מסכת חקירתו של העיתונאי אורי בלאו על-ידי שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל נחשפת באמצעות מסמכים שהגישה ענת קם לבית-המשפט, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כנספחים לתצהירה בתביעת הנזיקין נגד בלאו ו"הארץ".

כדי לבסס את טענותיה בגין התרשלות של בלאו ו"הארץ" והפקרתה כמקור, צירפה קם מסמכים שקיבלה במסגרת העמדתה לדין על עבירות החזקת ידיעה סודית והעברה בלא סמכות. בין היתר קיבלה קם מסמכי שב"כ ומשטרה המתעדים את חקירת הפרשה ואת חקירתו של בלאו עצמו.

על-פי המסמכים, כבר בינואר 2009, כמה שבועות לאחר פרסום הכתבה "מכירת חיסול" ב"הארץ", שעסקה בחיסולים של פלסטינים בניגוד להנחיות בג"ץ, החלה היאחב"ל להתעניין בכתבה. אודליה שטרנברג, ממפלג כלכלי-בטחוני ביאחב"ל, הכינה במועד זה תקציר של הכתבה. כמה ימים לאחר מכן חקר איש השב"כ המכונה "שייקה" את מכרו של בלאו ושאל אותו, בין היתר, על כתבה זו.

ביולי 2009 מסר אל"מ עופר קול, אז רמ"ח תקשורת בדובר צה"ל, עדות ביחבא"ל על פנייתו לבלאו זמן קצר לאחר פרסום הכתבה. על-פי תמלול העדות, כמה ימים לאחר פרסום הכתבה על החיסולים בצה"ל פנה אל קול ראש מחלקת בטחון מידע בצה"ל דאז, אל"מ מוטי מרדיקס, וביקש ממנו, היות שהוא בקשר שוטף עם בלאו ו"הארץ", שייצור עימם קשר ויבקש שישיבו את המסמכים שברשותם. "למרות שהרגשתי לא נוח לעשות זאת, הרמתי טלפון לאורי בלאו וביקשתי ממנו את המסמכים", אמר קול לחוקריו.

לדברי קול, "בעיקרון אורי סירב לבקשתי, אבל עשה זאת באופן 'מנומס'". לפני שפנה לבלאו שוב, סיפר קול, התייעץ עם ראש מחלקת בטחון מידע ועם הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל, "באשר לחוקיות של הבקשה שלנו מהעיתון". לדבריו, "שאלתי אותם מה אומר החוק, זאת כדי שתהיה לי היכולת להתווכח עם המערכת ושהחוק יהיה לצדי. התחושה שקיבלתי היא שיש לקונה בחוק".

כשקול נשאל אם בירר אצל בלאו כיצד הוא מחזיק את המסמכים, השיב: "אני לא בטוח, אבל אני חושב שהוא אמר לי שהחומר אצלו בכספת ושיש לו סורגים בבית"

בהמשך עדותו מסר קול כי "באחת השיחות עלתה על-ידי העיתון האפשרות שהם ישמידו את המסמכים, ואז דיברתי עם מוטי מרדיקס והוא התנגד (למיטב זכרוני). הבנתי את סיבת ההתנגדות, ואז שוחחתי עם העיתון (עם הכתב או העורך/סגן העורך) [העורך דאז היה דב אלפון וסגנו היה אבי זילברברג], והסברתי שאנחנו רוצים את המסמכים עצמם ולא מסכימים להשמדתם. אני גם חושב שאמרתי או רמזתי לאורי שעלולה להיות בעיה חוקית בהחזקת המסמכים בידיהם. אני גם זוכר שכחלק מהניסיון שלי לשכנע את אורי להשיב את המסמכים, אמרתי לו שכבר את 'הנזק' הוא עשה בכך שהוא קרא ופירסם את תוכנם של מסמכים מסווגים, וכעת אין שום תועלת בהחזקתם במקום לא מוגן".

כשקול נשאל אם בירר אצל בלאו כיצד הוא מחזיק את המסמכים, השיב: "אני לא בטוח, אבל אני חושב שהוא אמר לי שהחומר אצלו בכספת ושיש לו סורגים בבית".

בלאו עצמו נחקר כחודש לאחר מכן, בתחילת אוגוסט 2009, על-ידי איש השב"כ המכונה "שייקה". לפי דו"ח הפגישה, שצורף לתצהיר קם, בשירות הביטחון הבהירו לבלאו כי ברצונם לקבל את כלל המסמכים הסודיים שברשותו. בלאו "ביקש לציין כי המסמכים הועברו למקום בטוח", אולם איש השב"כ הבהיר לו "כי המסמכים לא יכולים להיות מוחזקים ברשות איש שאינו מורשה לכך וכי ההגדרה 'מקום בטוח' היא בידינו".

להורדת הקובץ (PDF, 207KB)

"הנדון ביקש לברר האם נוכל לקיים את הפגישה עם נציגים רשמיים של העיתון שייצגו אותו והאם אנו נוכל להתחייב כי במידה והמסמכים יוחזרו, במידה ונמצאים אצלו, לא נפעל מולו בהליכים אחרים", נכתב בדו"ח הפגישה. "הנדון ציין כי חייב לדעת כי זה ההליך היחיד שמנוהל מולו וכי אין חקירת משטרה המתנהלת מולו". בתשובה, כך לפי הדו"ח, "הוסבר לנדון כי כרגע החקירה מנוהלת על-ידי השב"כ וכי ככל שהמסמכים יועברו במהירות לידינו, כך נוכל לסיים את הדברים. הובהר לנדון כי מטרת הפגישה הינה שמירת סודות המדינה ולא דבר אחר".

בהמשך הפגישה שאל בלאו: "האם בפעם הבאה בה יפרסם מסמך של צה"ל אנו נדפוק לו בדלת או נטען כי לא החזיר לנו את כל המסמכים??". לפי הדו"ח, "הוסבר לנדון כי שיחה זו אינה דנה בעתיד, אלא עוסקת במסמכים הנמצאים כיום ברשותו, בביתו, בבית חברתו או בכל מקום אחר בניגוד לחוק". אחרי שנציג שב"כ הבטיח לבלאו כי אם יעביר את "כלל המסמכים הקיימים ברשותו" אזי "שום הליך לא יינקט מולו", ביקש העיתונאי לברר "מה בנוגע למקורות פוטנציאליים". איש השב"כ הבהיר לבלאו כי "דרך המסמכים לא נוכל להגיע לשום מקור ממקורותיו", ובעקבות שאלה נוספת מצד בלאו הבטיח כי המסמכים יישארו ברשות שב"כ ולא יועברו לכל גוף אחר.

ענת קם. 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

ענת קם. 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

בלאו התקשה להסכים. "הדבר לא כזה פשוט", אמר, "היות ולכך משמעויות מרחיקות לכת ביותר והדבר ימנע ממנו לעסוק בתחום הצבאי בהמשך חייו". בלאו טען עוד כי יש להבדיל בין מסמכים ברמות סיווג שונות. לטענת בלאו, דו"ח שפיגל, העוסק בבנייה הבלתי חוקית בשטחים ואשר בלאו חשף את תוכנו ב"הארץ", הוא "ברמת סיווג שקר כלשהי". לדברי בלאו, "אינו חושב כי במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטיה אתה רוצה שגם דבר כזה לא יוכל לבוא לידי פרסום ושאני לא אוכל להחזיק דבר מהסוג הזה".

בלאו ניסה להתמקח ו"ביקש לבחון האפשרות כי נמצא 'בית בטוח' להחזקת המסמכים היות והדבר [החזרת כולם לשב"כ] יגרום לכך שלא יוכל לפרסם ולעסוק בתחומים". חוקר השב"כ, לפי הדו"ח, סירב להתייחס להצעה זו. לבסוף ביקש בלאו לשוחח עם עורך "הארץ" ולהתייעץ עימו, חרף התנגדות השב"כ, והודיע כי ייצור קשר בקרוב.

בתוך כחודש הגיעו השב"כ ובא-כוחו של "הארץ" עו"ד מיבי מוזר להסכמות שלפיהן בלאו ישיב "את המסמכים הסודיים המצויים ברשותו, הכוללים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות (לרבות כאלה שכבר מומשו), סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים וכל מסמך שעל פניו יש בו כדי לפגוע או לסכן פעילות מבצעית של גורמי הביטחון".

עד מהרה הודיע מוזר לראש האגף לייעוץ משפטי בשב"כ כי ימליץ לבלאו לנהוג לפי ההסדר שסוכם, וכמה ימים אחר-כך, ב-23.9.09, הגיעו "שייקה" וסוכן שב"כ אחר המכונה "רמי" לביתו של בלאו וקיבלו ממנו מעטפה חומה של עיתון "הארץ" ובה 30 מסמכים מודפסים ועוד דיסק עם 19 קבצים, כך לפי דו"ח התפיסה שצורף אף הוא לתצהיר קם. בהמשך סוכם על השמדתו הפיזית של מחשבו של בלאו.

בשלב זה יצא בלאו לחו"ל לחופשה פרטית, ובעודו מחוץ לישראל נחקרה ענת קם והודתה כי היא העבירה לבלאו את המסמכים. בשב"כ גילו כי קם העבירה לבלאו מסמכים רבים שלא העביר להם. באוקטובר 2010, אחרי משא-ומתן ארוך, שב בלאו לישראל והעביר לשב"כ את כל המסמכים המסווגים שברשותו. יומיים לאחר נחיתתו הגיע לחקירה ביאחב"ל. הפעם היתה זו חקירה רשמית בחשד לקבלה, השגה, החזקה ומסירה של ידיעות סודיות בניגוד לחוק ובכוונה לפגוע בבטחון המדינה. על-פי סיכום החקירה, היא ארכה תשע שעות.

להורדת הקובץ (PDF, 4.6MB)

"אני מבקש לומר מספר דברים לגבי החשדות שהצגתם", אמר בלאו בפתח החקירה. "אני מבין את החשדות שהצגתם בפני ואני דוחה את כולם. אני עיתונאי בעיתון 'הארץ', וכל פעולותי נעשו במסגרת עבודתי העיתונאית הלגיטימית. מעולם לא היתה לי חלילה כוונה לפגוע בבטחון המדינה ומעולם לא פגעתי בבטחון המדינה. הצגתם בפני את הזכות לשמור על שתיקה, אך בהסכם שנחתם בין עורכי-דיני לבין המדינה התחייבתי לשתף פעולה באופן מלא, וכך אעשה".

בלאו נשאל על-ידי חוקריו, רפ"ק אלון שהרבני, רפ"ק סער שפירא ואיש השב"כ המכונה "רני", על אודות דיסק-און-קי שעליו כתוב "החדשות 2 באינטרנט". בלאו השיב כי זה הדיסק שקיבל מקם עם המסמכים הצבאיים.

"בהחזרת כ-50 המסמכים שהוחזרו, אתה שמרת ברשותך כמות נוספת של מאות מסמכים סודיים, תוך שאתה מסתיר עובדה זו ומטעה בכוונה תחילה את מערכת הביטחון", הטיחו החוקרים בבלאו, "מה אתה אומר על כך?".

בלאו: "תפקידנו כעיתונאים הוא בין השאר לטפל בחומרים מסוג זה. אני נהגתי בחומרים אלו באחריות ולא בהפקרות. בטחון המדינה באמת חשוב לי לפחות כמו כל אדם אחר. ביטחון זה גם עיתונות חופשית שיכולה לעשות את עבודתה"

"אני מסכים שבזמן שמסרתי את 50 המסמכים בספטמבר 2009 נותרו בידי גם מסמכים בסיווג בין השאר של סודי וסודי ביותר", השיב בלאו. "אני בכך לא הטעיתי. אני רוצה להסביר: כעיתונאי תפקידי הוא לאסוף חומרי עבודה, ובין השאר חומרים מסוג זה. הסיטואציה שעמדתי בה בזמן שפניתם אלי לפני ספטמבר 2009 במהלך המגעים היתה כמעט בלתי אפשרית מבחינה עיתונאית והעמידה אותי במצוקה. תפקידנו כעיתונאים זה לאסוף חומרים ולפרסם אותם, והחזרה של חומר כזה למדינה גם מסכנת מבחינתי מקורות, שזה דבר חמור מאוד שעיתונאי יעשה, והיא גם קשה כי המהות העיתונאית היא איסוף חומר ופרסומו, כמובן על-פי חוק ובהתאם לכללים. בסופו של דבר כל המסמכים שקיבלתי מענת קם מכל מדיה ומכל סוג שהוא הוחזרו למדינה. אני מסכים שבספטמבר 2009, בגלל המצוקה שהייתי בה, ייתכן שעשיתי הנחות לעצמי, ואני מצר על כך".

"האם אתה מסכים שבעצם מעשיך הפרת את ההסכם משנת 2009?", נשאל בלאו והשיב: "אני לא הפרתי, אלא היתה לי טעות בשיקול דעת ואני מצר על כך". בהמשך הוסיף: "תפקידנו כעיתונאים הוא בין השאר לטפל בחומרים מסוג זה. אני נהגתי בחומרים אלו באחריות ולא בהפקרות. בטחון המדינה באמת חשוב לי לפחות כמו כל אדם אחר. ביטחון זה גם עיתונות חופשית שיכולה לעשות את עבודתה".

בהמשך החקירה הוסיף: "מעולם לא התכוונתי לרמות או להציג מצג שווא את המדינה ומערכת הביטחון. הסיטואציה שבא עמדתי בספטמבר 2009 עם חתימת ההסדר היתה סיטואציה כמעט בלתי אפשרית בשבילי כעיתונאי. החזרת מסמכים ממני למדינה היוותה סיכון למקורות שלי. בנוסף, כיוון שהתפקיד שלי כעיתונאי הוא לאסוף חומרים ולהשתמש בהם, היה לי קושי נפשי להיפרד מהם. זהו לחם חוקו של כל עיתונאי. אבל מעולם לא היתה לי חלילה כוונה לפגוע בבטחון המדינה או לרמות את המדינה. במחשבה לאחור בדיעבד אני מסכים שעשיתי טעות ואני מצר על כך".

"כיצד החלטת אילו מסמכים אתה מוסר לידי המדינה ואילו מסמכים המשכת לשמור אצלך?", נשאל בלאו בהמשך. "בזמנו בהסדר נקבעו קריטריונים מסוימים שלמיטב הבנתי בזמנו פעלתי על-פיהם", השיב בלאו. "למיטב זכרוני, הקריטריונים היו תוכניות מבצעיות אופרטיביות, סיכומי דיונים וכו'. כפי שאמרתי קודם, הסיטואציה בזמנו היתה קשה לי כעיתונאי, ההחלטה העמידה אותי במצב קשה, כי מבחינתי החזרה של חומרים למדינה מהווה סיכון של המקורות שלי. בנוסף לזאת, כעיתונאי להשיג חומרים כאלו זה סוג של בוננזה. סוג של הישג עיתונאי, והיה קשה להיפרד מהם. בדיעבד אני מסכים שטעיתי והקלתי עם עצמי, ואני מצר על כך".

הסיווג: עיתונאי

חלק ניכר מהחקירה הוקדש לדיון בעצם הלגיטימיות של עיתונאי להחזיק במסמכים מסווגים לצורך עבודתו. "אני אומר לך שאתה גורם שאינו מוסמך להחזיק, לפרסם או לעשות שימוש כלשהו בחומרים צבאיים המסווגים שקיבלת מענת קם", אמר החוקר לבלאו, "מה אתה אומר על כך?". "אני עיתונאי", השיב בלאו, "כל מה שעשיתי עשיתי במסגרת תפקידי הלגיטימי כעיתונאי. מעולם לא ביקשתי לפגוע בבטחון המדינה".

"האם מתוך תחום עיסוקך אתה יודע להבחין מהם מסמכים מוגבלי תפוצה וסודיים?", שאל החוקר, ובלאו השיב: "אני לא קצין ביטחון. יודע לקרוא מה זה שמור ומה זה סודי". "האם אתה גורם מוסמך להחזיק חומר שמקורו בצה"ל, ברמות סיווג מוגבלי תפוצה, כמוגבל, שמור, סודי, סודי ביותר וכו'?", שאל החוקר, ובלאו השיב: "אני עיתונאי ובמסגרת עבודתי ביצעתי תפקידי".

בלאו: "ידוע לי שכל העיתונאים שעוסקים בנושא צבא וביטחון מחזיקים מסמכים שכאלו, חלקם אף הצהירו על כך פומבית"

"איזה סיווג בטחוני יש לך, אם בכלל?", נשאל בלאו, והשיב: "למיטב זכרוני אין לי סיווג בטחוני ואני תוהה על הרלבנטיות של השאלה הזו, אני עיתונאי".

"האם ידוע לך שהחזקת מסמכים סודיים בידי גורם לא מוסמך מהווה עבירה פלילית?", נשאל בלאו והשיב: "ידוע לי שכל העיתונאים שעוסקים בנושא צבא וביטחון מחזיקים מסמכים שכאלו, חלקם אף הצהירו על כך פומבית, ואני לא יכול להעלות על דעתי עיתונאי במדינה דמוקרטית שהיה מסרב לקבל חומרים, שהרי זו מהות תפקיד העיתונאי. כמובן שכל עבודה ופרסום של החומרים הללו צריכה להיעשות על-פי חוק ומגבלות הצנזורה".

"צנזורה עוסקת בפרסום ולא בהחזקת חומר סודי", הבהירו החוקרים. "אני עיתונאי", שב ואמר בלאו, "ותפקידי הוא לאסוף חומרים ולפרסם אותם, וכל חומר שרציתי לפרסם הועבר לצנזורה וחומר שלא אושר לפרסום לא פורסם".

"אנחנו מדברים על החזקת החומר, ואבקש שתשיב לי על כך בלבד", אמר החוקר. "האם מתוקף עבודתך כעיתונאי מותר לך על-פי חוק להחזיק חומר סודי של צה"ל ללא אישורם וידיעתם?". "אני לא משפטן", השיב בלאו. "הפרקטיקה העיתונאית היא כזו שבמסגרתה עיתונאים מחזיקים חומרים שלעתים אינם מורשים להחזיק בהם, אך זה מהות עבודת העיתונאי. ואין דמוקרטיה ללא עיתונות חופשית".

"אני מבין מדבריך שאתה אומר שכעיתונאי אין לך כל גבולות ומותר לך להחזיק כל דבר שהשגת לידיך", הטיח החוקר בבלאו בהמשך חקירתו. "אני דוחה את האמירה שאין לי כל גבולות", השיב בלאו. "יש לי גבולות. אני אזרח המדינה. אזרח נאמן של המדינה. אין לי כל כוונה חלילה לפגוע בבטחון המדינה. וכשאתה מדבר על כל חומר, זה משהו תיאורטי. באופן מעשי כל חומר שהגיע אלי שמרתי עליו באחריות ותמיד פעלתי על-פי מגבלות הצנזורה. [...] הגבולות שלי התבטאו בכך שכל מה שעשיתי בכל הנוגע למסמכים אלו היה במסגרת הפעילות העיתונאית שלי ובמסגרתה בלבד, וכל פרסום שביקשתי להוציא העברתי לצנזורה לפני כן. יותר מזה, סיפור שאושר על-ידי הצנזורה בערב מבצע 'עופרת יצוקה' ובחצות הליל לאחר שהעיתון כבר הודפס, הודיעו לנו מהצנזורה שהוא אסור בפרסום, העיתון גנז את הגליונות הללו בעלות של מיליוני שקלים. אנו, העיתון ואנוכי, לא נוהגים בהפקרות בעניינים הללו".

כידוע, בסופו של דבר, אחרי שהועמד לדין, הורשע בלאו במסגרת עסקת טיעון שהשמיטה מכתב האישום את הטענה לכוונה לפגיעה בבטחון המדינה. נגזרו עליו 4 חודשי עבודות שירות.