הכותרות הראשיות

כותרותיהם הראשיות של ארבעת העיתונים הכלליים נחלקות לשני נושאים מרכזיים: האחד אהוב ומשומש, האחר מעט פחות. "איך מינו אותו בלי לבדוק?", תוהה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנדפסת לצד דיוקנו המעונב של גבר חיוור במשקפיים ועניבה. זהו ד"ר רן ברץ, מועמדו של בנימין נתניהו לתפקיד "המסביר הלאומי" (כפי שמסביר עורך השערים של "ידיעות אחרונות"), כלומר ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה.

כיצד מגיע איוש שנוי במחלוקת של תפקיד הסברה בכיר אך לא מאוד חשוב לכותרת הראשית של העיתון הנמכר בישראל? התשובה אינה טמונה באיש עצמו או בהתבטאויותיו השנויות במחלוקת, כי אם באיש הרוצה למנות אותו לתפקידו ובחיבה המסורתית של התקשורת לסיכול מינוייו (ובכלל). "מזכיר המדינה האמריקאי צילצל לנתניהו וביקש הבהרות אחרי שהתברר שרן ברץ הטיח עלבונות גם בו ובאובמה, ולא רק בריבלין", מוסיף עורך השערים של העיתון של המדינה.

"נתניהו הבטיח לקרי לבחון את מינוי ברץ", מציין עורך השערים של "מעריב", שהעניק גם הוא את כותרתו הראשית לתקרית הדיפלומטית (חרף דבריו של ג'ון קרי, הבוקר דווח כי "נתניהו הבהיר היום כי אין בכוונתו לשקול מחדש את המינוי, אלא לטפל בנושא עם שובו לארץ מוושינגטון"). שמו של ד"ר ברץ שב וצץ הבוקר גם ברוב טוריהם של הפרשנים והכתבים הפוליטיים, ובעמודי השער של כל שאר העיתונים.

בשער "ידיעות אחרונות", כמה סנטימטרים משמאל לדיוקנו המחויך של המסבירן המיועד, נדפס דיוקן אחר של גבר במשקפיים. הוא אוחז בסנטרו ומישיר מבט שרמנטי למצלמה. "אקזיט על חשבוננו", מצקצקת הכותרת. זהו מיכאל גולן, הדמות הבולטת שמאחורי חברת הסלולר גולן-טלקום, שאתמול נחשף (בעיתון "כלכליסט") כי בכוונתו למכור אותה למתחרה הוותיקה והגדולה סלקום, שבעליה הקודמים גרפו הון מגביית תעריפי נשך מלקוחותיהם.

ב"ידיעות אחרונות", שופרם המסורתי של טייקונים, מספקים הבוקר סיקור תוקפני במיוחד למהלך של גולן-טלקום, החברה שיישמה את רפורמת הסלולר שנגדה נלחם העיתון. "ניתוק בפרצוף", סונטת כותרתה של הידיעה המרכזית, שנדפסת בפונט גדול על רקע תצלום נוסף של גולן. לחיזוק הרושם מגישים העורכים לקוראיהם טור צד המוקדש לטרוניות של לקוחות, וטור שאלות-תשובות הנושא את הכותרת הכאילו-רולניקית "פחות תחרות, יותר יקר".

מה קרה ל"ידיעות אחרונות"? האם השתלטה על העיתון כת של טהרנים ששמה לה למטרה להילחם למען הציבור ונגד בעלי ההון ועוזריהם מהשדה הפוליטי? כנראה שלא. עבור האנשים מרחוב מוזס בתל-אביב (שבקרוב יתפנו לאזור תעשייה בראשון-לציון) זוהי הזדמנות לא רק להיפרע מהטייקון שלא נכנס להם לכיס (או אולי, לא הכניס אותם לכיסו שלו), אלא גם להילחם את מלחמתו של אחד מבעלי הברית הפוליטיים העכשוויים של העיתון, שר האוצר משה כחלון – וגם לסמן את ההתפתחות ככישלון של נתניהו, שר התקשורת.

"שלוש שנים לאחר שקרא לצרכני הסלולר 'להפסיק להיות פראיירים' מוכר מיכאל גולן את גולן-טלקום לסלקום – ומנחית מכה על רפורמת הסלולר של כחלון", נכתב בכותרת המשנה לדיווח הנרחב, שתופס עמוד ברודשיט שלם. "כחלון פנה למשרד הממונה על ההגבלים העסקיים כדי לבטל את העסקה, ועשוי ללחוץ גם על רה"מ ושר התקשורת נתניהו", כותבים ומפללים עורכי "ידיעות אחרונות" בהמשך.

ב"ישראל היום", שופרו של נתניהו, המהלך של גולן דוחק הצדה את מינויו של ברץ וכובש את הכותרת הראשית. "מכה קשה לתחרות בשוק הסלולר", מבכה הכותרת. "המהפכה בסכנה", מתריעה סטמפה אדומה. הצהרות מטעם שרי התקשורת בדימוס כחלון וארדן מבהירות כי מדובר בעסקה רעה. "העסקה ‒ בכייה לדורות", מקוננת כותרתו של הדיווח בנושא. "יום שחור לתחרות", מכריזה כותרתו של מאמר פרשנות מאת הפרשן והעורך הכלכלי חזי שטרנליכט.

ב"גלובס" מנצלים את ההתפתחות כדי לטעון שהרפורמה שנגדה נלחמו בזמן אמת, ושהפכה אות ומופת לרפורמה מוצלחת המיטיבה עם האזרחים, לא היתה כל כך מוצלחת אחרי הכל. "איך שלא מסתכלים על זה, עסקת המכירה של גולן-טלקום לסלקום חושפת את הפנים האמיתיות של הרפורמה בסלולר, אותה רפורמה שתויגה ומותגה כאחת ההצלחות הגדולות של המדינה בשינוי פני ענף התקשורת והורדת מחירי הסלולר בעשרות אחוזים לצרכנים", טוען גד פרץ בטור פרשנות.

"היום, כאשר ברור שגולן-טלקום עומדת לעשות עלינו סיבוב (אם וכאשר תאושר העסקה, ויש ספק רב בכך), ניתן וצריך לומר זאת בפה מלא ובצורה הכי ברורה: מדינת ישראל סבסדה עסקת מאות מיליוני שקלים ששולשלה לכיס הפרטי של מיכאל גולן ושותפיו בגולן-טלקום", הוא כותב. הידיעה המרכזית בנושא, גם היא מאת פרץ, מבליטה את טענתו של גולן שלפיה "באופן פרדוקסלי, העסקה טובה לתחרות".

באשר לתפקידו של נתניהו כותב פרץ כי ספק אם ראש הממשלה ושר התקשורת "ירצה להיזכר כמי שהעלה את המחירים בסלולר אחרי שבקדנציה הקודמת המחירים ירדו. העלאת מחירים בסלולר זה משהו שאף פוליטיקאי לא ירצה שידבק בו". עיון בסיקור של "ישראל היום" מעלה כי לפחות בנקודה הזאת פרץ מדייק.

לצד הבלטת ההתנגדות הנחרצת לעסקה, בחינמון נזהרים במיוחד שלא לרמוז כי לראש הממשלה ושר התקשורת יש יכולת או אחריות למנוע את העסקה. שמו של נתניהו כלל אינו מוזכר בדיווח הנרחב (הדבר הכי קרוב לכך הוא ציטוט מטעם "משרד התקשורת"); שטרנליכט, בטורו, מזכיר את נתניהו בתוארו בלבד ומקפיד שלא לקרוא לו לעצור את העסקה – אלא מבקש ממנו לעודד את כניסתו של מפעיל סלולרי חדש שיתפוס את מקומה של גולן-טלקום, אם אכן תירכש.

ב"דה-מרקר", העיתון שדחף בכל כוחו את רפורמת הסלולר של כחלון, מכריזים מלחמה, באופן טבעי. "חוזרים להיות פראיירים?", זועפת הכותרת הראשית, הנדפסת על רקע תצלום של גולן שנצבע בסגול – צבעה של סלקום – ועיטורים בדמות סמליליהן של שלוש החברות הסלולריות הגדולות, אלו שגולן הוריד על הברכיים.

עורכי מהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר" אינם משאירים מקום לספק: "העסקה שבה תרכוש סלקום את גולן-טלקום מבטיחה לבעליה, מיכאל גולן, אקזיט של מאות מיליוני שקלים ‒ אבל מבשרת את התנפחות חשבון הסלולר שלנו", נכתב בשער. "היחידים שיכולים למנוע אותה הם שר הכלכלה או שר התקשורת ‒ ושניהם עונים לשם בנימין נתניהו", מובהר לקוראים. "אם הוא יאשר את מיזוג סלקום-גולן", קובע סמי פרץ בטורו השבועי, "הוא ייזכר כמי שבמו ידיו חיסל את ההישג הצרכני הכי חשוב של העשור האחרון".

הסברה

"אני חושב שד"ר רן ברץ, שראש הממשלה הודיע על מינויו לראש מערך ההסברה הלאומי, הוא דמות שולית כל-כך עד שאין שום טעם להתייחס למה שהוא אומר או כותב, לא כאדם פרטי ולא כאדם הנושא בתפקיד ממלכתי. נראה לי אפילו שאפשר לשלוח אותו במצנח רחיפה לגולן הסורי שבשליטת דאעש. יום למחרת הם יחזירו אותו עם רצון לפתוח במשא ומתן על חזרתם המיידית לעיראק, מפאת הסבל הקשה מנשוא שתסב להם הסאטירה הירודה שלו. הייתי אומר שצריך לירות בו, אבל הוא פשוט לא מספיק חשוב. סתם בן אדם חולה", משחזר רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה היומי שלו ב"הארץ" כמה פנינים מדף הפייסבוק של ברץ.

"את כל זה אני אומר כאדם פרטי, פובליציסט וסאטיריקן. בתור אדם פרטי מותר לי להתלוצץ על מי ומה שאני רוצה. ואני חושב שמן הראוי שהתקשורת תכבד את הדבר הזה. אני רוצה להדגיש שאינני חוזר בי מהדברים. לחזור בי מבדיחה? הדברים בפסקה הקודמת נכתבו בהיותי אדם פרטי, כסאטירה.

"אם אהיה אדם בתפקיד ממלכתי אהיה אדם ממלכתי. הפער בין מה שאני יכול לצחוק עליו בתור אדם פרטי לבין מה שאוכל לומר כאדם ממלכתי הוא מהותי, הוא עצום. [...] אני, אגב, מתאים מאוד להיות ראש מערך ההסברה הלאומי. גדלתי בלונדון עד גיל שמונה ואני מאוד מנומס ויודע לעשות מבטא בריטי וגם אמריקאי. חוץ מזה, כל הביקורת הנוקבת שכתבתי על נתניהו בשנים האחרונות נכתבה בהיותי אדם פרטי וכו'. בתפקיד ממלכתי, אני אעריץ אותו".

החוויה הישראלית

"העניין המרכזי במדינה שלנו הוא תמיד הישרדות מפני סכנת השמדה", אומר דבל'ה גליקמן בראיון לנעמה לנסקי מ"ישראל היום". "מפחידים אותנו שהכל פה ארעי ועלול עוד מעט להתמוטט, להיגמר, להימחק. או על-ידי פצצת אטום, או שניחנק ממחירי הדירות. טעם החיים הולך ואובד. טעם החיים ‒ ליצור, לטייל בטבע, לבלות עם האנשים האהובים עליך, לשתות כוס יין בערב. כל הזמן מסיחים את דעתנו".

בפתח "מוסף כלכליסט" חולק אמיר זיו עם הקוראים את מסקנותיו מטיול משפחתי ביפן. "יפן איננה אופציה משום שדברים מתנהלים בה כפי שתוכננו להתנהל. כלומר, מישהו חשב ותכנן כיצד ראוי לעשות לטובת הכלל, והכלל משיב לו כגמולו ופועל לפי ההוראות", הוא כותב. "כאן טמון ההלם התרבותי הגדול ביותר מבחינת התייר הישראלי, יותר מנערות המנגה הפרועות ואולמות הפצ'ינקו הרועשים והאוכל המוזר והטקסים במקדשים. התרבות אכן מרתקת ושונה, אבל התדהמה הגדולה היא דווקא מהמעטפת שבתוכה היא פועלת.

"קשה לתאר את שכרון השחרור של בוגר חוויית ההישרדות הישראלית שמגיע למקום שבו הדברים פשוט עובדים. בכל שעה, בכל תחום, בלי שתידרש לעמוד על שלך, לאיים, לפחד שיילקח ממך, להידרש להיות אגרסיבי, להיחשף לאלימות. סתם כך, הדברים מתנהלים כסדרם, זכויותיך שמורות, אין מה לחשוש, אתה מוזמן להתפנות לנהל את חייך. בעיניים ישראליות, סדר שאינו כרוך באלימות הוא בלתי נתפס. מתת אל שהופכת את יפן לבית-הבראה מנטלי".

"יש הרבה מה לעשות מול הוריקן שעומד לדרוס את המדינה שאתה חי בה, ויש מה לעשות מול מחבל שמנסה להרוג אותך, או מול מדינה שמנסה להשמיד את ילדיך", כותב אריאל שנבל במאמר המתפרסם בשער האחורי של "מקור ראשון". "כשם שהאדם משחק תפקיד בהחרפת תופעות מזג האוויר במאה האחרונה, בהחלט יכול להיות שגם לנו כישראלים וכיהודים יש מה לעשות כדי להנמיך את הלהבות בצד הערבי.

"אבל ‒ וזו הנקודה החשובה באמת ‒ הגיע הזמן להפנים נקודה בסיסית שלאדם המערבי, הליברלי ולמוד ערכי הסובלנות ואהבת האדם קשה לומר לעצמו: שום דבר שנעשה לא ישנה את העובדה שעשו שונא ליעקב, בדיוק כשם ששום דבר שנעשה לא יעצור את ההוריקן הבא מלהתפתח באוקיינוס או מהלוחות הטקטוניים להתחכך זה בזה ולגרום לרעידת אדמה. [...] מי שבחר להמשיך לגור כאן חייב להחליף דיסקט ולהבין שגל הטרור הבא בוא יבוא, שהמלחמה הבאה בוא תבוא ‒ לא כי אנחנו אוהבים מלחמות, ולא כי משעמם לנו, אלא כי זה מה שיש ושום דבר לא ישנה את זה. זה הציקלון הפרטי שלנו, זו רעידת האדמה הייחודית לנו, ואיתם נצטרך להתמודד בעיניים פקוחות ובלי היסטריה".

מהנעשה במרחקים

"החלק הכי מסוכן ב'חוק הבלתי רצויים' הוא צורת הניסוח המעורפלת שלו", אומר פעיל זכויות אדם רוסי לדן הרמה ואן-ווס, סופר הולנדי שרפורטז'ה שלו על רוסיה בעידן פוטין נדפסת ב"מוסף הארץ". "כל עמותה שמהווה איום על ביטחון המדינה, החוקה או כוחות הביטחון יכולה להיחשב כ'בלתי רצויה'. בפועל, זה אומר שכל עמותה שהקרמלין לא אוהב יכולה להיסגר.

"כמו שאפשר לקרוא בביוגרפיה של פוטין, כבר מימיו הראשונים בקג"ב בלנינגרד, הוא האמין בכל לבו שלחץ אדמיניסטרטיבי הוא ההפחדה האפקטיבית ביותר. כתוצאה מכך, עמותות מתמודדות עם מגוון שיטות של עיכובים יומיומיים בעבודתן, בהן טופסולוגיה אינסופית, בדיקות לא הגיוניות, קנסות וכן הלאה. ובסוף הוא בכל זאת יזרוק לכלא את האנשים הנחושים באמת".

בחלק אחר של הכתבה משוחח המחבר עם אותו מרואיין, סרגיי ניקיטין, על חוק נוסף שהעביר ממשל פוטין. "'חוק הסוכנים הזרים' עבר ב–2012, ואם עמותה קיבלה כסף מחו"ל אחרי מועד זה, היא היתה צריכה להירשם כ'סוכן זר'. כל סוגי התקשורת או ההתבטאויות של 'סוכן זר', כל החומרים המודפסים, היו צריכים להיות מסומנים בגילוי נאות, כדי שכולם ידעו שזו דעתו של 'סוכן זר'", מסביר ניקיטין. ואן-ווס מוסיף הערה: "בז'רגון הרוסי, השופע קונוטציות של ריגול ובגידה, המונח הזה כמוהו כהרשעה".

"מכיוון שה'סוכנים הזרים' כמעט אינם זוכים להגנת המדינה, אם בכלל, התפתחה ברוסיה אווירת הפקרות אלימה, בעיקר מחוץ לערים", הוא כותב. "מקרים של איומים על עמותות, השחתת רכוש ובריונות מסתיימים לרוב ללא ענישה. [...] אלברט קוזנצוב, בן 25, יליד אסטוניה, מסיע אותנו למשרד דרך פרברי העיר. דלת המשרד טונפה לאחרונה בצואה. קוזנצוב היה אחד משני הפעילים שנכחו באירוע שבו, ב-3 ביוני השנה, תקפו שני רעולי פנים את משרד הוועד בגרוזני, בירת צ'צ'ניה, לאור יום. הוא ראה את המסור החשמלי פורץ את הדלת, אבל התחיל לפחד רק כשהבין שהמשטרה לא מגיעה לעזור.

"'חשבתי, 'אנחנו מוגנים פה, המשרד נמצא ברחוב הכי סואן בעיר, יש פה שוטרים בכל מקום'. והם באמת היו בכל מקום, הם פשוט לא נקפו אצבע כדי לעזור. שאלתי חבר, שהיה אמור להתקשר למשטרה, מה קרה; הוא אמר שלקח להם 45 דקות לענות לטלפון. קבוצה קטנה התאספה ברחוב והריעה בעת שהמצלמות נופצו. קוזנצוב והעובד הנוסף קפצו לבסוף מחלון המשרד. [...] 'אחרי שקפצתי, תפסתי שוטר וביקשתי שיבוא לעזור לנו. הוא פשוט הפנה את הראש לכיוון השני'".

"עוד הוא מדבר, והרב דב ליאור, הקיצוני ברבני יש"ע, יצא מבית-הכנסת מוקף בפמליה של משמשים בקודש", כותב נחום ברנע ברפורטז'ה המסכמת את רשמיו מביקור בהתנחלות גבעת-זאב בעקבות הוראת בג"ץ להרוס בית-כנסת שהוקם בניגוד לחוק על קרקע של פלסטיני. "מיד אחר-כך ירדה לחצר חבורה גדולה של צעירים, אולי 30, והתאספה סביבי", הוא ממשיך. "'תלך מכאן בבקשה', אמר המנהיג שלהם. את המלים התיז בקול, לאט-לאט, הברה אחר הברה. מתברר שהנימוס של בן-גביר מדבק.

"החבורה סגרה עלי. אחד מהם לבש חולצה של כהנא חי. אחרים לבשו חולצות עם סיסמאות ימין. אחד היה רעול פנים. כשקירב אלי את ראשו, במחווה של איום, ראיתי נער עם עיניים מפוחדות. בשוליים עמדו אברכים חרדים. בכל מקום שיש בו אקשן, יש חרדים בשוליים. 'לך אל הערבים', צרח אחד הצעירים. 'הם יקבלו אותך'.

"כשעליתי במדרגות עף לכיוון שלי בקבוק קולה משפחתי, מלא וסגור. הוא החטיא אותי בחצי מטר. כשנחת על הקרקע, התמלא בקצף עכור, תוסס. אחריו באו כל מיני חפצים שלא הצלחתי לזהות בחושך. רק אז שמתי לב שבכל הרחבה אין שוטר אחד לרפואה. גם בן-גביר נעלם פתאום, בשכל רב. נסעתי משם. בדרך למדתי מדוע הזכיר בן-גביר את כתב ערוץ 10 [רועי שרון]: הוא וצוותו חטפו מטח משלהם לפני שהגעתי לשם.

"ברחבה מאחורי תחנת הדלק, כמה מאות מטרים מהזירה, חנו חמש מכוניות משטרה. חבורה גדולה של מג"בניקים התיישבה לאכול ב'מאפיית נחמה'. שוטרים אוהבים לאכול. הכהניסטים, אמרתי להם, השתלטו על בית-הכנסת. 'אנחנו נעלה את זה (לרשת)', אמר לי אחד השוטרים, והלך לאכול בורקס".

בכל זירה

במוסף "הערב" של "גלובס" משוחח לי-אור אברבך עם רועי שרון, כתב השטחים של חדשות ערוץ 10, בעקבות מקרה תקיפתו בגבעת-זאב. "יש הסתה נגד התקשורת, שגם אני וגם קולגות שלי פוגשים בכל זירה, וזה מגיע לאלימות", אומר שרון. "זה קרה לכתב חדשות 2 פוראת נאסר בעפולה לפני חודש, וגם לניר דבורי בירושלים אחריו. זה קשור למצב הבטחוני, וזה קורה כבר כמה שבועות".

"מצפים ממך יותר כי אתה דתי?", שואל אותו אברבך. "אני מעריך שכן", משיב שרון. "גם חיים לוינסון מעיתון 'הארץ' היה שם והקו שלנו די דומה, אבל בגלל שאני עם כיפה על הראש, העבודה שלי יותר מפתיעה אותם. אם אתה דתי, אתה לא אמור כביכול לדבר נגד הנכד של הרב כהנא. אתה אמור לתמוך במאבק נגד הפינוי ולא לעשות נזק. בעיניהם כתב דתי צריך להיות שופר".

הגז

"ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתפקידו כשר הכלכלה, הודיע אתמול רשמית על כוונתו לאשר את המתווה באמצעות חתימה על סעיף 52", מודיעה ידיעה בינונית הנדפסת בעמוד מודעות האבל של "ידיעות אחרונות". "מדובר במתווה שלטענת המדינה אמור לייצר תחרות במשק האנרגיה ולהקטין את כוחן של קבוצת דלק וחברת נובל-אנרג'י במשק הגז, ואת יכולתן לנצל את מעמדן המונופוליסטי", מציין הכתב, עמיר בן-דוד.

"המתווה עורר התנגדות נרחבת הן מכיוון האופוזיציה, והן בציבור, שפתח במחאה שהלכה והתרחבה. ההערכה היא שמתנגדי המתווה, שצפויים לקיים מחר בערב הפגנת מחאה נגדו בכיכר הבימה בתל-אביב, יעתרו לבג"ץ בניסיון לעכב את אישור המתווה ולהביא לשינוי בו", הוא מסכם.

נחמיה שטרסלר, בטור המתפרסם במדור הדעות של "הארץ", חוזר ארבע פעמים על הסיסמה השקרית שהפיץ נתניהו, ולפיה כל עוד המתווה אינו מיושם הגז הטבעי נותר "תקוע עמוק באדמה". כידוע, גז טבעי ממאגר תמר מוזרם מקרקעית הים לחופי ישראל מאז 2013. עורכיו של שטרסלר לא טרחו לתקן את המידע המסולף.

"מגש הכסף"

גיא רולניק מקדיש את החלק הפותח את טורו השבועי ב"דה-מרקר" לדיון בסדרה התיעודית "מגש הכסף" בכיכובו ובנסיבות ההצלחה שלה. "יותר ממיליון צפיות נרשמו בעשרת הימים האחרונים לסדרה הדוקומנטרית 'מגש הכסף', שיצרו דורון צברי ואמיר בן-דוד. גם אם מספר הצופים השונים נמוך משמעותית, עוצמת התגובות לסדרה חריגה מאוד ביחס לז'אנר שלה.

"בסופו של דבר, מדובר בשלושה גברים בגיל העמידה, שעומדים מול לוח במשך כשלוש שעות, מציירים גרפים וחוזרים, לפעמים בפומפוזיות ובנחרצות עודפת, כמקובל במדיה הטלוויזיונית, על רעיונות שהם משמיעים בין חמש ל-20 שנה בווריאציות שונות. לא היו שם חידושים גדולים וגם לא רגעים טלוויזיוניים מרגשים במיוחד, כמקובל ב'מאסטר שף'", הוא כותב.

"איני מבין בקולנוע ובטלוויזיה. קשה לי להסביר מה הפך את שלושת הנאומים הארוכים האלה לסחורה ויראלית שגרמה לכל-כך הרבה ישראלים לשתף אותם במייל, בפייסבוק ובטוויטר. מעבר לכישרון וליזמות של צברי ובן-דוד, שלקחו סיכון והלכו נגד כל היגיון המקובל בעולם הטלוויזיה, ייתכן שיש כאן דבר אחד נוסף שמעיד יותר על שוק התקשורת הישראלי יותר מאשר על הסדרה עצמה.

"[...] לשלושת הדוברים ב'מגש הכסף' יש השקפות עולם, אופי ורקע אישי שונה מאוד. למעט פוסטר משותף שהפיקו יוצרי הסדרה לפני חודש, אין שום קשר בין השלושה וקשה לחבר ביניהם. היכולת של צופים, ככל שהיא קיימת, להתחבר לשלוש עמדות שונות לחלוטין, משקפת בעיקר ניכור גדל בין ציבור רחב לבין המוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים ‒ משום שהשלושה מביאים נרטיב שונה מזה שהישראלים מקבלים משני ערוצי הטלוויזיה, שני העיתונים ושלושת אתרי האינטרנט הנפוצים בישראל".

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", כאילו כדי להוכיח את דבריו של רולניק, לא דנים היום כלל ב"מגש הכסף" ובשיח הער שעוררה בקרב חלקים נרחבים מהציבור הישראלי. ב"מעריב" כותב בן כספית כי מדובר ב"סדרה חשובה, מעוררת מחשבה ודיון", וכי "סיפור הריכוזיות אמיתי, מקומם ומעורר תהיות", אם כי מעיד שיש לו בעיה (בין היתר) עם טון דיבורו של רולניק. במדור הכלכלה המצומצם של "מקור ראשון" מירי שלם מבקשת מהיוצרים להתחיל לעבוד על סדרת המשך.

שרון גל

"אין בעזיבה שלי את הכנסת שום דבר שלא קשור לעובדה שהרגשתי שאני לא תורם מספיק תמורת מה שקיבלתי ומה שהיה לי כחבר-כנסת", טוען שרון גל בראיון ל"7 ימים". "עדיין – העזיבה שלך לוותה בגל שמועות", מקשה המראיינת, אמירה לם. "שטויות במיץ עגבניות", משיב גל. הראיון נפתח בתיאור התקרבותו המחודשת לדת.

פישמן

"כל יזם הוא הרפתקן: שונאי סיכון לא משקיעים בהון סיכון ופחדנים לא לווים כסף לעסקים. כזהו גם אליעזר פישמן, בין היתר בעל השליטה (על הנייר) בזוג החברות כלכלית-ירושלים ומבני-תעשייה, שאותן רכש מהמדינה באחת מההפרטות הראשונות בתולדותיה. על הנייר, כי המניות שלו, אלו ואחרות, רבות ומגוונות, משועבדות לבנקים", כותב סבר פלוצקר בפתח החטיבה הסוגרת של טורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לדיון ביקורתי בעסקיו של הטייקון הקורס.

"אני מכיר את פישמן עוד מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, כששימש יועץ פיננסי של הקיבוץ-הארצי, ואני עורך כלכלי ועורך ראשי של 'על המשמר' – עיתון יומי בהוצאת הקיבוץ-הארצי ומפ"ם", מספר פלוצקר. "'על המשמר' הוביל קו של התנגדות תקיפה לפניית הקיבוצים לבורסות ולקרנות נאמנות – כפי שהמליצו להם באותה תקופה פישמן ושותפיו. עם התנפצות בועת הבורסה ומשבר מניות הבנקים מצאו עצמם גם הקיבוצים וגם פישמן בצד המפסיד".

פלוצקר מזכיר אמנם כי פישמן אינו רק מהמר, אלא גם אדם ש"השקיע בתקשורת", אך כנהוג בעיתונו הוא אינו מציין שמאחורי התיאור העמום עומדת גם החזקה של נתח ממניות "ידיעות אחרונות", וכי פישמן מחזיק גם במניות השליטה בעיתון הכלכלי "גלובס", המתחרה ב"כלכליסט" של קבוצת מוזס.

באופן מעורר עניין, גם במהדורת סוף השבוע של עיתונו של פישמן מצאו לנכון לשוב השבוע למשבר החובות של הקיבוצים – כמובן, לא כדי לדון בחלקו של פישמן בקטסטרופה הכלכלית ההיא אלא כדי לנגח את אויביו הטבעיים של עיתון העסקים.

"מדוע המתנגדים למתווה הגז רואים בו שחיתות ובהסדר הקיבוצים עניין לגיטימי?", תוהה כותרת הגג של טורו השבועי של סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, המתמחה בז'אנר זה של הטחת האשמות כתחליף לדיון מנומק (לא מזמן תקף את עמדתו של השר להגנת הסביבה אבי גבאי נגד מונופול הגז בטיעון הענייני הבא: גבאי ניהל פעם את בזק, שגם היא מונופול).

טורו של ציפורי עוסק השבוע בביקורת שיש לו על חברי-הכנסת איתן כבל ושלי יחימוביץ', שאיור שלהם בדמות זיקית דו-ראשית מתנוסס במרכז כפולת העמודים הפותחת של יומון הערב הכלכלי. "מדי פעם הזכרנו פה בחצאי משפטים את הסדר הקיבוצים, שאיש ממפלגת העבודה וחבורת הטהרנים העיתונאיים אינו מעז לגעת בו ולספר את סיפורו", כותב ציפורי, ומפנה את קוראיו לתזכורת כתובה מאת משה ליכטמן ("הרגולטור היה שפוט של הקיבוצים, הבנקים לחצו להסדר והמדינה ממשיכה להעלים עין מהפרות החוזה של הקיבוצים", מתמצתת כותרת הגג של הרשימה).

"אתם מוזמנים לקרוא בעמ' 2 על ההסדר המדהים הזה, שהשלב האחרון בו נסגר ב-2010, בלי שהתנהל עליו דיון ציבורי נוקב, אולי משום שהתקשורת אז היתה פחות נשכנית ואולי מסיבות אחרות לגמרי. 20 מיליארד שקל במחיקות, הפרת חוזים ותופעות פסולות. קראו בבקשה", כותב ציפורי, וממשיך בהסחת הדעת: "האם מחיקה של 20 מיליארד שקל בתוך גילוי תופעות כה חמורות היא לא שחיתות? היא לא עניין של 'הון-שלטון'? היא לא עניין לחקירה פלילית, גם אם עברו לא מעט שנים מאז שההסדר החל להתגבש? הרי כל מי שמקדש את הדמוקרטיה, למען עתיד ילדינו, כפי שנוהגים לומר כל הטהרנים, צריך לדרוש לפצח את קופת השרצים של הסדר הקיבוצים".

דימוי הזיקית אינו הולם את טורו של ציפורי: בעוד הזיקית משתמשת – על-פי הסברה הרווחת – במנגנון של חילוף צבעים כדי להתמזג בסביבה ולהסתתר מאויביה, ציפורי מיישם טקטיקה הפוכה: הוא מייצר ענן אוויר חם כדי להסיח את דעתם של קוראיו מהיעדרו של טיעון סדור. איור של בואש היה מתאים הרבה יותר.

עושים לביתם (1)

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" משיקים היום עוד שיתוף פעולה ממותג. "מיזם 'מהנדסות העתיד' יוצא לדרך ומחפש את הדור הבא", מודיעה כותרת הגג לדיווחו של אודי עציון, המציין כי מדובר בפרויקט שנערך "ביוזמת התעשייה האווירית, 'ידיעות אחרונות' ו-ynet". לדיווח נלווה טור מאת שר החינוך, נפתלי בנט, המשייך את המיזם לתוכנית הלאומית למתמטיקה שמקדם משרדו.

בשער האחורי של העיתון נדפסת ידיעה מאת רז שכניק העוסקת בכך ש"הוליווד הצדיעה לחיילי צה"ל". שלא כמצופה מעיתון המכריז על עצמו ככזה המעוניין לעניין את קוראיו ולהפיח בהם רגשות גאווה לאומיים, ב"ידיעות אחרונות" לא מפרסמים תצלומים של החיילים שנשלחו לייצג את צבאם בהוליווד, וגם לא תצלומים של כל אותם כוכבים נוצצים שהתייצבו כדי לתת להם כבוד. התצלום היחצני שמלווה את הידיעה הוא דיוקנו הייצוגי של חיים סבן – המיליארדר, חביב המערכת וממארגני האירוע.

עושים לביתם (2)

ב"מעריב" משיקים מיזם משותף חדש עם הקרן לידידות. לרגל המאורע מתפרסם בעיתון ראיון נרחב ומפרגן (כרמית ספיר-ויץ) עם נשיא הארגון הפילנתרופי, הרב יחיאל אקשטיין, שדמותו היא המוטיב החוזר בשלל שיתופי הפעולה הממומנים שמקיימת הקרן עם גופי תקשורת שונים. "אנחנו לוקחים כל שקל ברצינות רבה. זה כסף קדוש בעינינו", הוא אומר.

חוגגים יום הולדת

בשני עיתונים מתפרסמות היום ידיעות תצלום על יום הולדתה ה-57 של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, שחל אתמול. בידיעות, שעליהן חתומים הכתב המדיני של "ישראל היום" שלמה צזנה והכתבת הפוליטית של "מעריב" דנה סומברג, משובץ תצלום שצילם הספר של הגברת נתניהו, ז'אן כהן. צזנה מסתפק בציטוט מתוך פוסט פייסבוק שפורסם אתמול מטעם ראש הממשלה, שבו שובץ התצלום ("רעייתי היקרה, יום הולדת שמח"). סומברג מצטטת ברכה שהשאיר אחד הגולשים, והערה מאת גולש אחר: "מקווה שנוח לך בווילה, כשלנו אין כסף לחשוב בכלל על דירה".

ב"דה-מרקר" מראיינת טלי חרותי-סובר את עו"ד נעמי לנדאו, המייצגת את מני נפתלי וגיא אליהו בתביעותיהם נגד משרד ראש הממשלה, ששבו והעלו אל מעל לפני השטח את הטענות על התנהגותה האלימה והגסה של שרה נתניהו. "אני לא לוקחת ממני נפתלי אגורה, ונוני מוזס לא משלם לי", היא מצהירה במענה לטענה שהשמיעה רעייתו של נתניהו מעל דוכן העדים.

סימנייה

"הטרדת מפרסמים, לחצים על רבנים, הבטחת ג'ובים וכסף ציבורי שעובר מיד ליד – הקרב בין אריה דרעי לאלי ישי עדיין לא הסתיים, רק החליף ערוץ, כאשר בחודשים האחרונים מנהלים פעילים בש"ס מלחמה עיקשת כדי לשלוט בתחנות הרדיו המשדרות למגזר החרדי" (כותרת המשנה לכתבת תחקיר מאת נתי טוקר, "דה-מרקר").

ענייני תקשורת

חופש הביטוי. "חלקים מסוימים במערכת השלטונית אצלנו בזים לשומרי הסף", אומרת אילנה דיין ללי-אור אברבך מ"גלובס" בראיון המתפרסם לרגל פתיחת העונה החדשה של "עובדה". "אני רואה מכנה משותף בין ההתלהמות על בית-המשפט העליון וההדחה של ראש רשות החשמל, וההזזה של הממונה על ההגבלים העסקיים שלא נוחה לנו ההחלטה שהוא מקבל, ובין היחס לתקשורת. זו בעיה בארכיטקטורה של הדמוקרטיה. התוצאה היא התנהלות מתגוננת ‒ אצלנו זו צנזורה עצמית, ובבית-המשפט העליון אפילו מפחדים להגיד היום את המלים 'זכויות אדם'".

מירי רגב והרדיו הצבאי. כל העיתונים מקדישים שטחים לא מבוטלים לעיסוק בהצהרותיה של שרת התרבות, מירי רגב, בנוגע לתחנות הרדיו גלי-צה"ל וגלגל"צ ובנוגע לאחראי עליהן, שר הביטחון משה יעלון. ב"ידיעות אחרונות" מבליטים את הקונפליקט בין שתי הדמויות הפוליטיות ("רגב: 'יעלון שכח שצה"ל הוא צבא העם'; יעלון: 'היא יכולה לצעוק עד מחר'"). לצד הדיווח (רז שכניק) נדפסים שני טורים: באחד מהם מתבטא הזמר וחביב המערכת אביב גפן בזכות שיטת הפלייליסט; באחר מתייחס הכתב הצבאי יוסי יהושוע לחילוקי הדעות במערכת הביטחון באשר לתפקידן של התחנות הצבאיות.

"הרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגד להמשך קיומה של גל"צ כתחנה צבאית, במיוחד על רקע תוכניות הקיצוצים וההתייעלות. הוא מאמין שחשוב שגל"צ תמשיך לפעול כתחנה עצמאית ובלתי תלויה – אך לא רוצה שצה"ל יממן אותה. משום כך הורה לראש אגף התכנון, אלוף עמיקם נורקין, להציג תוכנית חלופית להפעלת התחנה, ואחת האפשרויות שנשקלות היא הפעלתה כיחידת סמך במשרד הביטחון", כותב יהושוע. "כשדנים בעתיד גל"צ יש לזכור שתחנה שתהיה כפופה לשר הביטחון עשויה להיות מושפעת מלחצים פוליטיים", הוא מציין בהמשך.

"תחנת גלי-צה"ל היא שהציעה לשרת התרבות והספורט מירי רגב להוסיף תחנה צבאית נוספת, 'גלגל"צ 2'", חושף אברבך ב"גלובס". "במסמך שהגיע לידי 'גלובס' מפורטות בהרחבה ההצעות של התחנה הצבאית לשינוי המציאות בתחנת המוזיקה גלגל"צ, לאור התרבות הביקורת על אפליית מוזיקה ישראלית וים תיכונית בפרט בשל שיטת הפלייליסט הנהוגה בה", הוא כותב, ומצטט מהמסמך. צלם "הארץ" תומר אפלבאום, שנשלח אתמול לצלם מסיבת עיתונאים שכינסה רגב, הצליח לנפק תקריב של המסמך כשהוא אחוז בידיה של שרת התרבות.

ביבי. לקראת סוף הראיון עם אילנה דיין שואל אותה אברבך מתי היתה הפעם האחרונה שריאיינה את ראש הממשלה נתניהו. "לפני שנתיים או קצת יותר, כששידרנו תוכנית על הגרעין האיראני", היא משיבה, ומספרת כי היא נוהגת להציע לו להתראיין "פעם בחודש". "ואין לו עניין?", תוהה אברבך. "כנראה שלא", משיבה דיין.

ללא שם. שלושת הטבלואידים ‒ "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" ‒ מפרסמים ידיעות מהללות העוסקות בגבורתו של לוחם בצה"ל שהרג שלושה מחבלים בתשעה ימים. אף שלכל הידיעות מצורפת תמונה של הלוחם שנמסרה לפרסום מידי דובר צה"ל, בכל העיתונים מתעקשים לכנותו "רב"ט ת'". ב"הארץ" סיפורו אינו מוזכר.

טלוויזיה מסחרית. "זכיינית ערוץ 2 קשת דורשת להפחית את מחויבויות התוכן שלה להשקעה בסוגה עילית בכ-80 מיליון שקל בשנתיים הקרובות", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "בינתיים התחילה קשת לשדר לפי לוח השידורים העונתי המקוצץ שהגישה, בלי שניתן לה אישור", הוא מציין.

חומה מכובסת. ידיעת תצלום קצרה ובלתי חתומה המתפרסמת בשער "מקור ראשון" מספקת המחשה לדיסוננס שנוצר כשמצליבים בין מונחים מכובסים ובין המציאות. "שבר ענן בשעות הצהריים אתמול גרם להצפות באזורים אחדים בירושלים. בתצלום: מכוניות שקועות ליד גדר ההפרדה", נכתב בה. בתצלום ניתן להבחין בכמה מכוניות, במים רבים ובחומת בטון גבוהה.

פגז מן העבר. בדברים שאמר דבל'ה גליקמן בראיון ל"ישראל שישבת" נפלה שגגה. אף שגליקמן טוען כי העונה החדשה של הסדרה "שטיסל" היא שיתוף הפעולה האמנותי הראשון שלו עם ששון גבאי, השניים למעשה שיתפו פעולה כבר לפני שנים רבות, למשל בפרק "סוכן 008" של הסדרה "זהו זה" משנת 1986. גליקמן גילם סוכן חשאי בשם אפרים, וגבאי גילם (ברוטציה) את אביו וסבו העצבניים.

כינוי ציני. "הבהרה: ביום 6.6.14 פורסם בעיתון טור דעה פרי עטו של דרור אידר ובו נכתב כי מכון המחקר 'מולד' קיבל תרומה מגוף המכונה 'הקרן להחרבת ישראל'. הרינו להבהיר כי המדובר בכינוי ציני שבו נעשה שימוש כחלק מהבעת הדעה של הכותב ולא בטענה עובדתית, ואם מכון 'מולד' או מי מאנשיו נפגעו מהביטוי, לא זו היתה כוונתנו" ("ישראל השבוע", היום).