בעבודתי העיתונאית אני נעזר לא פעם במה שלמדתי בשיעורי המשחק בחוג לתיאטרון. יש לא מעט דמיון בין שני המקצועות. בשניהם אתה מעבד חומר גלם ליצירה מוגמרת ומציגה לפני קהל. אבל הקו המשותף הבולט ביותר הוא עקרון ההתחפשות. המטמורפוזה שעובר שחקן כשנדלקים אורות הבמה אינה שונה בעיקרון מן השינוי שעובר השדר מן הרגע שבו פתח את המיקרופון. יש רווח בין האני שלו לבין דמות העיתונאי שהוא מגלם, רווח צר אמנם, אבל חשוב מאין כמותו. זה הדבר היחיד שעוצר אותנו לפעמים מלצרוח משעמום, לתלוש את האוזניות בזעם או לשלוח את המרואיין לטיפול דחוף במוסד מתאים. אמנם אי-אפשר לצפות, למשל, משדר רדיו שניצב מול שרידיו המפויחים של אוטובוס שהתפוצץ, שיכבוש לחלוטין את רגשותיו גם אחרי שהפעיל את "הטייס האוטומטי", כלומר נכנס למצב הנדרש של ריחוק נפשי. זה לא יהיה אנושי. אבל אם יעמוד וימלמל, "אני מזועזע, אין מלים לתאר את מה שאני רואה", הוא הרי לא ימלא את תפקידו. חזקה על המאזין שישמע את הזעזוע בקולו גם אם לא יכריז על כך.
חשבתי על כך בעת שראיתי את התמונות מ"אסון המכבייה". קשה להיזכר, לפחות בשנה האחרונה, בשידור שהמחיש בעוצמה כזאת את הפוטנציאל הדרמטי של התמונה המשודרת, גם אם מזווית חלקית ומרוחקת. המסך החצוי בין שני צדי חומת האצטדיון הוסיף מימד סוריאליסטי מצמרר. שוב נוכחנו כי הפער בין מה שיודע הצופה לבין מה שיודעים הגיבורים בעל-כורחם (במקרה הזה עשרות אלפים, הן ביציעים והן על המגרש) הוא המרכיב הבסיסי בכל יצירה דרמטית. אלא שעד מהרה התמקד השידור בסוגיה אם צריך להמשיך בטקס, בכולו או במקצתו, ובשאלה הבלתי נמנעת, הסממן המובהק של כל "פרשה": מי נתן את ההוראה? הזעם הקדוש ניתך על ראשו של דובר המכבייה האומלל, והצופה נותר תמה: אם ההחלטה להמשיך בטקס היא כה חסרת טעם ומבישה, מדוע לשדר את הטקס כולו בשידור ישיר? (למעשה, צוותי הצילום, לפחות רובם, נותרו במקום שנקבע להם מראש גם כשכבר היה ברור שההתרחשות האמיתית היא מחוץ לאיצטדיון). ובכלל, מה ההבדל העקרוני בין ההחלטה להמשיך את הטקס בעת "שבני-אדם נאבקים על חייהם" לבין הוויכוח בשידור חי על ההחלטה בשעה "שאנשים נאבקים וגו'" (ואת מאבקם, אגב, מנציח דווקא צלם חובב).
אולי אין זה אמור להפתיע את מי שעוקב אחר החלחול המתמיד של התבניות הנהוגות במדורי הספורט לעמודי החדשות. כשכל הפסד של נציגינו בעולם הוא "בושה" ואחרי כל ניצחון "היינו כחולמים", הכל נצבע בשני גוונים מוחלטים. גם הפעם ניכר סממן מובהק של "איך אנחנו נראים בעולם" בדרך שבה הזדרזו השדרים לתבוע את עלבון התדמית של ישראל, שהתיימרה לארגן אירוע ברמה בינלאומית גבוהה ולשדרו בשידור חי גם לחוץ-לארץ. עורכי העיתונים בלילה שבו קרס הגשר נקלעו ודאי להתלבטות קשה בעת שבאו לבחור את הכותרת הראשית: "גשר אל המוות" או "הביזיון"? למרבה המזל עמד לרשותם גם עמוד השער של מוסף הספורט, וכך אפשר היה למצות את כל הווריאציות של "מוות", "ביזיון" ו"אסון" (זו המלה שבה בחר חיים יבין לתאר את התאונה עוד לפני שהיה ברור כמה נפגעים יש ומה מצבם).
אפשר לתמצת לשתי מלים, בלשון ה"מגנה כרטא", את הסעיף הראשון באמנה שבין השדר לבין צרכן החדשות: "הביאס קורפוס". תן לנו את גוף העובדות. אלוהים הוא בפרטים. את הקביעות הנחרצות ב"סוגיות ציבוריות" מוטב להשאיר לציבור או לנציגיו הנבחרים, ומשני הסוגים הללו היו די והותר באצטדיון רמת-גן. אפשר וצריך לשאול שאלות נוקבות, אבל מן הראוי לזכור תמיד שאנו עושים זאת בשמו של המאזין או הצופה, וכי העיקר הוא התשובה ולא השאלה. הבלבול בין עובדות לפרשנות, שכבר דובר בו רבות, נובע לא מעט מן הפיחות במעמדו של הכתב-המדווח, איש השטח. במקום כתב לענייני מפלגות, למשל, מקבלים "עורך פוליטי" שמעדיף לשבת באולפן ולהישיר מבט בוטה אל המצלמה. הכתב-פרשן הוא גם מגיש וגם מראיין, ואת ההצלחה הוא מודד במספר החריצים בקת אקדחו, כמספר הפוליטיקאים שהצליח לכסח בשידור חי (או "לנקנק" כהגדרתה של מרואיינת ידועה). בזירת האגרוף הזאת העיתונאי הוא כבר לא הכרוז, אפילו לא שופט הקו, אלא מתמודד שווה מעמד. תוצאת הקרב אינה חשובה. העיקר הוא ה"שואו", ה"אקשן", ה"לוק", ה"קליפ", בקיצור – החשש מפני האצבע העצבנית של הצופה על השלט.
גם בעידן העיתונאי-הכוכב, שהוא "אייטם" בפני עצמו ונושא למסיבות עיתונאים, לא תזיק לכולנו מידה רבה יותר של ענווה.
רון נשיאל הוא כתב ועורך חדשות בקול-ישראל
גיליון 10, אוגוסט 1997