פרופ' נחמן בן-יהודה, סוציולוג ואנתרופולוג, טוען (נחמן בן-יהודה, "משחקים במחבואים", "העין השביעית" מס' 10) שהצעת החוק שהגיש ח"כ הרב משה גפני ביוזמת מנו"ף (המרכז למידע יהודי), לאסור אפיון פלילי בפרסומים שליליים, היא הצעה "מסוכנת מאחר שהיא מנסה למנוע מידע מן הציבור ולסתום פיות".
בן-יהודה כותב כי מה שמניע את מנו"ף לשנות את חוק לשון הרע הוא "מניע פוליטי מובהק שמטרתו להסתיר מידע לא נעים על הקהילה החרדית". אך למעשה, בן-יהודה לא טרח לבדוק במנו"ף מה המניעים להצעה זו. כאלה שיזמו את ההצעה, עלינו לציין שהמניע העיקרי הוא הסלקציה שעורכים כלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים ביחס לדיווחים בנושאי פלילים.
בכל הקשור לאפיון פלילי, לעולם לא תימצא בכלי התקשורת כותרת האומרת "חילוני אתיאיסט שדד בנק", או "חילוני (אבל שומר שבת) מהרצליה רצח שודד ערבי מוסלמי מטייבה", אבל בכל מה שקשור לעבריינות של אנשים הנראים כחרדים, מבליטים כלי התקשורת את עובדת היותו של החשוד בעבירה "חרדי", "אברך" או "תלמיד ישיבה".
יתרה מזו, רק מקרים בודדים מתוך עשרות ומאות מקרים של גניבה, אונס, שוד ומעשים פליליים מקבלים פרסום בדיווחי החדשות. די לדפדף במקומונים ולגלות עמודים מלאים בדיווחי פלילים שאינם מגיעים לעיתונות הארצית. מה שמתפרסם הם אירועים שיש בהם מקרים קשים של אלימות, מקרים שיש בהם "סיפור" ו"פיקנטריה", או מקרים שבהם מעורב, לכאורה, אדם חרדי, עולה חדש מרוסיה, ערבי, בדואי או דרוזי.
סיפורים מתקבעים בתודעה יותר מנתונים סטטיסטיים, והתקשורת, שעניינה בחדשות יותר מההווה המתמשך, מספקת על פי רוב סיקורים מזן מוגבל מאוד. מול הקישור החוזר הזה, איזה כוח יש לעדות המשטרה כי אחוזי הפשיעה, הסמים והאלימות בחברה החרדית נמוכים באופן דרסטי מול הפרופיל הסוציו-אקונומי שלה. יש כאן הטעיה לוגית, משום שהאפיון הקבוצתי הופך הופעה לתופעה ומעוות את המציאות – מאחר שכלי התקשורת כמעט אינם מדווחים על פשיעה ועבריינות חילונית (תופעה רחבת היקף), אלא שבים ומדווחים על פשיעה ועבריינות אחרת (הופעות יחידניות ומצומצמות).
במאמרו כותב בן-יהודה שהצעה זו כוונתה לסתום פיות. אך למעשה, להצעה זו קדמה הצעה אחרת, ולפיה על כלי התקשורת תוטל חובה לציין בכל דיווחי הפלילים גם דברים שאינם רלבנטיים, כמו מוצא עדתי, מוצא אתני, השתייכות קבוצתית ורמת הדתיות (האם החשוד דתי, חרדי, חילוני, אגנוסט או מסורתי). הצעה זו נדחתה על הסף מאחר שהיתה חסרת סיכוי.
גזענות ניזונה במידה רבה מנטייתם של אנשים לחשוב במושגים של קבוצות ולא במושגים של פרטים ("הם", "אתם כולכם זורקים אבנים"). קל יותר להדביק תווית על הפרט כעל חבר בקבוצה מסוימת, לתלות בו את קולר האשמה של מה שעושים יחידים מתוך קבוצתו ולסווג אותו אחת ולתמיד, מאשר להגיע לידי הערכה סבירה של מורכבות אישיותו, הערכה שהיא בהכרח זמנית ונתונה לשינויים ככל שמתארכת תקופת ההיכרות.
אין זה סוד שרבים מאנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית נמנים עם מגזר אליטיסטי חילוני ואשכנזי, ומטבע הדברים הם מגלים מודעות אוהדת והסכמה לדרכים ואופן ההתנהגות של חבריהם לקבוצה, ומאידך הם משייכים את הרע ואת השלילה לחברי קבוצת המיעוט. על כן אפיון פלילי הוא גזעני, מאחר שהוא מציג את חברי קבוצת המיעוט כנעדרי אישיות מוגדרת, ופעילות שלילית של היחיד מוצגת כנובעת באופן פתולוגי מהשתייכותו לקבוצת המיעוט. לא פלא, על כן, שכלי התקשורת נטו רובם ככולם לכנות את צבי בן-ארי בשמו הרוסי גריגורי לרנר, אף שהוא עיברת את שמו. הוא רוסי, הוא זר.
בן-יהודה מיתמם כאשר הוא כותב שהצעה זו תגביל את העיתונות בסיקור אירועים כמו הפגנות בבר-אילן וכדומה, זאת מאחר שלפי הצעת החוק שיזמנו, האיסור על פרסום השתייכות דתית, עדתית או מוצא אחר הוא רק כאשר אין להשתייכות זו השלכה ישירה על מעשה העבירה. מידע רלבנטי להבנת הידיעה כן יתפרסם. הצעה זו רק באה למנוע טיפוח סטריאוטיפיזציה של קבוצות ופרטים.
אין גם שהם מגבלה על העיתונות מלומר משהו על הקשר בין תרבות לעבריינות, אך דיווחים מגמתיים בעמודי החדשות אינם המקום לומר דברים על הקשר בין תרבות לעבריינות. העבודה העיתונאית שטוחה, גם בעמודי המאמרים, במגזינים, ובכתבות שאמורות להיות מקיפות. העיתונות מתרכזת בדמויות ומתעלמת מן ההקשרים ומן התהליכים העמוקים שבתוכם הן פועלות. התוצאה היא מושגים מעוותים שמקנה העיתונות לציבור הרחב על המציאות החברתית: על כן, המקום המתאים ביותר לומר "משהו בעל משמעות על הקשר בין תרבות לעבריינות" הוא בפרסומי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית.
חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל, ויש לו סייגים. לעבריינים יש גיל, כתובת ושמות. פירוט מוצאם, אמונתם וצבע עורם מיותר ופסול. התקשורת העולמית מקפידה שלא לפרט את מוצאו של אדם אואת צבע עורו על מנת שלא להכתים עדה או מיעוט אתני או חברתי. גם תקנון האתיקה של עיתונות מדינות האיחוד האירופי קובע כי אין לציין בדיווחי פלילים את השתייכותו של העבריין או החשוד למוצא אתני, לדת או לקבוצת מיעוט. כמו כן קובע קוד האתיקה שעל הדיווח לכלול בתוכו רק מידע שרלבנטי וחשוב להבנת האירוע המדווח.
גם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע שאין לפרסם השתייכות חברתית, פוליטית או קבוצתית בדיווחי פלילים. הניסיון הוכיח שמועצת העיתונות אינה רוצה או אינה יכולה לאכוף תקנה זו. על כן לא נותר אלא לפעול במישור החקיקתי לאישור הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע.
סיכומו של דבר, אפיון פלילי יוצר עיוותים, חוסר דיוק ואי-מהימנות בדיווחים עיתונאיים. הצעת החוק באה ליצור אחידות בדיווחים, ולא מצב שבו יקובעו משקעים סטריאוטיפיים כלפי קבוצות מיעוט בחברה הישראלית.
הכותב הוא דובר ורכז המידע במנו"ף (המרכז למידע יהודי)
גיליון 11, אוקטובר 1997