מדינת ישראל אינה חדלה להפתיע אותי, אף כי אחרי 15 שנה אפשר היה לצפות שאתעייף או אתייאש. ואולי זה עוד יקרה לי. אחד הדברים הנשגבים מבינתי הוא הדרך שבה התקשורת בישראל עושה את מלאכתה. ישראל יכולה להתברך בעיתונאים מצוינים, בלי ספק, ולי יש מלוא ההערכה לעמיתיי. האם זו סתירה? לא.

קוצר ההבנה שלי נוגע למנהלים, לעורכים הראשיים ולכל העיתונאים הפועלים על-פי כללי המשחק העיתונאי, ובה בעת הם משמשים כלי בידי הממשלה וחוקי צנזורה שאבד עליהם הכלח. כיצד יכולים עורכים ראשיים לחתום על הסכמים עם אויבו העיקרי של העיתונאי, הצנזור? כיצד יכולים עיתונאים מכובדים להשלים עם מינויים פוליטיים בתחנות הטלוויזיה ובעיתונים שלהם? אין לי תשובות לשאלות האלה. במקום שממנו אני בא, עיתונאים פועלים ברוח העקרונות המקודשים למקצוע - העיתונות החופשית וזכות הציבור לדעת נחשבות לנורמות בהולנד.

נכון, אין מקום להשוואה בין ישראל להולנד, הרי השלום רחוק עדיין ובעיות הביטחון הן חלק בלתי נפרד מהחיים. אך יש סכנה גדולה בכך, שממשלות וצנזורים צבאיים יכולים לשלוט בחירות הביטוי של העיתונות.

הייתי רוצה לומר: התעוררו, בשנת 1997 אינכם יכולים עוד לשלוט בתקשורת, אינכם יכולים להוסיף ולהכתיב חוקים שונים לעיתונות הישראלית, הפלסטינית והזרה הפועלת בתחומכם. אנו, הכתבים הזרים, יכולים להתגבר על התקנות האלה, בעוד שהפלסטינים עוברים תחת ידי הצנזורה, והעורכים הראשיים הישראלים פועלים על-פי צנזורה משלהם.

דוגמה מן הימים האחרונים: סופר-סוכן של המוסד משטה באנשיו במשך שנים. כולם יודעים את שמו, אך הצנזור אוסר לפרסם את שמו של מר 007. העיתונאים הפלסטינים הולכים בעקבות הפרסומים בעיתונות הישראלית, אך אז מדליף עיתונאי ישראלי את הסיפור לעמית זר, השם מתפרסם בחוץ-לארץ, ולמחרת אין עוד מגבלות -- ג'יימס בונד נחשף ברבים.

מדוע? פשוט מאוד. התסכול הגדול של עמיתינו הישראלים מהחוק הסותר את מעמדה של ישראל כמדינה דמוקרטית שולח אותם לכתבים הזרים, שיעשו עבורם את העבודה. כן, אל לנו לשכוח, שישראל שונה מאתנו. אגב, האומנם היא שונה? אני מאמין שהעיתונאים אחראים דיים לדעת את הגבול בכל הנוגע למסירת מידע. אף עיתונאי אינו רוצה לשאת באחריות לתוצאות האיומות העלולות להיות לפרסום שלו, כמו למשל מותם של אנשים חפים מפשע.

שימחו על כך שאתם חיים בדמוקרטיה. כמובן, גם לדמוקרטיה יש מחיר, אך הוא הדין בדיקטטורה. השאלה היא רק מה אתם מעדיפים. מה היה קורה, אילו היתה התקשורת הישראלית נוהגת בעיתונאים שלה כבבני-אדם חופשיים? התמונה לא היתה שונה כהוא זה. אם סיפור צריך לצאת, האמינו לי, הוא ימצא את דרכו. אם כך, מדוע לא להשתמש בכישוריהם המצוינים של העיתונאים עצמם?

כמה פעמים שמעתי את השאלה, מדוע אתם, העיתונאים הזרים, מגלים נטיות "אנטי" ופחות אחריות מעמיתיכם הישראלים? לא, גבירותי ורבותי תושבי מדינת ישראל הדמוקרטית, איננו "אנטי" ואיננו חסרי אחריות. אנו בסך-הכל פועלים כעיתונאים חופשיים, המודעים לאחריות המוטלת עלינו. אנו מודעים לכוח שבידינו, אך משוחררים מהמגבלות שמטילים בעלי עניין אחרים.

כולם מנסים לנצל את העיתונות לצורכיהם, כמובן, אך הבה ננסה לבחון מה אפשר לעשות בתנאים האלה. אל תנסו לשלוט בנו באמצעות מינויים פוליטיים וחוקי צנזורה, שאבד עליהם הכלח כבר לפני שלושים וחמש שנה ויותר.

קוני מוס הוא הכתב לענייני המזרח התיכון של ערוץ הטלוויזיהRTL4 , הולנד. הוא גם סגן יושב-ראש תא כתבי החוץ בישראל

גיליון 12, דצמבר 1997