זו עלולה להיות חוצפה, או אפילו שפלות, מצד כתב חוץ, המסתמך בלא בושה על התקשורת הישראלית כמקור מידע, להשיא עצות לעמיתיו הישראלים. העיתונות בישראל היא עיתונות נמרצת וחושבת, חוקרת ולא אחת נהדרת. כתב חוץ עצל יכול ליטול בלי קושי סיפורים שלמים, הארות והערות מהעיתונות המקומית, בלא להזדקק לבדיקות נוספות. רבים אמנם עושים זאת. אפילו כתב זר בעל יוזמה מרבה להסתמך על הניתוחים הנבונים הרבים המתפרסמים בעיתונות המקומית.

איור: מירה פרידמן

איור: מירה פרידמן

ובכל זאת, אחרי שש שנות קריאה בעיתונות הישראלית, יש לי כמה וכמה הערות. ומאחר שמעט שפלות לא הרתיע אותי מעולם, אני מציע לכם חמישה רעיונות, ברוח של קולגיאליות והערכה:

1. עיתונות מצוינת אינה מתמצית בפוליטיקה ובמלחמה. בעולם העיתונות הישראלית, אם אינך מסקר את הממשלה, הצבא, עסקי הקואליציה או היחסים עם וושינגטון ומדינות ערב, אתה נחשב לעיתונאי סוג ב'. או שאתה צעיר בראשית הדרך, או שאתה זקן ששיאך כבר מאחוריך. אין לכך שום סיבה. בארצות-הברית, רופאים מוותרים על עבודתם המקצועית כדי להפוך לכתבים לענייני רפואה במיטב העיתונים, ועורכי-דין מוותרים על מקומם בחברות יוקרתיות כדי לכתוב על משפטים. בעיתונים האמריקאיים הטובים ביותר נחשבות סוגיות כגון פשע, חינוך, עבודה, רווחה, דת, איכות הסביבה או הגירה לתחומים נהדרים לעיתונאים מצטיינים ומנוסים.
אין צורך לומר שבראשית קיומה של מדינת ישראל שלטון נושאים קיומיים בעיתונות, כמו בכל תחום אחר בחיים. אך ישראל של היום היא חברה מורכבת ועשירה ביחס, שמעסיקות אותה גם שאלות אחרות המחייבות בירור עיתונאי מתוחכם. אם העיתונים יקדישו שימת לב לנושאים אלה, לא זו בלבד שישפרו את פניהם הם, אלא שגם ירחיבו את מעגל הקוראים. מה שמביא אותי להערה השנייה.

2. שלחו את עיתונאי הצמרת לדווח על בני-אדם פשוטים, במקומות פשוטים. עמודי העיתונים שאינם מלאים בתיאורי השיחה האחרונה שהתקיימה בין שרים יריבים או בטיל האחרון שפיתחה איראן נועדו לסיפורים על אנשים פשוטים, בשר ודם. העמודים האלה (מדורים נוסח "ברחבי המדינה" של "ידיעות אחרונות") מיוחדים על-פי רוב לטרגדיות משפחתיות (סיפורה של ילדה שנהרגה מטיל קטיושה בקריית-שמונה ואחותה שנהרגה בתאונת דרכים), או לחיילים שיוצאים עם נערות יפות. זה טוב ויפה, אך לא מספיק. מעקב אחר מעשיהם של הלא-מפורסמים עשוי לפרוש לפנינו מגוון רחב של סוגיות חברתיות: דפוסי תעסוקה, פערי הכנסה ומוצא אתני, מגמות בחיי העניים והעשירים, או פעילויות מועדפות על סטודנטים. כמו למשל בתי-הספר למשפטים הצצים בישראל כפטריות אחרי הגשם. לשם מה? ולאן הם הולכים?

3. הרחיבו את מעגל המשתתפים בעמודי הטורים האישיים והוסיפו להם גם קולות בלתי מוכרים, כדי להגיע לתמונה מורכבת ועשירה יותר. כוונתי לצורך להגיע אל המורים, לבמאי קולנוע וטלוויזיה, ליזמים וללא-יהודים, שעשויה להיות להם זווית ראייה שונה, והם אינם מחפשים בהכרח בימה קבועה להבעת דעותיהם. אפשר גם לצרף מעת לעת לטורים האלה צעירים (בשנות העשרים לחייהם). ל"בוסטון גלוב" יש טור בהשתתפות צעירים וצעירות בשנות העשרים לחייהם, ויש עניין רב בהאזנה למה שמעסיק את הדור הבא.

4. הגדילו את מספר הידיעות על המתרחש בעולם הערבי. אני יודע שכתב ישראלי אינו יכול לפעול בסוריה, בלבנון או בעיראק, ואפילו עבודתו במצרים ובירדן מוגבלת. אך הכתבים האירופים והאמריקאים מספקים זרם קבוע של מאמרים מהמקומות האלה, מאמרים המוסיפים נופך אנושי ומעניקים קול למדינות, שהישראלים נוטים לבחון אותן על-פי סטריאוטיפים. תרגום של מאמרים כאלה עשוי להוות שירות אדיר.
בד בבד הייתי ממליץ לפרסם קטעים מהעיתונים הערביים הטובים עצמם, כמו "אל-חיאת" ו"א-שארק אל-אווסאט". אפילו מבחר שבועי של מאמרי המערכת עשוי לפתוח צוהר לעולם בלתי מוכר.

5. ולבסוף, הירגעו, אל תהיו רציניים כל-כך. אינני מתכוון שתפרסמו תצלומי נשים עתירות חזה בעיתון, אלא שתלמדו להביט בעצמכם במעט אירוניה ולגלוג עצמי, ושתפו את כל מדינת ישראל בבדיחה. אם עליתם על סיפור על מסיבות ימי הולדת לבני שלוש בכפר-שמריהו שעולות אלף דולר, או על בעלי-חיים שברחו מהספארי ברמת-גן, או סתם רעיון עסקי מטופש, כתבו אותו כמו שצריך והציבו אותו בעמוד הראשי. הקוראים ייהנו. וגם זו מטרה ראויה.

איתן ברונר סיים זה עתה תקופה של שש שנות שירות ככתב ה"בוסטון גלוב" במזרח התיכון, ובסיסו היה בישראל. בימים אלה הוא מצטרף לצוות הכתבים של ה"ניו-יורק טיימס", ובסיסו יהיה בניו-יורק

גיליון 10, אוגוסט 1997