בעקבות ההבחנה שלו בין השועל לקיפוד - "השועל יודע הרבה דברים, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול" - ואולי בהשפעתה, הבחין ישעיהו ברלין המנוח בשני סוגים של היסטוריונים. הוא דיבר על הקהל הגדול של היסטוריונים, בעלי מקצוע נאמנים, המכלים את ימיהם ומרצם באיסוף קפדני של עובדות בסוגיה זו או אחרת, ואינם נושאים את עיניהם אל ההכללה הגדולה. מלאכה זו, הממריאה מעל ומעבר למצבור העובדות, שבעיני ברלין נראתה כמובן המרתקת יותר, מופקדת בידי כמה יחידי סגולה.

אלה מלקטים את עיקרי הממצאים והמסקנות של עמיתיהם העמלנים, מוסיפים להם מידה של שאר רוח ועיבוד יצירתי, וכותבים את הספרים המזקקים את אוצר העובדות הידועות לכלל אמירה מגובשת, המבטאת את "רוח הזמן". עד כאן אבחנותיו של ברלין. ועדיין נותר בעינו משפט ההיסטוריה. כמה מן החיבורים הגדולים, עתירי ההשראה, אכן שומרים על חיוניותם וכוחם לאורך ימים. "רוח הזמן" היא עניין נזיל ומשתנה תדיר, והמחקרים ה"סולידיים", למרבה ההפתעה, מוסיפים לשמש אבני יסוד לעוד היסטוריונים ממריאים, המסלקים את תפיסת "רוח הזמן" של קודמיהם הגדולים ומציעים עוד אמירה חדשה ומקורית, על-פי כללי "רוח הזמן" החדשה שלהם.

נזכרתי באבחנה מרתקת ופשטנית זו כשצפיתי בתגובות המתלהמות על סגולותיה וכשלונותיה של הסדרה "תקומה". מתנגדים ומחייבים כאחד דנים במוצר, כביכול היה תוצר של מחקר היסטורי לגיטימי. כשמעז אחד מן המשתתפים בעימות, להזכיר לחבריו המתדיינים, שאחרי ככלות הכול ההיסטוריה היא מקצוע שאת הטיפול בו יש להותיר בידי המומחים לדבר, ממהרים חבריו להיעלב עמוקות ולהעלות טענות בדבר התנשאות; כל אדם הוא היסטוריון בכוח; הרי הוא היה שם וראה במו עיניו, ואל יבואו מיני בעלי מקצוע יהירים ויספרו לו שהסיפור קצת יותר מורכב.

יוצרי סדרות טלוויזיה היסטוריות הם במובנים רבים מסוגם של ההיסטוריונים הממריאים אל ההכללה המסבירה הכול. הזמן קצר, וממילא מה שתועד והוסרט מוגבל מאוד ואימפולסיבי מאוד. עובדות, גוונים ובני-גוונים מערפלים את התמונה ומקשים על הצופה. ובכלל, איך אפשר לבוא אל קהל הצופים הרב, להטריח אותו לשבת מול המסך ולומר לו בסוף, שאחרי שלמדנו וחקרנו וביררנו, אין לנו תשובה סופית וחד-משמעית?

ההיסטוריונים הממריאים מתיימרים למצות ולתאר את "רוח התקופה" שאותה הם חוקרים, אך במידה רבה, ויותר מן ההיסטוריונים האחרים, הם מבטאים מובהקים של "רוח התקופה" שבה הם כותבים. זה סוד קליטותם, וזה מסביר את חריגתם מעבר לתחומים הצרים למדי של קהל צרכניה המובהקים של הכתיבה ההיסטורית, זו הנתפסת כפרטנית יתר על המידה, שבה מרוב עובדות, כמאמר הפתגם, אין רואים את היער. צרכני "תקופה" רוצים לראות את היער, ואין להם כוח וסבלנות לעצים.

לכאורה, קשה לדבר על עמדה אחת ומגובשת ועל מסר אחיד שהסדרה מבקשת להעביר לצופים. הרי יוצריה רבים, ויש להניח גם שונים זה מזה בהשקפת עולמם. ועם זה, דווקא לעובדה זו אנחנו מבקשים לייחס משמעות של עמדה קולקטיבית. הסדרה מלמדת על שנותיה הראשונות של המדינה, על תהליכי קליטת העלייה, על הסכסוך היהודי-ערבי, וגם על המלחמות הרבות. אך יותר מכול היא עדות שאין כמותה למעין מצב-רוח לאומי של כולנו בשנת החמישים לעצמאות. מתנגדי הסדרה טופלים עליה חד-צדדיות, ומכל עבר נשמעות הקריאות הרמות על "פוסט ציונות" ועל "היסטוריונים חדשים". מצפייה סדירה וקפדנית בפרקי הסדרה ומקריאה של גילויי העימות שהיא מעוררת, אני מתרשם דווקא מן המבוכה הגדולה העולה ממנה.

בלהט הוויכוח המתעצם אנחנו שוכחים שהקרנתם של הפרקים הראשונים עברה בשלום ובשקט יחסיים, ומי זוכר את השם שהודבק לה בתחילה, "תנומה". הפתיחות של יהורם גאון קצת הביכו, אבל לאו דווקא בשל מה שנאמר בהן. ולאחר נעימת הפתיחה הבלתי נמנעת ישבנו וצפינו. אז באו ואמרו לנו שהעם היושב בציון גילה יחס נורא ואכזר כלפי שרידי השואה, אמרו לנו שגם התנשאנו מאוד כלפי העולים החדשים, ושוב הזכירו לנו את הדי.די.טי הבלתי נמנע. העובדה שקורבנות השיטה הזאת התראיינו בבתים מפוארים למדי, המעידים על מידה לא מבוטלת של קליטה מוצלחת, לא הטרידה יתר על המידה את הצופים.

הצרות החלו כאשר - ומכך לא היה מנוס, הרי אנחנו עוסקים בהיסטוריה, ובהיסטוריה יש כרונולוגיה - עברה הסדרה לטפל בסוגיית "אנחנו ושכנינו". כאן כבר הגענו לשאלה הכרוכה ב"סיכון בטחוני". מה שמטריד את הצופים הוא לא מה עשינו או לא לפלסטינים לפני ארבעים וחמישים שנה, אלא משמעות הדברים לגבי הפעימה השנייה והשלישית. לשאלה אם היה או לא היה גירוש של ערבים מחיפה יש השלכה ישירה על גורלם וצדקתם של הסכמי אוסלו. ויש עוד נושאים שהחברה הישראלית מתקשה לדון בהם ומתעלמת ממורכבויותיהם ההיסטוריות. קחו למשל את סוגיית היחס כלפי עולי המזרח. באיזו קלות אנחנו מוכנים ליטול על עצמנו את משא הרשעים, שהתעלמו, התנשאו, כפו מושגים ותפיסות עולם משלהם ודיכאו בזדון ובכוונת מכוון דור שלם. האומנם היה סיפור קליטת העלייה כה חד-ממדי וברור במגמותיו, בהשלכותיו החברתיות והתרבותיות?

בסופו של חשבון שואל ההיסטוריון את עצמו, עד כמה השפיע המחקר ההיסטורי על עיצובם של פרקי "תקומה". קשה להתעלם, למשל, מכך שיוצרי הפרקים העוסקים ביחס לערביי ישראל במלחמת העצמאות, או ביסודות מדיניות החוץ של ישראל בשנותיה הראשונות, קראו את ספריו של בני מוריס, או לפחות שמעו על הוויכוח הציבורי, המאוד לא מקצועי, על אודותיו. הם שמעו על גירושים אכזריים וקשים, הם שמעו על הרס כפרים, הם גם נזעקו לשמע גורלם הנורא של הערבים בחיפה. אך מה לעשות, והסיפור בספרו של בני מוריס הרבה יותר מורכב וסבוך? צריך ספר עב כרס כדי לתאר את כל הפרטים. בלי הפרטים אין דינמיקה, ובלי דינמיקה נעלמים הגוונים האפורים. כמו מבקריו הנמהרים של בני מוריס, מיהרו גם יוצרים בסדרה לקלוט ולהעביר את מה שהצטייר בעיניהם כמסר המרכזי. לעתים קרובות מדי אין בהיסטוריה מסר מיידי, וגם לא לקח חד וברור. סדרה היסטורית בטלוויזיה אינה יכולה להתמסר לדקויות. זה סוד קסמה, זה סוד כוחה להסעיר.

ועוד לא אמרנו הרבה על הסדרה המרתקת הזאת, שהיסטוריונים בעתיד, אני משוכנע, יידרשו לה כשירצו לתאר את פניה של ישראל ב-98' ואת "רוח הזמן" שהניעה את יוצריה והלהיטה את מבקריה.

ההיסטוריון העמלן, זה השוקד על מלאכתו בארכיון ומנסה לדלות מן המסמכים סיפור, שלעולם אינו שלם ולעולם אין בו מסר חד - הוא מתקנא בסדרה וביוצריה. בסופו של חשבון, לא הוא יוצר וקובע מה אנו יודעים על העבר. נחמתו הכמעט יחידה היא שיום יבוא ואיזה יוצר תמונה גדולה ומכלילה ישתמש בממצאיו, יציין אותו בהערת שוליים כמקור וימריא הלאה, אל השחקים של החיבור המסעיר, שכולם יקראו. ומי יודע, אולי גם ישתמש במשהו שהוא אמר, בלי הפרטים כמובן, בלי ההסתייגויות וההתניות, לאיזו סדרת טלוויזיה מרתקת.

ד"ר אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך מדור ספרי העיון בהוצאת "עם עובד"

גיליון 14, מאי 1998