זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה עצוב כל-כך. בימים האחרונים שמענו מכל כלי תקשורת רענן שהפעם זה בטוח, יש לנו נובל. לא, לא עמוס עוז, אלא פרופ' יקיר אהרונוב מאוניברסיטת תל-אביב, מומחה לפיזיקת הקוואנטים, מועמד רציני לפרס.
כך ניתחה סוכנות טומסון-רויטרס, הנחשבת מובילה במדידת ציטוטים של מאמרים אקדמיים ומנסה מדי שנה לנחש מי יזכו בפרסים בתחומים השונים. אמנם לא שמעתי שמישהו סיפר לנו כמה מהניחושים האלה עלו יפה בשנים האחרונות, ובכל מקרה, בניגוד לפרסים אחרים, כאן לא מתפרסמת "שורט ליסט", רשימת גמר מצומצמת שמתוכה נבחר הזוכה. אחת התכונות המאפיינות ביותר את ועדות פרסי נובל היא החשאיות המוחלטת. אין הדלפות. כלום.
אבל למה לדקדק בקטנות. אהרונוב, העושה את מלאכתו עשרות שנים, שזכה כבר בפרסים ובכבוד במשך השנים, הפך באחת לכוכב כל משדרי האקטואליה. והוא התמסר בקלות. כנראה גם פרופסור עתיר הישגים ופרסים לא עומד בפיתוי. לא דיברו איתו כמעט על החידוש שבזכותו הוא אמור לקבל את הפרס, כי ממילא עניינים כאלה לא עוברים טוב בתקשורת. הם מסובכים מדי. המראיינים לא יודעים לשאול בענייני מדע, והמרואיינים, ברובם המכריע (לא אהרונוב), עילגים ולא מסוגלים לתרגם את העבודה שלהם לשפת הדיוטות.
זה לא הפריע לכל הרשתות לראיין את הפרופסור ולהתייחס אליו כמי שכבר ניצח, כאילו ההכרזה היא רק עניין פורמלי. לא שכחו כמובן את הפרס הכספי הלא מבוטל. בכך כולם מבינים.
(איור: Mike Licht, NotionsCapital.com's, רשיון cc-by)
אהרונוב עצמו שמר על פרופורציות, דיבר על כ-30% סיכוי, וסיפר שהוא עצמו אינו עוסק ביחסי-ציבור לטובת קבלת הפרס. בכל האוניברסיטאות הגדולות בעולם יש מחלקה מיוחדת שעוסקת רק ביחסי-ציבור ובקידום המדענים שלהן לקבלת פרסי נובל ופרסים אחרים. מיותר לומר שבתל-אביב ובאוניברסיטאות האחרות בארץ אין מחלקה מיוחדת כזאת.
וגם אילו היתה, ועובדיה היו מנסים ליצור אווירה ציבורית של עניין במדענים, התקשורת לא היתה משתפת פעולה, כשם שהיא לא מתעניינת בהתלהבות בפעילות האקדמית והחברתית הנעשית באוניברסיטאות, בקידום נוער מהפריפריה וכיוצא באלה נושאים "חיוביים" מדי. כאן האוניברסיטאות נחשבות רק לאליטות בזויות, מושא לזעם על תנאי העבודה הנוחים של הפרופסורים.
המדענים שזכו בפרס נובל בשנים עברו, אברהם הרשקו, אהרון צ'חנובר, ישראל אומן, מנסים להשמיע מפעם לפעם את זעקת המחקר המדעי הגווע בישראל, אבל מינון ההופעות שלהם בתקשורת זעיר, וכבר הם נחשבים טרחנים. מחקר מדעי נחשב מותרות, לסעיף הראשון שמוחקים מהתקציב, ואף אחד לא קופץ.
כל זוכי פרס נובל שייכים לדור הישן, שנהנה מימים טובים יותר ביחסה של המדינה לאקדמיה ולמדע. בעוד כמה שנים לא יהיה ישראלי אפילו מועמד ברשימה של סוכנות טומסון-רייט, אלא אם הוא עבר לאוניברסיטה במדינה אחרת, שמתייחסת בכבוד אל מדעניה. הנושא הזה לא עלה כמעט בראיונות עם אהרונוב. למה לקלקל חגיגה בפוטנציה, או פוטנציאל לחגיגה?
כל שעות הבוקר נערכה ספירה לאחור לקראת ההודעה משטוקהולם. ומרגע שנודעו שמות הזוכים בפרס – צ'רלס קאו ממעבדת הארלו שבבריטניה, ויליאם בויל ממעבדת בל שבניו-ג'רזי וג'ורג' סמית ממעבדת בל, על עבודתם בתחום מהפכת התקשורת והסיבים האופטיים, נושא רלבנטי בלי ספק לחיינו – זעקו הכותרות: "ישראל שוב הפסידה", "אכזבה ישראלית", "ישראלי לא זכה בנובל". אחרי הכל, למה כבר אפשר לצפות מהשבדים האנטישמים? רגע, "ישראל הפסידה"? ישראל הפסידה כבר מזמן, ואנחנו לא צריכים את שבדיה בשביל לגלות את זה.
המלה האחרונה שמורה לפרופ' יקיר אהרונוב. לפני ההכרזה על זכיית עמיתיו אמר בחיוך: "זה יהיה נחמד מאוד אם אזכה, אבל גם אם לא, זה לא יהיה סוף העולם. אני אמשיך לעבוד. אני לא עובד בשביל פרסים. עצם אזכור שמי כמועמד ראוי מספיק לי כהכרה בתחום שאני עוסק בו". ולאחר הבחירה ניחם את מראייניו שהכל בסדר. הוא יישן היטב עד חמש דקות לפני ההודעה. "בסוף זה יקרה, אפילו לאיינשטיין לקח הרבה זמן לקבל את הפרס". הפעם אפילו הבטיחו לו יחסי-ציבור מתאימים, כי כנראה אין מנוס מהם.
אבל גם הוא יודע שזו הפעם האחרונה שהוא זוכה להגיע לאולפן טלוויזיה או לדבר ברדיו, לפחות עד השנה הבאה, עת נתבשר שוב ש"ישראלי המועמד המוביל לפרס נובל לפיזיקה".