עם תחילת ההסלמה הבטחונית הנוכחית וגל פיגועי הדקירה, החל ויכוח מקצועי בין הפרשנים לכתבים הצבאיים שעניינו הגדרת התקופה: האם מדובר באינתיפאדה שלישית, התקוממות אלימה או רק "גל טרור". ואולם, לפחות בכל הנוגע לסיקור אזרחי ישראל הערבים, ניכר מהתנהלותם של רבים מכלי התקשורת כי הוויכוח הוכרע: מדובר במלחמה של ממש.
על אף שכל אזרח חמישי בישראל הוא ערבי, הסיקור התקשורתי של המיעוט האתני המשמעותי ביותר במדינת ישראל הוא לרוב מצומצם וחדגוני. מעטים מהמרואיינים בכלי התקשורת הם ערבים, מעטים מהפרסומים השונים מוקדשים לאוכלוסייה הערבית, וגם הם עוסקים בדרך כלל בנושאים בטחוניים, פוליטיים או פליליים ונימתם שלילית. עם זאת, בשבועות האחרונים, על רקע ההסלמה והמתח הפוליטי הרב, טיפס שיעור נוכחותם של האזרחים הערבים בתקשורת בעשרות אחוזים. האופי שלבשה נוכחות מוגברת זו מזמין התבוננות מיוחדת.
מעקב יומיומי שלי ושל עמיתי העלה כי הסיקור התקשורתי נוהג לאפיין את דמות הערבי כשני טיפוסים הפוכים: מצד אחד "האח הטוב" ומן הצד האחר "תומך הטרור". הראשון מתנער מהקשרים פוליטיים, מעוניין להמשיך בעבודתו השלווה בבית-החולים או במסעדה המקומית ושואף לדו-קיום וחיים שקטים לצד היהודים. אם הוא גם יוצא נגד ההנהגה הערבית והעיסוק שלה בפלסטינים – מה טוב.
הטיפוס השני הוא היפוכו הגמור של הראשון: אזרחים ערבים שאינם מפגינים, אלא משתוללים באלימות, מזדהים עם הדוקרים ומעודדים את גל הפיגועים, ולמעשה מעוניינים לחתור תחת המדינה ולהרוס אותה; אותו אפיון של האזרח הערבי שקידמו במרץ מפלגות הימין ונציגי הממשלה, שהציגו את הציבור הערבי ובעיקר את מנהיגיו כאויבי העם ותומכי טרור.
אלא שברווח שבין שני הטיפוסים הללו, שכמותם אכן קיימים בקרב אזרחי ישראל הערבים, נוצר ואקום תקשורתי, הגם שהוא מאכלס מגוון גדול הכולל את רוב האזרחים הערבים. וכך, זר שהיה נוחת בישראל במציאות הנוכחית, ולומד על האזרחים הערבים מן התקשורת, היה סבור כי אלו שייכים לאחד משני קטבים: או לוסי אהריש או שיח' ראאד סלאח. הדיכוטומיה החדה הזו יצרה מיצג שטחי וחד-ממדי של הציבור הערבי בישראל. העדרם הבולט של דוברים ערבים מאולפני הטלוויזיה ותוכניות הרדיו – בכל תחום שהוא – ודאי תורם לכך.
התקשורת הישראלית מחמיצה את התמונה המורכבת יותר ומזניחה אזרחים ישראלים רבים שמעוניינים להיות שותפים בחברה ובמשק הישראלי, דורשים את זכויותיהם החוקיות והחומריות ומעוניינים לחיות בשוויון ובשגשוג כלכלי, אך גם אינם מוכנים לוותר על זהותם הפלסטינית ועל הזיקה הלאומית והפוליטית שלהם לפלסטינים בגדה ובעזה – בני עמם ולעתים קרובות גם בני משפחתם וקרוביהם.
ynet, סיקור ההפגנה בסכנין, 10.10.15
דוגמה מובהקת, אחת מני רבות, לשיקוף התקשורתי הבעייתי של האזרח הערבי היא השביתה הכללית והפגנת ההמונים בסכנין שעליה הכריזה ההנהגה הערבית בעיצומה של ההסלמה. על אף שמדובר באקט המחאה הבסיסי והלגיטימי ביותר בחברה דמוקרטית, ועל אף שיום זה עבר ללא אירועים אלימים כלל, השביתה הוצגה בכלי תקשורת רבים כמעשה של הזדהות ותמיכה בגל הטרור.
לעמדה הפוליטית המורכבת של המיעוט הערבי לא היה מקום בסדר היום התקשורתי. התקשורת אינה מסוגלת לעכל אזרחים ישראלים, רובם מוסלמים, שמודאגים מפני שינוי הסטטוס-קוו בהר-הבית והפגיעה ברגשות המתפללים, מתנגדים להימשכות הכיבוש של בני עמם בשטחים והקורבנות שהוא גובה, ונוסף לכל אלה גם חיים במציאות של אפליה ואי-שוויון חריפים כמעט בכל פרמטר כלכלי וחברתי ביחס לרוב היהודי – אך גם בשום אופן לא תומכים באלימות או בטרור ועל-פי רוב שומרים על החוק.
אין מדובר בהנחה כללית או תיאורטית. מספר האירועים האלימים בהשתתפות ישראלים ערבים בשבועות האחרונים היה זעום – על אף שגם הם היו נתונים לחרדה ופחד. ברם, למרות העובדות בשטח, בעיני מרבית התקשורת כל מי ששבת או הפגין באותו יום נחשב אוטומטית לתומך בטרור או מזדהה עימו.
לשיקוף התקשורתי הבעייתי של האזרח הערבי השפעה מיידית ומרחיקת לכת, הרבה יותר מאשר במקרים ובנושאים אחרים. רוב הישראלים מתוודעים לאזרח הערבי ומגבשים עליו דעה בעיקר דרך אמצעי התקשורת והסיקור היומיומי שהם מעניקים לו. כך, לדוגמה, ביום שלאחר אותה שביתה ארצית שתוארה כ"תמיכה בטרור", נוצר גל של קריאות ברשתות חברתיות להחרמת עסקים בבעלות ערבית בערים יהודיות ששבתו ביום שלפני כן, בטענה שהם הזדהו עם מעשי הסכינאות.
לתקשורת היה גם תפקיד לא מבוטל בלחץ העצום שהפעילו הורים מודאגים ברחבי הארץ, לחץ שגרם לסילוק והרחקה של עובדים ערבים מבתי-ספר ומוסדות ברשויות שונות ופגיעה בזכויותיהם. הקשר בין הסיקור המגמתי לתגובות הציבור ברשתות ובשטח חד-משמעי. אזרחים שומרי חוק שהחליטו לנקוט צעד מחאה לגיטימי ולא אלים איבדו פרנסה וזכויותיהם נפגעו – בעיקר בגלל האופן שבו הם הוצגו על-ידי התקשורת.
למרות שינויים מרחיקי לכת בהשתלבות האזרחים הערבים בשוק העבודה ובמרחב הציבורי בישראל בשנים האחרונות, רוב הציבור היהודי בישראל כמעט שאינו בא עימם במגע יומיומי. יהודים וערבים חיים לרוב ביישובים נפרדים ועובדים בנפרד, וגם בתחנות חיים מעצבות, כמו שירות צבאי ולימודים, קיימת הפרדה. התפיסה וההיכרות שיש לרובנו עם האזרח הערבי הישראלי הן במידה רבה דרך כלי התקשורת שאנחנו צורכים והאופן שבו הם משקפים אותו.
בתקופה של הסלמה ועימות פוליטי חריף, הדבר מקבל משנה תוקף. בזמן שהפוליטיקאים עסוקים בסימון מטרות ורף ההתלהמות עולה, לתקשורת יש תפקיד מכריע בתיווך המציאות והעמדות של החברה והאזרחים הערבים לרוב היהודי בישראל. בשבועות האחרונים קיבל תפקיד זה משמעות דרמטית בגלל העימותים הממשיים והמתח העצום שנוצר בין שני חלקי החברה הישראלית.
דווקא בימים שבהם החברה הישראלית מאיימת להיקרע לשניים ומעט המרחבים שבהם השותפות היהודית-ערבית עוד קיימת מתחילים להתמוסס, תפקידה של התקשורת כשומרת הסף של הדמוקרטיה מרכזי מתמיד. אל מול קריאות של דה-לגיטימציה והסתה שחותרות לפילוג וסימון אויבים מבפנים, חשוב שהיא תדע לגלות אחריות ותחתור לייצוג הוגן ומדויק ככל הניתן של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית.
אבל לא רק "הערבי הרע" – גם הניסיון להציג את דמות "הערבי הטוב", שלא רוצה לשמוע מפוליטיקה או מהפלסטינים ורק שואף לחיים שקטים ופרנסה, גורם בפועל לנזק. אזרחים ערבים רבים אכן שואפים לשלום ולקיום משותף עם האזרחים היהודים בישראל, אך בו זמן גם אינם מוכנים לקבל את האפליה ואת הכיבוש של אחיהם בשטחים. כך גם ההנהגה שבחרו, שהוצגה גם היא בתקשורת כמקשה אחת שלילית ומסיתה, הגם שיש בתוכה מגוון רחב מאוד של עמדות, דעות ודרכי פעולה.
ככל שהציבור היהודי יקדים להכיר ולקבל את דמותו המורכבת של האזרח הערבי, כך כנראה יתקרב היום בו שותפות יהודית-ערבית בתוך ישראל תהפוך לאפשרות ריאלית ובת-מימוש. זה לא יקרה כל עוד התקשורת תמשיך לעשות לעצמה הנחות ולהסתפק בהצגת מקרי הקיצון.
עידן רינג הוא מנהל הפעילות הציבורית ופרויקט ייצוג ערבים בתקשורת של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי