חרפתי

יְדַבְּרוּ אֲחֵרִים עַל חֶרְפָּתָם,
אֲנִי מְדַבֵּר עַל זוֹ שֶׁלִּי"

(השורות הראשונות בשיר "גרמניה (1933)", מאת ברטולט ברכט, המתפרסם הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". מגרמנית: יצחק לאור)

במדור "בשבע שאלות", שרואה אור דרך קבע בפתח העיתון "בשבע", מתארח השבוע דוידי פרל, ראש מועצת גוש עציון. הראיון הקצר נפתח בשאלה: "מה מוצאים המחבלים בגוש עציון?", שאלה מתבקשת לנוכח ריבוי המקרים שבהם פלסטינים תקפו יהודים באזור הגוש בשבועות האחרונים.

"מוקד הטרור נמצא בעיר חברון. הקרבה לחברון והגישה כמעט ללא פיקוח מאפשרות למחבלים להגיע לגוש", מסביר פרל ומוסיף: "החיים הפורחים שבגוש והחיים דווקא לצד הפלשתינאים מאיימים על מנהיגי הטרור כשהם מוכיחים בפועל שניתן להשיג הרבה יותר בכבוד הדדי ולא באמצעות הסכינים".

"'כתר נושם' גם בחברון" היא הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר, היחיד מבין העיתונים שעדיין מקדיש את כותרתו הראשית לסיבוב הנוכחי בעימות הישראלי-פלסטיני. נועם אמיר מדווח בכפולה הפותחת כי הוחלט "להפסיק תנועה של פלסטינים בכניסות וביציאות מיישובים יהודיים בגזרת חברון". לפי הדיווח, "ההגבלה תחול על פלסטינים בני 15–25. תלמידים פלסטינים שצריכים לצאת משכונותיהם או מיישוביהם לבתי-ספר יעברו מעתה דרך מחסומים ספציפיים שבהם יתבצע בידוק בטחוני נרחב יותר. [...] מצה"ל נמסר, כאמור, כי מטרת הגבלות התנועה היא לאפשר שגרת חיים, לצד הסטת התנועה למקומות שבהם יש לכוחות הביטחון יכולת טובה יותר לבצע בדיקות".

גילי כהן, הכתבת הצבאית של "הארץ", מדווחת לקוראי העיתון הבוקר על רשמיה מביקור בחברון. "כ-200 פלסטינים נעצרו באזור בחודש האחרון, יותר מאשר בזמן הפעילות הצבאית לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון ביוני 2014", מדווחת כהן. "שישה גדודים מוצבים בחברון ובגזרת דרום ההר".

כהן מוסיפה כי "14 מחבלים פלסטינים נהרגו על-ידי כוחות צה"ל מאז החל גל הטרור בסביבת העיר חברון", ולכן "המפקדים החליטו לשלב בשגרת היום של החיילים שיחות עם קציני בריאות הנפש ולעודד את החיילים לדבר על שאירע להם". אחד הקצינים אומר לה: "יש כאן חיילים שרגילים לראות כל יום גופות – וזה לא פשוט".

המתח בחברון צפוי לעלות בשבוע הבא, כותבת כהן, אז תיפתח מערכת המכפלה ליהודים בלבד, לרגל קריאת פרשת "חיי שרה". "בצה"ל כבר נערכים לתגבר כוחות נוספים במקום", היא מדווחת, ומציינת כי מפקד החטיבה המרחבית, אל"ם יריב בן-עזרא, מכנה את מערת המכפלה "מיני אל-אקצא".

סינדרום הר-הבית

הרב אליעזר מלמד מקדיש את מדורו השבועי ב"בשבע" להר-הבית. תחת הכותרת "מקום מקדשנו בריבונות ישראל" הוא כותב, בין היתר, כך: "אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית-המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו [...] אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר-הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית-המקדש. אבל כל זמן שהר-הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר-הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר [...] יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו".

כיפת הסלע בירושלים, 29.10.15 (צילום: הדס פרוש)

כיפת הסלע בירושלים, 29.10.15 (צילום: הדס פרוש)

"הרב קוק לא אסר לעלות למקומות המותרים בהר", נכתב בכותרת רשימה מאת הרב דב ליאור, המתפרסמת במדור "דף הבית" ב"מקור ראשון". "צודקים אלו שטענו כי גל הטרור הנוכחי קרה בגלל פעולות המתבצעות על הר-הבית, אך הדבר הוא בדיוק הפוך מכוונתם", כותב ליאור. "אין לי ספק שאדישות הציבור כלפי הר-הבית ואי-האכפתיות שלו מעוררים קטרוג גדול על עם ישראל בשמים, חס וחלילה. הרי בדורנו זכינו במלחמת ששת-הימים לגילוי נסים גדולים ולשחרור ארצנו. ההנהגה שלנו הסגירה במו ידיה את הר-הבית ואת מערת המכפלה בחזרה לידי המחבלים, ולכן אנו סובלים היום מהתגברות הטרור".

ארנון סגל מוסיף לרשימתו של ליאור טור קצר המסתיים במלים: "במאמצי ההרגעה שלו [של נתניהו] ושל קובעי כיוון הרוח כאן מופנית כל הביקורת רק כלפי פנים, וכך משתכנעים המוסלמים הקיצוניים ביותר בסביבה – אלו שמרגישים היום בבית בהר-הבית יותר מאי-פעם בעבר – שאחרי עוד קצת מאמץ הם לא יראו אף יהודי בחראם א-שריף. שכנעו אותם בבקשה שהם טועים".

"הפסיכולוג שמשון ויגודר זוכר משנות ה-70 הרצאה של הפסיכיאטר יהודה פריד, שסיפר כי כאשר מטופל מגיע לראיון פסיכיאטרי וצריך לזהות מצב פסיכוטי ולשקול אם לאשפז, יש כמה סימנים. למשל, אם האדם טוען שהוא שומע קולות או שהשב"כ מאזין לו עם אנטנות בתוך הראש, וגם אם יש מטופל שמדבר על רצון להרים את אל-אקצא ולקומם את בית-המקדש", כותב יגאל סרנה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "'זה הוגדר כמצב פסיכוטי כתוצאה מניסיון שהבהיר שיש קורלציה בין פסיכוטים לבין משיחי הר-הבית', אמר המטפל ויגודר. 'ב-2015 זה נכנס לתוכניות הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי: בניית בית-המקדש. אם ציבור רחב חושב כך, האם זה היה לנורמטיבי או שמא חלק מהציבור נמצא במצב פסיכוטי? אני נוטה לאפשרות השנייה'".

"השוליים נהיו המרכז. הסהרורי והקיצוני הפכו למיינסטרים. המוקצה והדחוי זכו לרהביליטציה", קובע יוסי ורטר במדור הפרשנות הפוליטית שמתפרסם בפתח "הארץ". "אם פעם היה זה רק גרשון סלומון, ראש תנועת נאמני הר-הבית, וקומץ אוהדים, היום נאמני ההר השתלטו על נחלות לא קטנות בכנסת ובממשלה, בעיקר בליכוד".

"ראשון היה כאמור פייגלין, שנבחר לכנסת ברשימת הליכוד ב-2013. הר-הבית הפך לאג'נדה. לסדר יום. יו"ר ועדת הפנים דאז, ח"כ מירי רגב, לא פסקה להטריד את המשטרה עם הנדנודים הבלתי פוסקים שלה בעניין ההר. פייגלין נתפס כהזוי, רגב כצעקנית ופופוליסטית. בקדנציה הזאת הסכר נפרץ: רגב מונתה לשרה. איילת שקד, מהבית-היהודי, שלפני שנה התבטאה בזכותם של יהודים להתפלל בהר, היא שרת המשפטים. חברה לסיעה, אורי אריאל המשיחי, אורח קבוע בהר ותמונת המראה של באסל גטאס מהרשימה-המשותפת, הוא מיניסטר בפעם השנייה כבר. השר זאב אלקין (הליכוד) נצפה מטייל על ההר עם רעייתו ועגלת תינוק. בעיני הפלסטינים אלה הם סמלי שלטון. קולות רשמיים של ממשלת ישראל".

הסברה

"הרי כל האמירות על ה'יהודים שכובשים את הר-הבית' הן קשקוש מוחלט", אומר יהורם גאון בראיון שהוא מעניק לכתב "ישראל היום" יובל אברמוביץ'. "הפלשתינים פשוט אלופים ביחסי-ציבור".

"חור בהסברה" היא הכותרת שמתנוססת מעל מאמר שחיבר ח"כ יאיר לפיד ומתפרסם על פני כפולת עמודים שלמה ב"מעריב". "ארגונים פרו-פלסטיניים, מגובים בכספי הנפט הערבי, בנו מערך יעיל וזריז שמנצח אותנו פעם אחר פעם בזירת ההסברה", כותב ח"כ לפיד. "[...] את תוצאות המחדל ההסברתי מרגיש כל ישראלי שנוסע לחו"ל: הסימפתיה הטבעית שחש העולם כלפי המדינה הישראלית הצעירה נעלמה כלא היתה".

לפני כניסתו לפוליטיקה היה לפיד בעל טור אישי ב"ידיעות אחרונות". מחליפו, הזמר שלמה ארצי, מתייחס השבוע גם הוא לבעיית ההסברה הישראלית, בטורו שב"7 ימים", ומחזק את קביעת לפיד בדבר התחושה שחשים ישראלים בחו"ל: "ישראל לא מצטיירת כמקשה אחת בעיני האירופים, אבל לפי מה שחשתי ברומא, יחסי-הציבור שלנו לצערי לא משהו".

אבי סגל, בעל טור ב"בשבע", אינו מסתפק בהגדרת הבעיה. יש לו גם פתרון: "סרטון אחד של זוועות בקרב ערביי יו"ש יתרום להסברה יותר מאלף נאומים", הוא כותב. לדבריו, "העולם המערבי, אנטישמי ככל שיהיה, לא יוכל להדחיק לאורך זמן נאומים קיצוניים מסיתים, אלימות פנים-ערבית ורצח של תינוקות וילדים יהודים בדם קר. במקום לסמוך על פרסומים אקראיים של אזרחים וארגוני ימין ביוטיוב, צריכה הממשלה לנהל מחלקת הפצת זוועות במשרה מלאה, כולל גיוס סוכנים וציודם במכשירים קטנים, חדשניים ומשוכללים שנקראים סמארטפונים. על ישראל לרגל בתוך החברה הערבית-מוסלמית, לצלם הכל ולהפיץ הכל תחת הכותרת 'הם לא בשלים למדינה'. שטיפת מוח במקום תעמולה אקדמית ומורכבת. דה-לגיטימציה של האויב במקום התפארות בצבא המוסרי בעולם".

סין

"הסינים בכלל לא יודעים שיש כאן דקירות ומהומות. אצלם בכלל לא מדווחים על זה, המצב הפוליטי לא מעניין אותם. להפך, הם מעריצים את ישראל", מצוטט אדוארד קוקרמן, יו"ר בית-ההשקעות קוקרמן, במדורו של ארי ליבסקר שבפתח מוסף "כלכליסט".

השבוע שיבחה לשכת העיתונות הממשלתית את האופן שבו התקשורת הסינית מדווחת על הנעשה בישראל. כתב "הארץ" איתי שטרן שאל את מנהל לע"מ ניצן חן אם יכול להיות שיש קשר בין יחסי ישראל-סין לסיקור האוהד שישראל מקבלת. "לא נראה לי", השיב חן, תשובה מוזרה לנוכח מאמר שפורסם באתר לשכת העיתונות. "התקשורת הסינית כולה נמצאת בבעלות המדינה, וכתוצאה מכך היא מבטאת את המדיניות הרשמית של הממשלה הסינית", הסביר שם אלכסנדר פבזנר, מייסד ומנהל המרכז לתקשורת סינית (CMC), בבית-הספר לתקשורת במכללה למינהל בראשון-לציון. "[...] בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז 2013, אז ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסין, ניכר שינוי מסוים במדיניות החוץ הסינית".

רכיב חסר בתשבץ סין-ישראל-נתניהו הוא שלדון אדלסון, איל ההימורים ושובר המונופולים בעיתונות הישראלית, המייסד והמממן של בטאון לשכת ראש הממשלה, המחולק הבוקר ב-550 אלף עותקי חינם. את עיקר הונו בשנים האחרונות עשה אדלסון במקאו, טריטוריה שבשליטת סין. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר (שלמה צזנה) על מפגש בין שר הפנים סילבן שלום לסגנית ראש ממשלת סין. זהו גם העיתון היחיד שמלווה את הידיעה על החלטת המפלגה הקומוניסטית בסין לבטל את מדיניות הילד האחד בטור פרשנות הנושא כותרת מעוררת תקווה. "צעד חיוני, בניחוח של חופש", נכתב מעל טקסט מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון.

מרקו מנצח, מהרו ל"ישראל היום"

"אפשר עכשיו לאשר חד-משמעית: אלה הבחירות המשונות ביותר לנשיאות ארה"ב בדורנו", כותב יואב קרני בפתח מדורו הקבוע שבמוסף "הערב" של "גלובס". קרני, אחד העיתונאים המשכילים ורחבי האופקים שכותבים בעברית, מקדיש את טורו לעימות האחרון בין מועמדי המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב ומתמקד במצבו העגום של המועמד ג'ב בוש.

קוראי "הארץ" מקבלים דיווח על העימות מאת חמי שלו, שכותב כי "הקונסנזוס שהתגבש אתמול בקרב הפרשנים היה שרוביו ניצח בוודאות את תשעת מתחריו בעימות. מקצת המומחים העניקו לו ניצחון בנקודות, אחרים בנוק-אאוט של ממש. בכל מקרה, רוביו ביסס את מעמדו כמועמד המוביל לתפוס את ההובלה אם וכאשר יסור חִנם של האאוטסיידרים טראמפ וקרסון".

מרקו רוביו (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 2.0)

מרקו רוביו (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 2.0)

ב"ישראל היום" מדווח יוני הרש על העימות תחת הכותרת "רוביו גבר על קרסון, טראמפ ובוש". לפי הרש, רוביו "הציג תוכניות ועמדות כלכליות והדף בהצלחה נסיונות של המנחים לתקוף את התנהלותו הפיננסית האישית". הרש מוסיף כי "במטה הקמפיין שלו הוציאו אי-מייל לתומכיו עוד במהלך המשדר והכריזו: 'מרקו מנצח, מהרו לטלוויזיה ולמקלטי הרדיו'".

אחד מתומכיו של רוביו, אף שלא ברור אם קיבל אישית את האימייל ממטה הקמפיין שלו, הוא מר שלדון אדלסון, הפילנתרופ ואיש העסקים המצליח. לפי דיווח שפורסם אתמול ב"גרדיאן", אדלסון צפוי להעניק בקרוב את חסותו לרוביו, חסות הכוללת תרומות בסך מיליונים רבים של דולרים. כתב ה"גרדיאן" פיטר סטון מציין כי מלבד עמדה פרו-ישראלית מובהקת, רוביו היה שותף להצעת חוק שתאסור הימורים מקוונים, הצעת חוק מהסוג שאיל ההימורים אדלסון אמר כי "יוציא כמה כסף שצריך" כדי לוודא שתעבור.

כבר לפני כחצי שנה, במקביל לפגישות שערך עם אדלסון, דרך כוכבו של רוביו בשמי "ישראל היום". פעם אחר פעם הוצג המועמד, אלמוני כמעט לחלוטין עבור מרבית קוראי העיתון, כהבטחה הגדולה של הבחירות לנשיאות ארה"ב. אתר "בלומברג" הסיק, על סמך סקירות העיתונות של "העין השביעית", כי אדלסון נוטה להעניק את תמיכתו לרוביו. "איש אינו מורה לי מה לכתוב", אמר ל"בלומברג" באותה הזדמנות עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט. מן הסתם גם הרש לא קיבל הוראות מה לכתוב על העימות האחרון בארה"ב. הוא כבר יודע מה קורה לדיווחים שלו אשר אינם מתאימים להלוך הרוחות במערכת "ישראל היום".

הימורים חוקיים, נגד ובעד

במוסף "מעריב" מתפרסם תחקיר מאת רון קופמן על "החיים הטובים של צחי פישביין כיו"ר הטוטו" (בשולי ובעומק התחקיר מצוינים כמה פרטים גם על הוצאות במפעל הפיס).

לפי קופמן, "בארבע השנים הראשונות לכהונתו של פישביין, מספטמבר 2009 עד יוני 2013, הוצאו מקופת הטוטו 510,784 שקל למימון נסיעותיו לאירועי ספורט בעולם ולכיסוי ההוצאות שלו בארץ. עד ל-2015 הוא הספיק לייצר הוצאות בעוד כ-250 אלף שקל". קופמן מספר על הוצאות מעוררות תמיהה שעליהן הזדכה פישביין, שמצדו הגיב באמצעות דובר הטוטו וכן באמצעות משרד עורכי-דין וטען כי מדובר באוסף של השמצות שהן בבחינת לשון הרע.

מי שידפדף הלאה אל המשך מוסף "מעריב" יגלה כפולת עמודים שלמה המוקדשת לתשבחות על מפעל הפיס. "עשרות מיליוני שקלים מושקעים מדי שנה במלגות של אלפי סטודנטים, שעוזרות להם לבנות את עתידם", נכתב בכותרת המשנה למדור הפרסום הסמוי שרכש מפעל הפיס מ"מעריב". ציטוט ותצלום של יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין מלווים את הכתבה הקנויה, שעליה חתום יהונתן פורת.

הצרות של פישמן

הכותרת הראשית בגליון עיתון "גלובס" שחולק אמש למנויים הוקדשה למצוקה שבה נתון בעל השליטה בעיתון, איש העסקים אליעזר פישמן. "לאומי ביקש למנות כונס נכסים לכלכלית-ירושלים; החובות של פישמן לבנק: כ-2 מיליארד שקל", נכתב בראש עמוד השער של העיתון.

אף כי אין זו הפעם הראשונה, בסיבוב הנוכחי, ש"גלובס" מדווח בבולטות ראויה לשבח על מצוקתו של בעל הבית, זו הפעם הראשונה שהצרות של פישמן מגיעות לכותרת הראשית בעיתון שבשליטתו. ובצדק, מצבו של בעל השליטה מעולם לא נראה כה עגום.

איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יולי 2012 (צילום: משה שי)

איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יולי 2012 (צילום: משה שי)

מתחת לכותרת הראשית משובצים שני תצלומים: אליעזר פישמן ומנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח. סגן עורך "דה-מרקר" רותם שטרקמן צייץ על כך אתמול וכתב: "'גלובס' מקדים המאוחר ומכריז על בעלת הבית החדשה". כבר לפני כשמונה חודשים דיווח מיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר" כי בנק לאומי מחזיק בשעבוד על "גלובס". עם זאת, בכותרת המשנה לראשית של "גלובס" מאמש הודגש כי "בשלב זה, הבנק מבקש להשתלט רק על מניות כלכלית בבעלות פישמן ולא לממש בטוחות נוספות".

שטרקמן הוסיף בציוצו: "מקווה בשבילם ובשבילנו: 1. העיתון ישרוד. 2. לא יישלט ע"י בנק. 3. או טייקון".

הכותרות הראשיות

"הקבינט אישר: 'המשרד למאבק בחרם'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" הבוקר. אריאל כהנא מדווח כי המשרד "יוביל ויתאם את מכלול פעולות הממשלה להדיפת הנסיונות לקידום חרמות על ישראל מצד הפלסטינים ואוהדיהם".

"קיר הקלון", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המפנה את הקוראים למדור חדש, "המטבחון" שמו, המתפרסם ב"מוסף לשבת" של העיתון. במסגרת מדור זה מצטט איתמר אייכנר כמה מהביטויים שכתבו גולשים על קיר הפייסבוק של נשיא המדינה ראובן ריבלין ("לא קל לקרוא את הדברים האלה. גם ההחלטה לפרסם אותם לא היתה קלה. אבל אי-אפשר להעלים עין").

"עימות בבג"ץ; אם שכולה: 'הופכים קורבנות לאשמים'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". עדנה אדטו מדווחת על דיון בנוגע להריסת בתי מחבלים שנערך אתמול בבית-המשפט העליון, בהשתתפות בני משפחה של קורבנות טרור.

הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה לתחקיר מומלץ מאוד לקריאה, מאת גידי וייץ, על קשרי הון-שלטון-עיתון (מקוון). וייץ מביא עדויות ממערכת "וואלה" ולפיהן הסיקור באתר מוטה לטובת בנימין נתניהו, ובמיוחד לטובת רעייתו שרה נתניהו, כדי שראש הממשלה יוביל מדיניות רגולטורית שתיטיב עם בעל השליטה באתר, איש העסקים שאול אלוביץ'.

לא רק עיתונאים בכירים מצוטטים כמי שנדרסים תחת מגפו של אלוביץ', גם מנכ"ל החברה, אילן ישועה, שלפי וייץ אמר לעיתונאים דברים בסגנון: "נתניהו הורס את המדינה. אני לוקח כדורים נגד הקאה כשאני מבקש את זה מכם, אבל אין ברירה אלא לשנות – להוריד את הסיפור מהכותרת, להוסיף אייטם [...] אבל זה מוכתב לי מלמעלה. אין לי ברירה. יש עכשיו מהלכים גדולים שקורים. אסור לנו להפריע".

למה לא כותבים שהיא פסיכולוגית ילדים?

כל עמ' 5 ב"ישראל היום" מוקדש לדיווח על עדותה אתמול של שרה נתניהו בתביעה שהגיש עובד מעון ראש הממשלה לשעבר גיא אליהו. הדיווח, מאת עדנה אדטו, מלווה בתיבה המסכמת את "עיקרי העדות של שרה נתניהו". לפי "ישראל היום", אחד מעיקרי העדות היה המשפט שאמרה: "לכתוב שאני פסיכולוגית ילדים מומחית ועוזרת לילדים ולנכים, מישהו כותב על זה?". עם זאת, ובשונה משלושת עיקרי העדות האחרים של נתניהו, למשפט זה אין כל זכר בידיעה מאת אדטו. עורכי "ישראל היום" בוודאי שאלו את עצמם למה אדטו לא כותבת שנתניהו היא פסיכולוגית ילדים, והשיבו: לא אכפת לנו. אנחנו נכתוב, ובהבלטה, כדי שהקוראים יידעו שבמקביל לכהונתה כאשת ראש ממשלה, עובדת נתניהו כפסיכולוגית ילדים מומחית ועוזרת לילדים ולנכים.

אגב, באתר "וואלה" דיווח אמש יהושע בריינר על עדות נתניהו. בדיווחו נכלל המידע שלפיו במהלך העדות הגברת נתניהו תהתה, "למה לא כותבים שאני פסיכולוגית ילדים, עוזרת לילדים?".

שרה נתניהו מגיעה לבית-הדין לעבודה בירושלים, 29.10.15 (צילום: יונתן זינדל)

שרה נתניהו מגיעה לבית-הדין לעבודה בירושלים, 29.10.15 (צילום: יונתן זינדל)

אולם עם כל הכבוד לעבודתה המבורכת של רעיית ראש הממשלה עם ילדים ונכים, במוקד הסיקור של "ישראל היום" עומד דווקא אדם שנתניהו נמנעת מלנקוב בשמו, ארנון (נוני) מוזס, העורך האחראי ובעל השליטה בפועל ב"ידיעות אחרונות".

בשער "ישראל היום" מתנוססת הבוקר הכותרת "שרה נתניהו רומזת לכיוון נוני מוזס: 'מי מממן את מני נפתלי?'". בראש עמ' 5 מוגש שידור חוזר של הכותרת, מלה במלה, למי שפיספס את שידור הבכורה בעמוד השער. נתניהו, אגב, נמנעה מלטעון במפורש לפרוטוקול כי מוזס הוא שמממן את ההליכים המשפטיים של נפתלי, אולם "ישראל היום" נוטל את הרמז והופך אותו לעובדה מוגמרת. תורמת לכך העובדה שבגוף הידיעה לא נמצא מקום להכחשה של נפתלי בדבר מקור המימון של ההליכים המשפטיים.

ב"מעריב" מצוטט נפתלי כאומר שאשתו מפרנסת את משפחתו. לאתר ynet אמר במפורש כי אינו ממומן על-ידי מוזס. ב"ידיעות אחרונות" נחתם דיווחו של תלם יהב על עדות נתניהו במלים הבאות: "במהלך עדותה השמיעה נתניהו טענות קשות כנגד 'ידיעות אחרונות' והמו"ל שלו. 'ידיעות אחרונות' מבקש להבהיר כי מדובר בטענות חסרות בסיס והוא דוחה אותן מכל וכל".

אור לגויים

במוסף "אתנחתא", הנלווה לשבועון "בשבע", מתפרסם טור מאת איה קרמרמן, שכותבת על החלטתה לשוב להופיע בטלוויזיה. לדברי קרמרמן, החליטה להיות "שלוחה לגוב האריות של ערוץ 2", וכבר בימי הצילומים התרשמה מהאנשים המקסימים והטובים בצוות הצילום, "שהמינוס היחיד שלהם הוא שהם עוד לא חזרו בתשובה".

מדוע מקסימים וטובים? מפני ש"באחד מימי הצילום האחרונים, בשיחה עם אחד המתכחשים לחיבור איתו יתברך, הרגשתי מצד אחד שכל מלה שלי נבדקת ונבחנת בחשדנות, כאילו היא בעלת חזות ערבית בתחנת אוטובוס; ומצד שני, אפשר היה לשמוע את האהבה שלו לעם שלנו, ואת הכאב שלו, שנשפכו מכל מלה שיצאה מפיו ומכל קמט דאגה במצחו".

לדבריה, אותו מתכחש סיפר לה כיצד נמלא עצב כשצפה "בכתבה על הלינץ' בעובד הזר". "לא על אותו אומלל אלא עלינו, על העם שלנו, שאיבד כיוון", אמר לה היהודי. "על אובדן האנושיות היהודית שלנו. אנחנו שאמורים להיות יותר טובים מכולם. מה קרה לנו?!".

קרמרמן משתפת את הקוראים גם בתחושותיה למשמע דיון ברשת ב' על הלינץ' בהבטום זרהום (היא לא נוקבת בשמו לאורך כל הטור). "לא היתה כלל התייחסות לכך שבזמן אמת היתה טעות בזיהוי. הדגש היה על המעשה כאקט, לינץ' שהוא חסר קשר להגנה עצמית מוצדקת", כותבת קרמרמן. "[...] עצם קיום הדיון הוא מופלא, ולא מובן מאליו בכלל בעיני. כמה עם ישראל הקדוש, חילוני ודתי כאחד, מזדעזע מאובדן האנושיות והרחמנות שלנו. ערכים שהם לנו כדגל רם ונישא. הם שהופכים את עמנו לעם מסוגל, יד ביד הולכים איתנו, מאותו רגע גדול לרגלי ההר".

מיד בהמשך מגישה קרמרמן לקוראיה מתכון לקומפוט אגסים.

סקרי אפרטהייד

לרגל 20 שנה לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, יזם "ישראל היום" סקר מיוחד. כרגיל ב"ישראל היום", מדובר בסקר אפרטהייד הבוחן את עמדותיהם של יהודים בלבד (במקרה הזה על סמך מדגם מייצג של 504 נחקרים מתוך האוכלוסייה היהודית מגיל 18 ומעלה). כרגיל ב"ישראל היום", ממצאי הסקר מוצגים לקוראיו, גם הלא-יהודים שביניהם, כאילו הם משקפים את עמדת "הציבור" ואף את עמדת "הישראלים", וזאת למרות שבקרב ה"ישראלים" גם חלק נכבד של לא-יהודים.

אגב, ב"ידיעות אחרונות" המשיכו השבוע לדווח על סקרי האפרטהייד שמבצעת מערכת "פגוש את העיתונות" של חדשות ערוץ 2, אולם חדלו להתייחס לממצאיהם כאילו הם מייצגים את הציבור כולו. להבדיל משבועות קודמים, בדיווח ב"ידיעות אחרונות" השבוע (עמיחי אתאלי) הקפידו לציין, פעם אחר פעם, הן בכותרת והן בגוף הידיעה, כי העמדות הן של הציבור היהודי בלבד.

היסטוריה

נועם אמיר, הכתב הצבאי של "מעריב", הקדיש אתמול חלק ממדורו לתזכורת על מה שאירע השבוע לפני 59 שנה – טבח כפר-קאסם. גם המדור "השבוע לפני" של "הארץ", מאת יעל גרינפטר, מוקדש הבוקר לטבח בכפר-קאסם. אמיר וגרינפטר מספרים סיפור דומה (43 נרצחים, ובהם נשים וילדים), אך עם דגשים אחרים ובעיקר סוף שונה.

לפי אמיר, "בינואר 1957 הועמדו לדין 11 חיילים וקצינים שהיו מעורבים בטבח בכפר-קאסם. בפסק הדין במשפטם של מבצעי הטבח קבע השופט בנימין הלוי כי הפקודה שניתנה לביצוע הטבח היתה פקודה בלתי חוקית בעליל, שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו".

גרינפטר מזכירה את ההמשך: "משפטם של הקצינים והחיילים החל בינואר 1957. אל"מ שדמי נידון לתשלום קנס של עשר פרוטות בגין חריגה מסמכות, אך זוכה מאישום ברצח. שאר הנאשמים נידונו לתקופות מאסר של עד 17 שנה, אולם איש מהם לא ריצה יותר משלוש שנים בכלא".

אגב, חלקים נכבדים מהטקסט מאת אמיר הועתקו מלה במלה מהערך "טבח כפר-קאסם" באתר "ויקיפדיה".

עושים לביתם

מדור הכלכלה ב"מקור ראשון" נעשה בשיתוף בית-ההשקעות מיטב-דש. שבוע כן שבוע לא. השבוע לא.

ענייני תקשורת

משה ליכטמן. בשער "גלובס" מדווח בגאווה על החלטת התנועה לאיכות השלטון להעניק את "אות אביר איכות השלטון" לתחקירן העיתון משה ליכטמן. "אני מקווה שהפרס יעודד את המגמה של תחקירים עיתונאיים, כי זהו, בעיני, טעם קיומה של תקשורת", מצוטט ליכטמן בידיעה. הנה ראיון נרחב שהעניק ליכטמן לאתר זה לפני שנים אחדות, ובו הוא מספר באריכות על תפיסת עולמו העיתונאית.

נחום ברנע. טורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" ב"ידיעות אחרונות" נחתם בשתי הבהרות הנוגעות לטוריו הקודמים. הראשונה מבין השתיים קוראת: "בינואר 2013 פירסמתי כאן טור על מועמדי הבית-היהודי לכנסת. כתבתי, בין השאר, שמי שיבחר ברשימת הבית-היהודי עלול למצוא עצמו בוחר ב'פורעת חוק מחברון'. שמה של אורית סטרוק, שהיתה מועמדת ברשימה, לא הוזכר, עם זאת, כדי להסיר ספק ולאחר שערכתי בדיקה, ברצוני להבהיר שסטרוק לא הורשעה בדין בכל ערכאה". אפשר לנחש שהבהרה זו תשים סוף לתביעת הדיבה שהגישה סטרוק נגד ברנע בעקבות טורו.

סימה קדמון. סימה קדמון חותמת את טורה באותו מוסף בעקיצה לכיוון ראש הממשלה בנימין נתניהו: "הוא עוד הספיק לשחק עם חיילים בריטים". רבים ממתנגדי נתניהו מזכירים את ההערה של ראש הממשלה, שככל הנראה לא נאמרה, כאילו על אף שנולד לאחר תום המנדט, בילדותו עוד הספיק לראות חיילים בריטים. העקיצה של קדמון מוזרה במיוחד משום שהעיתון שבו כותבת קדמון הבהיר בעבר באופן רשמי כי "מבדיקה חוזרת של תמליל הראיון" עם נתניהו עלה כי זה דיבר על "חיילים שהתאמנו במתקנים בריטיים", ולא אמר "חיילים בריטים" או "שוטרים בריטים". אם לקדמון מידע שלפיו הבהרה זו שקרית, כדאי שתשתף את קוראיה.

רוגל אלפר. אחרי שבמהלך השבוע תפס רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", את תשומת הלב של קהלו הייעודי בשל המשך ההתקפה שלו על ערוץ 8 (הפעם, ובפעם שעברה, העילה היתה תוכנית בכיכובו של סגן המו"ל של העיתון שבו הוא כותב), היום מקדיש אלפר את טורו למחווה לא שכיחה: פרגון. המפורגן הוא השחקן ישי גולן, עמיתו של אלפר להגשת תוכנית ברדיו tlv, השלוחה האנגלית של רדיו תל-אביב.

רפאל אמיר. במדור "אחרי מות" ב"הארץ" מספיד עופר אדרת את כתב קול-ישראל רפאל אמיר.

יובל דרור. ב"דה-מרקר" משוחחים רותם שטרקמן ונתי טוקר עם יובל דרור, דיקן בית-הספר לתקשורת במסלול האקדמי, המכללה למינהל, וחבר "העין השביעית".