחלון להעלות את שכר חיילי צה"ל בשירות חובה בכ-50% כבר מחודש ינואר הקרוב.

"משבר הישורת האחרונה של התקציב: נתניהו במו"מ עם החרדים" היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון", שמדווח כי צפויים להימצא פתרונות למשברים בסוגיית מע"מ אפס בתחבורה הציבורית וחוק הגיוס.

"צה"ל נערך לגיוס עשרות אלפי חיילי מילואים ב-2016" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה את הקוראים לרשימת פרשנות מאת עמוס הראל, שקובע כי "גל הטרור" הנוכחי אינו אלא אינתיפאדה.

"ההונאה הגדולה של קואליציית נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס", על רקע האפשרות שממשלת ישראל לא תחזור בה לחלוטין מחוק הגיוס לחרדים שאושר בתקופת קודמתה.

"במבצע נועז חדרו אנשי ימ"מ ושלפו מחבל מבית-חולים בחברון", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע".

נתניהו בלב הסכסוך העסקי

אורי משגב טוען במדור הדעות של "הארץ" כי מלחמת העולם שניטשת לכאורה בין "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה ובטאונו "ישראל היום" אינה אלא "סכסוך עסקי", שכן בכל הקשור לכיבוש וההתנחלויות, שני העיתונים תופסים אותה עמדה חד-צדדית.

לדבריו, מדובר ב"מאבק איתנים מי יפיץ יותר עותקים וימכור יותר פרסומות למיינסטרים הישראלי. אין כאן עימות אידיאולוגי. לכל היותר מחלוקת על ניואנסים. כמו מלחמת העולמות בין קוקה-קולה לפפסי-קולה. שני קונצרנים שנאבקים על זכותם למכור להמונים משקה עתיר חומצות וסוכרים ומזיק לבריאות".

בכל הקשור לנתניהו עצמו, ההבדלים בין שני הטבלואידים עדיין בולטים.

בשער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם תצלום של בנימין נתניהו וברק אובמה מחייכים ומתבדחים. כותרת המשנה קוראת "נבואות הזעם התבדו: לא נקמה היתה בפסגה בוושינגטון, אלא יד מושטת, הרבה נימוס ומגעים לחבילת סיוע בטחוני חסרת תקדים".

"רה"מ בנימין נתניהו חוזר אופטימי מהפסגה המוצלחת עם הנשיא ברק אובמה", מסכמת כותרת המשנה לרשימה מאת שלמה צזנה, כתב הבית של נתניהו בעיתון. "'אפוקליפסה עכשיו' OUT, פתיחת דף חדש IN", נכתב בכותרת המשנה למאמר מאת בועז ביסמוט, איש אמונו של נתניהו, הכולל תצלום של לחיצת יד בין שני המנהיגים. "רה"מ נתניהו חוזר מוושינגטון עם סיוע חסר תקדים וללא לחץ מדיני", נכתב בפתח כותרת המשנה לטור מאת מתי טוכפלד.

המסגור של "מקור ראשון", שכמו "ישראל היום" נשלט גם הוא בידי איל ההימורים וחברו של ראש הממשלה נתניהו, שלדון אדלסון, דומה להפליא.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, כותרת הכתבה מאת אורלי אזולאי על הפגישה בין שני המנהיגים היא "פגישה עיוורת". לפי כותרת המשנה, "ראש הממשלה יצא מהבית-הלבן השבוע כשהוא זורח, וכינה את המפגש עם אובמה 'אחד הטובים אי-פעם'. בוושינגטון טענו בקרירות שהיה רק 'בסדר', והזכירו: 'בשורה התחתונה ניצחנו'. ומה באמת היה שם בחדר? 'הנשיא שאל את נתניהו ישירות איפה ההצעות המגובשות לרגיעה בשטחים שהבטיח להביא איתו, והוא עדיין מחכה לתשובה', מגלה גורם בוושינגטון. הנקמה האמריקאית תוגש כבר בחנוכה, בפגישה עמוסת חיבוקים וחיוכים עם אויבו של נתניהו – הנשיא ריבלין".

בטור הפרשנות הפוליטית שלו ב"הארץ", מעלה יוסי ורטר את הסברה כי לפני שהוכרז על בחירתו של רן ברץ לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, נפגש ברץ עם שרה נתניהו ו"למד ממנה מיהם אויביה המרים שנואי נפשה ומעכירי רוחה שפשטות הליכותיהם מזכה אותם באהדת הציבור, בעוד היא ובעלה על גינוניהם האימפריאליים נסקלים ומבוזים ונגררים בחוצות העיר משוחים בזפת ונוצות". לפי התיאוריה הזו, "כדי לשאת חן בעיניה ולהחניף לה או כמעין מתנה טרם כניסה רשמית, הוא [ברץ] העלה את אותו פוסט מבזה כלפי הנשיא".

מונופול הגז

ב"דה-מרקר" מראיינת מירב ארלוזורוב, העיתונאית הבכירה היחידה בעיתון שצידדה מפורשות בקבלת המתווה שהושג בין מונופול הגז לממשלה, את פרופ' יוג'ין קנדל, היו"ר הפורש של המועצה הלאומית לכלכלה ומקורבו של ראש הממשלה נתניהו.

"ראש הממשלה נראה כמי שעסוק בעיקר בהישרדותו האישית, ולא בקידום ענייני המדינה", אומרת לו ארלוזורוב. על כך משיב לה קנדל: "אם נתניהו היה עסוק רק בטובתו האישית, אז הדבר האחרון שהוא היה עושה זה להתמנות לראש ממשלת ישראל. הוא יכול היה לעשות לביתו ולהיות מולטי-מיליונר, הוא איש מספיק מוכשר לעשות כל מה שבא לו. הדבר האחרון שמקדם את טובתו האישית זה להיות ראש ממשלה: אלה חיים נוראיים, אפילו לצאת החוצה לנשום אוויר הוא לא יכול. נתניהו הוא ראש ממשלה כי הוא מרגיש אחריות על המדינה הזאת, וטובת העם היא שמניעה אותו. הוא רואה את עצמו, ובמידה רבה של צדק, כאדם הכי מתאים להוביל את המדינה ולפתור את הבעיות הקיומיות של עם ישראל".

ארלוזורוב שואלת אותו אם אינו מוטרד מ"הכוח הכלכלי והדמוקרטי העצום" שמרכזות בידיהן החברות המרכיבות את מונופול הגז. קנדל משיב: "איזה כוח בדיוק? עד עכשיו לא ראיתי מה יצא להם מזה שהם כל-כך גדולים ומפחידים, להפך – זה רק עלה להם ביוקר. הם מותקפים כל הזמן, והם גם מוותרים כל הזמן – גם בששינסקי וגם במתווה הגז".

בתחתית עמ' 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת עמיר בן-דוד, ולפיה במוצאי השבת הקרובה יתקיימו ברחבי המדינה הפגנות נגד מתווה הגז. זו ידיעה חריגה, הן משום שאף עיתון אחר אינו מדווח על כך הבוקר, והן משום שביום ראשון האחרון, בוקר לאחר ההפגנות של מוצאי השבת האחרונה, הסתפק "ידיעות אחרונות" ברצועה דקיקה בתחתית השער שהפנתה לידיעה על ההפגנות. העיתונים "מעריב" ו"הארץ" הקדישו באותו בוקר מקום נרחב יותר בשעריהם להפגנות. בשער "ישראל היום", אגב, לא היה להפגנות נגד מתווה הגז כל זכר.

"פרצופה של המדינה", פזמונה של להקת תיסלם, יצא לאור לפני 25 שנה, ולרגל חצי היובל מתפרסם בעיתון "ידיעות תל-אביב–יפו" ראיון שערך זיו רביב עם חברי הלהקה. בראיון מזכיר הזמר דני בסן את הסדרה "מגש הכסף". כפי שהבחין הצייצן ZkankaV ProductionZ, הגרסה המקוונת של הראיון כוללת קישור לסדרה עצמה, וזאת בניגוד להוראת העורך הראשי של אתר-האם ynet, שאסר על פרסום "מגש הכסף" באתרו.

חינוך

אור קשתי מדווח לקוראי "הארץ" על שינויים בלימודי האזרחות. "הנחיות חדשות של משרד החינוך וספר לימוד המשוכתב בחשאי מבשרים על שינוי בהוראת האזרחות: יהודית יותר, דמוקרטית פחות", נכתב בכותרת המשנה לכתבתו. "לצד דגש על 'מדינת הלאום היהודי', ילמדו המורים כי 'תרבות פוליטית-דמוקרטית לא הכרחית להגדרת דמוקרטיה".

בשער "מקור ראשון" מדווחת שירית אביטן-כהן כי שר החינוך נפתלי בנט "הכריז שלשום בכנס של עשרות בכירי המשרד שחיזוק ערכי ישראל כמדינה ציונית ויהודית יהיה חלק מיעדי המשרד". לפי הידיעה, בנט אמר באירוע כי "בוגר מערכת החינוך שלנו צריך להיות גאה ביהדותו, אנו שואפים לחבר אותו למורשת שלנו, לאבות האומה, ל'שמע ישראל', לירושלים". בהמשך מדווח כי לפי השר בנט, אם עד כה עסקה רשימת היעדים של משרד החינוך ב"חיזוק החינוך למצוינות ערכית ואזרחית", הרי שלפי ההגדרה המעודכנת הוא יכלול קודם כל את "הציוני והיהודי", כך שהיעד הרשמי החדש הוא "חיזוק לחינוך ערכי מדינת ישראל הציונית, היהודית והדמוקרטית".

מנדלבליט

שני העיתונאים הבכירים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", נחום ברנע ובן כספית, כותבים הבוקר בטוריהם נגד האפשרות שאביחי מנדלבליט, מועמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה, יזכה בתפקיד.

ברנע מונה שלוש סיבות: חלקו בפרשת הרפז; המעבר ממשרת אמון והיותו אחד מ"שתדלניו" של ראש הממשלה נתניהו – לתפקיד המחייב אי-תלות מוחלטת; ושתי החלטות שנויות במחלוקת שקיבל בתקופתו כפצ"ר. גם כספית מזכיר בטורו את חלקו בפרשת הרפז ואת העובדה שמנדלבליט "נחשב מקורב במיוחד לראש הממשלה".

טאלנטים

בשער "הארץ" מתפרסם חלק ממאמר דעה שהעביר לעיתון דויד גרוסמן.

בשער "מקור ראשון" מתפרסם חלק ממאמר דעה שהעביר לעיתון יאיר לפיד.

גלי-צה"ל

"סמנו ביומנים", מציע רז שכניק לקוראי המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "23 בנובמבר, ועדת החינוך של הכנסת, ההצגה הכי טובה בעיר. שרת התרבות מירי רגב מזמינה את ראשי גלי-צה"ל וגלגלצ לדיון נוקב בשינוי הפלייליסט". שכניק מדווח כי ברקע הדיון תעמוד הצעת חוק שנועדה להפקיע מידי גלגלצ את השליטה בפלייליסט. לפי דיווחו, ההצעה תחייב רוב למוזיקה ישראלית בתחנה, גיוון ושקיפות מוגברים בקרב ועדת הפלייליסט "כך שסירוב להכנסת שיר יצטרך להתלוות בהסבר מדויק לאמן", וכן אפשרות לערעור מצד האמנים על החלטות הוועדה. "אני רוצה ועדת פלייליסט רב-תרבותית ושקופה", אומרת רגב לשכניק. "לא יכול להיות שאמן ישלח שיר ויזרקו אותו בלי הסבר".

ב"מעריב" טוענת שרה ב"ק כי תחנת גלגלצ נהנית מתנאי מונופול, ולכן הופכת את דרכם של שירים ישראליים חדשים אל הקהל לכמעט בלתי אפשרית. "אדוני שר הביטחון", היא כותבת למשה יעלון, "השליחות הדחופה שלך היא לא לשמור על האוטונומיה של גלגלצ, אלא למצוא תכלית ערכית לקיומה או לשלוח אותה אחר כבוד להתמודד בעולם העסקי והלא מוגן שבחוץ".

גם בני ציפר מקדיש את טורו השבועי לגלי-צה"ל. "העובדה שזוהי תחנת רדיו אינה לדעתי אלא תירוץ או הסוואה לפרויקט של הנדסת אנוש, שהצליח מעל ומעבר למשוער", הוא כותב. "לקחת את מיטב הנוער בעל הפוטנציאל האינטלקטואלי, ולפני שנכנסים להם כל מיני רעיונות לראש, כגון רעיונות של מרד ואלימות האופייניים לצעירים, להשתיל למוחם שבב ההופך אותם באחת למתושלחים כבדי ראש וקונפורמיסטים, היודעים מראש מה צריך לחשוב ולהגיד אינטלקטואל צעיר, תרבותי ודמוקרטי בכל רגע נתון".

"הרבה שנים קראתי לאזרוח גלי-צה"ל", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "[...] בשנים האחרונות שיניתי את דעתי. לא בגלל משהו שקרה בצה"ל, אלא בגלל ההידרדרות הכללית בשידור הציבורי בישראל. התחרות בין התחנה הצבאית לרשת ב' הצילה את קול-ישראל מתהליכי הניוון וההשחתה שעברו על חלקות אחרות ברשות השידור. גלי-צה"ל היו לשמורת טבע, מובלעת של חופש ביטוי ואמביציה עיתונאית בחסות החומות הבצורות של מערכת הביטחון. זה לא היה תקין, אבל היה נכון. המציאות הישראלית מכירה בתופעות כאלה".

עושים לביתם

טורו של סבר פלוצקר בפתח המוסף "ממון" מוקדש לראיון עם מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, וזאת לרגל השקת סניף בנק דיגיטלי. דמותו של קינן מוכרת היטב לקוראי "ידיעות אחרונות". לבנק מסורת ארוכת שנים של שיתופי פעולה מסחריים עם העיתון, ובמסגרתם קורה שמאמר מאת המנכ"ל מתפרסם בעיתון לצד תצלום נאה שלו.

השאלות של פלוצקר לקינן אדיבות ומנומסות, והתשובות של קינן מביעות עמדות שהביע פלוצקר בעצמו פעמים רבות. עם או בלי קשר, פלוצקר מסיים את טורו בהערה לקוראים. בעקבות שאלות שקיבל על ראיון שפורסם במדורו לפני שבוע, מבהיר פלוצקר: "באסכולת העיתונות שאני בא ממנה, ראיון הוא שירות לקורא המאפשר לו להיחשף לדעותיו ולעמדותיו של המרואיין, לא של המראיין. המראיין תפקידו לשאול ולדייק בהבאת תשובותיו של המרואיין. להבעת דעה פתוחה בפניו במת התקשורת לפני ואחרי הראיון. מאותה הסיבה אני מאמץ (לא תמיד) את הנהוג והמקובל כנורמה בעיתונות בריטית-אמריקאית: לפרסם ציטוטים אחרי שאושרו על-ידי המרואיינים – ופעמים רבות לאחר ויכוח ומיקוח איתם – כדי שהקורא יידע מה באמת אומר המרואיין ולא מה לפעמים מושם בפיו".

ענייני תקשורת

מומלץ לקרוא את כתבתו של הילו גלזר על ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, כדי להבין כיצד כיצד מגיע מידע על הנעשה בשטחי המועצה לצרכני התקשורת בישראל.

עיתונאי "מעריב" רון מיברג צייץ אתמול בקשה: "יהיה ידידותי וקולגיאלי מצדכם אם תדלגו מחר על המדור שלי ב'מעריב'. יצא לי רע".

"מסכת טרור בת שנים ארוכות נגד התקשורת מבשילה לאלימות של ממש", מתריע יהודה נוריאל בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

קלמן ליבסקינד מקדיש חלק מטורו ב"מעריב" לביקורת על טעויותיו התכופות של נחום ברנע, זאת על רקע התנצלותו מהשבוע שעבר בפני אורית סטרוק.

לפני כשבועיים הצטרף המאייר שי צ'רקה ל"בשבע", ומאז הוא מפרסם בשבועון מדור קומיקס.

עוד ב"בשבע", ראיון שערך משה גלנץ עם רון כהן, תחקירן "כלבוטק" לשעבר. בין היתר מספר כהן כי בזמן שהתוכנית ערכה תחקיר על רשת טיב-טעם, התברר לו כי אחת התחקירניות האחרות במערכת אינה אלא סוכנת שנשתלה שם בידי אנשי הרשת.