גיא רולניק הוא אחד העיתונאים החשובים בישראל. מלחמתו בקרטלים היא מלחמה מבורכת. מלחמתו בשחיתות היא אמיצה וחשובה. אני מאחל לו שיצליח באלה, לטובת כולנו. אבל לא כדאי לטעות, כפי שנדמה לי שטעו יוצרי "מגש הכסף", כשהצמידו את האג'נדה שלו למחאה החברתית של 2011.

השקפת העולם שרולניק מקדם היא לא חדשה והיא "חברתית" רק ככל שהקפיטליזם חברתי. בין רולניק לנתניהו יש, כמדומה, מחלוקת. אבל זו מחלוקת בתוך המשפחה. הבעיה עם נתניהו, לשיטת רולניק, ככל שאני מבין אותו, איננה שנתניהו קפיטליסט מדי, אלא שאינו קפיטליסט מספיק. נתניהו, מנקודת מבט זו, בגד בקפיטליזם כשהניח לתאגידי ענק לחנוק את התחרות בשוק החופשי, הטוב והמיטיב.

כך אכן ראה את עצמו הקפיטליזם בחיתוליו. הקפיטליזם נולד, אם תרצו, "חברתי". כשאדם סמית כתב את "עושר האומות" (1776) הוא חשב שהוא משמיע את קולו של האזרח הקטן, החרוץ והישר, כנגד כוחם של בעלי הפריבילגיות: בעלי אדמות, בעלי תארי אצולה, חברי גילדות, פוליטיקאים, הכנסיה. אפשר לומר שסמית' ביקש לנגח את מה שבמאה השמונה-עשרה היה "ריכוזיות".

זאת היתה השקפה מוסרית, ולא רק כלכלית: התחרות החופשית לא רק תיצור שפע, אלא גם תתגמל את החרוצים ובעלי הכישרון. היד הנעלמה תתאים מכוח עצמה את הייצור לצרכים, תגדיל את התפוקה ותקטין את המחירים. היא תרתום את האמביציה הפרטית לטובת הכלל. זה היה חזון נאצל. אבל החזון הזה עבר משבר, שהוליד השקפות כמו של רולניק. היתה בו בעיה שסמית' לא חזה, והנשיא האמריקאי טדי רוזוולט ינסח אותה לימים באופן יותר קליט מניתוחיו המפורטים של קארל מרקס: הבעיה עם התחרות בשוק החופשי, יאמר רוזוולט, היא שהיא מחסלת את התחרות בשוק החופשי.

מפני שהשוק החופשי מתגמל לא רק חריצות וכישרון, אלא גם גודל. גודל הוא יעילות. ולכן הדינמיקה הטבעית של השוק היא שהגדול גדל, והקטן נכחד. במילים אחרות, ריכוזיות היא פרי הדינמיקה הבלתי מופרעת של התחרות בשוק החופשי עצמה. אני לא רוצה לעשות קריקטורה מהשקפתו של רולניק. היא לא חד-ממדית, ולא טיפשית. במשך הזמן הוא גם מיתן את התקפותיו על הסקטור הציבורי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אדי ישראל)

אבל זה נשאר בזה: התרופה שלו לחוליי המונופולים היא רגולציה. ההודאה בנחיצותו של סקטור ציבורי בעל עמוד שידרה, כך נדמה, לא באה לרולניק בקלות. גם סקטור ציבורי הוא הרי סוג של "ריכוזיות". נדמה שהוא רוצה סקטור ציבורי שיהיה, כמו צה"ל שהוא שואף אליו, "קטן וחכם". אבל רגולציה זה לא מספיק, וסקטור ציבורי קטן, חכם ככל שיהיה, ספק אם יוכל להציב סכר חזק דיו לכוחו של ההון, ולדינמיקה רבת העוצמה של השוק לכיוון מונופוליזציה.

כדי שיהיה צדק חלוקתי מסויים, צדק חלוקתי חלקי, כמו בטובות שבין המדינות הסוציאל-דמוקרטיות, צריך סקטור ציבורי חזק, ופירוש הדבר לא רק ביסוס תפקידיו הרגולטוריים, אלא גם עצירת תהליך ההפרטה הדרסטי שישראל עוברת. הסקטור הציבורי אינו רק מפקח על השוק, הוא גם מספק בעצמו שירותים ותשתיות, שחלקם צריך להישאר בידיו. וצריך עוד דבר, שרולניק תקף ב"מגש הכסף" בשם המלחמה בריכוזיות: ארגוני עובדים חזקים ומתפקדים. המלחמה בריכוזיות באשר היא, במילים אחרות, היא ניאו-ליברליזם עם קצת בלמים, לא סוציאל-דמוקרטיה.

אולי הקידומת "ניאו" היא במובן מסויים מטעה, מפני שזה חזון ששורשיו בני יותר ממאה שנה. הוא נולד בניסיון להציל את הקפיטליזם המקורי, הטהור והזך, מפני תוצאות המהפיכה התעשייתית, כלומר מפני הדינמיקה שלו עצמו. זה חזונם של אנשים כמו הנשיא וודרו וילסון, שביקש, כדבריו, להציל את האזרח הקטן שלא יימחץ בין תאגידים גדולים לאיגודי עובדים גדולים.

זה לא מקרה שגלגולה המוקדם של המלחמה הזאת בארצות הברית, חוק שרמן נגד מונופולים (1890), חוק ששווק כנשק נגד תאגידי ענק, שימש כמעט מיד גם נגד ארגוני עובדים (ובשירותם של בעלי ההון – הטענה המשפטית היתה שאיגוד עובדים הוא "מונופול על העבודה").

אז התפוח של רולניק לא נופל כל-כך רחוק מהעץ של נתניהו. המאבק של רולניק, ככל שיצליח, מבקש להשיב על כנו אידיאל של חברה המורכבת מיזמים קטנים ובינוניים, שנהנים משוק עבודה גמיש שיש בו מעט ביטחון תעסוקתי (ואין בו פנסיה תקציבית). אם ההוויה קובעת את התודעה, זו תודעתו של המעמד הבינוני-גבוה.

אבל המחאה החברתית של 2011 השמיעה קול אחר, סוציאל-דמוקרטי: היא כללה את השכירים במגזר הציבורי, ואת העובדים בעלי הצווארון הכחול. היא לא יצאה לרחובות כדי לשקם את הקפיטליזם של נתניהו, אלא כדי שגם מורים, אחיות, שוטרים ועובדים סוציאליים, יוכלו לחיות ממשכורתם. היא לא כללה רק עובדי הייטק שיש להם רעיון לסטארטאפ, אלא גם בעלי מעבדות קטנות לטלפונים סלולרים, ירקנים, ובעלי חנויות נעליים. פועלים, קופאיות בסופר, עובדי קבלן, טלפני תמיכה טכנית, עובדים חקלאיים, ורבים אחרים.

היא דרשה צדק חלוקתי. ובשביל צדק חלוקתי שיכלול לא רק את המעמד הבינוני-גבוה – לא מספיקה רגולציה. צריכים לא רק לפזר את הריכוזיות של ההון הפיננסי, אלא גם – כמו במקרה של העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי – לרכז את הפיזוריות של ההון החברתי.

* * *

"מגש הכסף", הפרק הראשון