יש עיתונים שכבר מזמן הפנימו את חופש הביטוי של הקורא המגיב. יש עיתונים שלא מהססים לפרסם מאמר ביקורת או מכתב לעורך, שתוקף אותם. יש עיתונים שעורכיהם מחליטים שגם לקוראים מותר... שהביקורת לגיטימית - גם אם אינה בדיוק בקו שהם נוקטים. יש עיתונים שמרשים גם לדעות אחרות, או להערות הקוראים, להידפס מעל דפיהם, מבלי שיוסיפו תגובת נגד. לא "מעריב".
בערב סוכות פורסמה ב"מעריב" כתבה, רחבת יריעה, של רון מיברג ואמנון דנקנר, תחת הכותרת "צדק או לינץ'“. בכתבה נטען כי "חנינה לנמרודי - בהעדר כתב-אישום נגד בכירי 'ידיעות אחרונות' - היא סוג של צדק מתבקש". בתוך כך תקפו הכותבים את הפרקליטות בססמאות של "איפה ואיפה" בטיפול בתיק נמרודי ובתיק מוזס, "הפליה בהעמדה לדין על רקע של מוצא, מעמד, אינטרסים ונקמנות".
לטענתנו - הכותבים לא ניסו להתמודד עניינית עם הסיטואציה המשפטית. הרמיזה כאילו שוקלים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, בין שיקולי ההעמדה לדין, גם את שיוכו העדתי של העומד לדין - היתה בוטה ומחייבת הוכחה.
מכתב קצר למערכת, שנשלח בתגובה ממשרד המשפטים, הקפיץ את מערכת "מעריב". מר יעקב ארז, העורך, הודיע לי: אנחנו "מוכנים" לפרסם את מכתבך, אבל נוסיף לו עמוד שלם של דבר "המשפטנים" שלנו.
בו במקום ויתרתי על פרסום תגובתנו. טענתי שאין זה מקובל לפרסם תגובה על תגובה והוספתי שעורכי עיתונים אחרים נוהגים לפרסם תגובות מבלי לשמור לעצמם את זכות המלה האחרונה.
מר ארז ענה לי שהוא מוטרד מכך שאשלח לפרסום בעיתונים אחרים את מכתב התגובה של משרד המשפטים. נתתי לו את דברתי שלא אעשה במכתב שום שימוש אחר, כיוון שהמכתב הוא תגובה למאמר שפורסם בעיתונם ולא בעיתונים אחרים.
לאחר שהתייעץ עם ה"משפטנים" במערכת, חזר אלי מר ארז וביקש שאשלח מכתב שמבטל את מכתב התגובה והודיעני שזהו התנאי לאי פרסומו.
בתשובה, הודעתי שמשרד המשפטים מוותר על פרסום מכתב התגובה ומסרב לשלוח לעיתון מכתב שמבטל את תגובתו, כיוון שאנו עומדים מאחורי תוכנו של המכתב.
תמהתי על חוסר האמון שהפגין ארז בי ובמשרד המשפטים. מר ארז הבהיר לי שיש לו אמון מלא בהבטחתי, אך עלי להבין שמדובר ב"כוחות גדולים" ממנו וה"משפטנים" של עיתונו לא מסתפקים ב"דברתי", ולוחצים עליו לפרסם את תגובתם.
הסברו העלה בי מחשבות נוגות ואף הבעתי בפניו את צערי על המצב שאליו נקלע כעורך. מסתבר שמיברג ודנקנר, כאשר קראו בכתבתם לעיתונאי מעיתון אחר "לנתק לרגע קט את האוזנייה הקטנה התקועה באוזנו, שבה משדר לו המו"ל שלו קריאות עידוד וכיוון", שאבו, כנראה, השראה מסביבתם הקרובה.
ואמנם, בערב שמחת תורה, פורסם ב"מעריב" מכתב התגובה של משרד המשפטים ובצמוד לו, תגובה על תגובה, ארוכה מאוד, של ה"משפטנים", שהתבררו כלא אחרים ממיברג ודנקנר עצמם. מבלי להתייחס לתוכן מאמר התגובה על התגובה, שתקף שוב, הפעם אפילו התקפה אישית, אם כי חיוורת יותר ולא משכנעת שוב - אודה ואומר: קטונתי מלהבין מדוע עיתונאי שמוכן להגן בחירוף נפש על חופש הביטוי, מגן עליו רק כשמדובר בחופש הביטוי שלו?!
מדוע ולמה מרגיש עיתון, שפרסם כתבה של 3,000 מלים, שכתפיו אינן רחבות מספיק לספוג מכתב למערכת, של כמאה מלים, באותו עניין?
מה כבר יש במאה מלים שנכתבו בתגובה לשלושה עמודי כתבה משתלחת, שחוזרים כמנטרה על המלים "איפה ואיפה", "שווים יותר ושווים פחות", ואפילו מגייסים את השד העדתי, שמקפיץ כל-כך עיתון מבוסס בישראל?
האם הפחד מפני "חופש הביטוי" של מי שמגיב למאמר ענק, מנוסח בשפה רזה ועוקצנית - משתק? האם הוא מצריך תגובה נוספת של העיתון בתותחים כבדים?
את התשובה לשאלות אלו יש לקבל מ"מעריב".
כל עיתון המפרסם מדי יום עשרות עמודים, מאות ידיעות, אלפי פרטים, חלקם שגויים, חלקם מוטים, חלקם נכונים ואף מוקפדים, צריך שלעורכיו יהיה מעט שאר רוח, חופן של ביקורת עצמית, קמצוץ של צניעות ובעיקר פתיחות. כל עיתון המפרסם מדי יום מאמרים, דעות, גילויים, ביקורות, צריך שלעורכיו יהיה גם שיקול דעת לשמוע, לקבל ולפרסם אפילו ביקורת נגדית.
מכתב למערכת צריך להתפרסם בלי "הערת העורך" או תגובת העיתונאי שאליו כוון המכתב. העיתונאי או העורך הרי כבר אמרו את דברם, כבר התקיפו והציפו את העיתון בדעותיהם. גם למותקף מגיע לומר מלה, בלא לחשוש ממאמר תגובה נוסף, שיותיר תמיד את העיתון וכותביו עם העט המושחזת וזכות המלה האחרונה.
עיתון שאינו מפחד מ"מכתב למערכת" נותן שירות טוב יותר לקוראיו וממלא ביתר הגינות את חלקו כמבקר אישי ציבור וארגונים. יהיה זה אך אתי והוגן אם "מעריב" יצטרף לחבר העיתונאים המפרסם תגובה, בלי לבוא שוב חשבון עם המגיב, שאם לא כן מובטח גם ל"העין השביעית" שמעתה והלאה, בכל גיליון שלהם תבוא מ"מעריב" תגובה אחרי תגובה, אחרי תגובה...
אתי אשד היא דוברת משרד המשפטים
גיליון 18, ינואר 1999