צירוף מקרים נדיר זימן לאותו בוקר, 3 בינואר, שני אירועים. בלי קשר, אבל עם הקשר. נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק, שטח בכנס אקדמי את השקפתו על המשפט הישראלי ביובל הבא. במקביל שטח אביגדור ליברמן את עיקרי השקפתו על הדמוקרטיה הישראלית ביובל הבא. דברי ליברמן זכו, ובצדק, לכיסוי תקשורתי נרחב. דברי ברק זכו לאיזכור מינימלי: שתי הערות על לשכת עורכי-הדין שפילסו דרכן לכותרת, לאחר שזוהו כחומר דליק להבערת סכסוך עם הלשכה. עיתונאים רבים התקשרו לאחר ההרצאה לשמוע על מה דיבר הנשיא. "דברים חשובים", אמרתי, "דת-מדינה, חוקה וחוקי יסוד, ביקורת שיפוטית, המשפט הפלילי...". "עזוב שטויות, מה הוא אמר על הלשכה?".

על רקע ההתקפות הגוברות על שופטים ובתי-המשפט בולט, במקרים רבים, העדר התגובה מצדם. הפער הזה נגזר מפער גובר והולך בין "התרבות המשפטית" ל"תרבות התקשורתית", פער הטבוע בקווי המתאר של השתיים:

התרבות התקשורתית היא קצבית, שטחית, צבעונית ובעיקר פרסונלית. מעוררת ומעודדת מדנים ושערוריות. סוגדת לכוחנות ומטפחת תדמיות אינסטנט של אין/אאוט, של ווינרים ולוזרים. זאת התוצאה של האירועים שעיצבו את דמותה בעשור האחרון: נצחון רוח ערוץ 2 ומלחמת הצהרונים שגבתה כבר מחיר גבוה יותר מאלה שמניתי.

התרבות המשפטית, לעומת זאת, מתנהלת בממד הפוך, המובנה ומעוגן בתוך המגבלות הפנימיות של המקצוע: ריסון ואיפוק סגנוניים, דיון מנומק, פרטני ומורכב, לשון אדיבה שלעולם אינה פרסונלית. "הדיבור המשפטי" מתקיים בתוך פסקי-הדין ולא מחוצה להם, "הדיבור המשפטי" לעולם אינו נשלף לתגובה אלא אחרי בדיקה קפדנית, "הדיבור המשפטי" אינו מתקיים כל עוד תלויים ועומדים חקירה משטרתית, בדיקת פרקליטות או הליך שיפוטי. בפרשות סטרשנוב ורוטלוי בלט חוסר האפשרות להגיב, כאשר ההתקפה על השופט תלויה וממתינה להחלטתו בבקשת פסלות ולאחר מכן בערעור על החלטה זו לנשיא בית-המשפט העליון.

כאשר עלב ראש לשכת עורכי-הדין בשופטת זיוה הרמן-הדסי והלבין פניה ברבים, שוב בחרה מערכת המשפט לא להגיב כל עוד נשקלה, ואחר-כך עמדה על הפרק, העמדתו לדין באשמת זילות.

ההתקפות על בתי-המשפט כממסד, ועל השופטים כבודדים, מתנהלות בכמה חזיתות: הערכית, הפוליטית והמקצועית. הערכית - נגד הלגיטימציה (והיכולת) של מערכת "חילונית" להבין ולשפוט אנשים דתיים ולקבוע נורמות וערכים המנוגדים לכאורה להלכה (שבת, כשרות, שוויון לרפורמים, לנשים וכיו"ב). הפוליטית - נגד ה"אקטיביזם השיפוטי", נגד ביקורת שיפוטית הנתפסת כ"הסגת" גבולן של הרשות המבצעת והמחוקקת. המקצועית - נגד "עינויי הדין", העומס, הסחבת. נגד הפתרונות המוצעים (כמו הרפורמה בבתי-המשפט), שיטת מינוי השופטים "שאינם נבחרים" ועוד.

ולאחרונה, חזית חדשה: בפרשיות סטרשנוב ורוטלוי, ובמובן מסוים בפרשת אוחנה, חזינו בנסיונות למוטט הליך שיפוטי מבחוץ, על-ידי מאמץ לפסול ולהכפיש שופטים. למה לא לרמוס את אמינותו ושמו הטוב של השופט, אם ניתן לעשות זאת בדרך כשרה: בקשת פסלות, תצהיר לבג"ץ ואפילו בקשה למשפט חוזר הנסמכת על עלילת כזב דמיונית.

פרשת אוחנה נסקה לשיאים לא רק בנכונות לרקום מזימה פנטסטית, אלא בנכונותם של פוליטיקאים ועיתונאים להאמין בה, בכפוף להסתייגות המיתממת של "היועץ המשפטי בודק".

התרבות התקשורתית בשלה היום, יותר מבעבר, לעכל ולשקף אמביציות, מוטיבציות ומניפולציות של אינטרסנטים, בדרכים שהתרבות המשפטית אינה יכולה ואינה רשאית לעשות בהן שימוש. ואלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית, שמִפלסה כלפי שופטים ומִתקני שיפוט עלה במאות אחוזים בשנתיים האחרונות. "אני מתבייש", אמר פעם הנשיא ברק כשנשאל לתחושתו על האבטחה שהוצמדה לו. כמעט כל שופט שהיה מעורב בתיק שנגע לחבורת עוזי משולם ספג איומים. שופט בחיפה הוכה, קליע הוחדר לתיקה של שופטת בבאר-שבע, בקבוק תבערה הושלך ליד ביתה של שופטת ברמת-גן.

חשיפתה של המערכת להתקפות היא תוצאה של התנגשות בין מעורבותו הגוברת של המשפט לבין המבקשים לסכל מעורבות זו.

שינוי בדוקטרינות השפיטות והמעמד פרש את הביקורת השיפוטית כמעט על כל תחומי חיינו. לא הכל מקבלים זאת, במיוחד את השימוש השיפוטי הנרחב בקריטריונים ערכיים כסבירות, מידתיות, תום לב, תקנת הציבור, כבוד האדם וכיו"ב. במקביל מתקיים מאמץ פוליטי לתרגם התנגדות זו לניסיון לערער את מערכת המשפט, מכוח זיהויה עם "האוליגרכיה והאליטה" הישנה שיש לסלקה, להחליפה, או לפחות לגמדה, לפגוע בדימוייה ולקצץ בכוחה.

במאבק הזה קשורות ידיה של המערכת כמעט לחלוטין. לטענות הענייניות המושמעות נגדה יש לה תשובות, וברובן אלה תשובות טובות ומשכנעות. אולם התקשורת במתכונתה היום לא בנויה להכילן ולהציגן. נשיא בית-המשפט העליון מופיע לעתים מזומנות באירועים פומביים ומדבר על המדיניות השיפוטית: תפקיד בתי-המשפט, הערכים במשפט, פרשנות חוקי היסוד, הביקורת השיפוטית, היתרון בשופטים שאינם נבחרים. במיוחד ציינתי נושאים שהם יעד לביקורת והתקפות. בכל ההרצאות הללו נוכחים עיתונאים ותמיד ניכרת אצלם אכזבה: מדוע הוא לא משיב לרב עובדיה יוסף, לדרור חוטר-ישי, לח"כ זה או אחר מהמפד"ל או מש"ס? לטענות שלהם הוא בהחלט משיב, אני עונה. אלא שלסחורה הזו, נטולת התגמול הפרסונלי, אין היום ביקוש רב בתקשורת, שעיקר עניינה בקטטות אישיות.

המערכת המשפטית חשופה היום יותר מבעבר, בגלל התפוררות קווי ההגנה המסורתיים שחצצו בינה לבין ההתקפות. פעם, בצמתים השלטוניים המרכזיים ניצבו אישים כמנחם בגין המנוח, דן מרידור, חיים צדוק, דוד ליבאי, אמנון רובינשטיין ואחרים בעלי תודעה ליגליסטית מפותחת, שידעו להשיב למשתלחים כגמולם. אחרים, שחיבבו פחות את עצמאות המשפט, כיצחק רבין ז"ל ויצחק שמיר יבדל"א, בחרו לרטון מתחת לשפמם ולא לתקוף חזיתית את בתי-המשפט, כי הבינו את הנזק העצום לחברה ולדמוקרטיה כתוצאה מערעור מעמדם.

היום, להוציא את שר המשפטים צחי הנגבי, אין לבתי-המשפט סניגורים נמרצים במערכת הפוליטית. להפך, עיקר תוקפיהם באים מתוכה ומסביבתה. חלקם אפילו במעמד של נחקרים, חשודים או נאשמים, ואז "ההתנכלות" מוכיחה לכאורה את "צדקת" טענותיהם כביכול. במקום להתגונן בפני האישומים, תוקפים הנאשמים את המאשימים. אין גבול לציניות, אבל זו משרתת אותם היטב: אובדן הבושה, הענווה ובעיקר ההרתעה והגינוי הציבוריים הם בהחלט יתרון בתרבות התקשורתית החדשה הסוגדת לכוחנות מסוג זה.

חלילה, שלא יתפרשו הדברים כהתנגדות לביקורת, לחשיפת ליקויים, לוויכוח. המערכת המשפטית רחוקה משלמות ככל מערכת אנושית, ובמיוחד כזו שפועלת בתנאים קשים, בתחום המנהלי (מחסור בכוח-אדם מול עומס הולך ומתגבר) ולעתים בתחום השיפוטי (החובה לפסוק במקום שהטקסט החקיקתי ניתן לכמה פירושים).

מטרתי בכתיבת הדברים היא כפולה: 1. להצביע על חוסר הסימטריה בסצינה התקשורתית, המשחק תמיד לידיהם של משתלחים הנוקטים לשון בוטה ופרסונלית. 2. להצביע על כך שטיעונים ראויים נארזים בתוך חבילה דמגוגית, מסולפת בעיקרה וזרה בשיקוליה, כדי למוטט את האמון במערכת, שאין לה לא חרב ולא ארנק וכל קיומה מותנה באמון הציבור.

נקודה זו מחייבת לשקול גישה שונה לבתי-המשפט. בחברה הישראלית השסועה והמפולגת, אין מערכת אחרת, זולת בתי-המשפט, ליישוב מסודר של סכסוכים שלא נמצא להם פתרון במסגרת אחרת. "אובדן האמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה", כתב בלזאק. ללא בתי-משפט חזקים, עצמאיים ונטולי מורא ומשוא פנים, אין דמוקרטיה, יש אנרכיה.

"התרבות התקשורתית" בישראל לא היתה קיימת מבלי שעוגנה ב"תרבות המשפטית", ובמיוחד השיפוטית. חופש הביטוי, הגישה למידע, פומביות הדיון, החיסיון העיתונאי, כולם יצירי המשפט. היודע אביגדור ליברמן שאת הזכות לחופש הביטוי לא קבעו נבחרי ציבור, אלא שופטים שלא נבחרו? האם הוא יודע שגם חופש העיסוק, ההפגנה, ההתאגדות, השוויון - מרבית זכויות האדם בישראל - הם פרי "אקטיביזם שיפוטי", פרי הגבלות שהטילו בתי-המשפט על הכוח השלטוני כבר משנות החמישים? בלי הגבלות אלה אין דמוקרטיה אמיתית, מהותית, אלא דמוקרטיה פרוצדורלית בלבד, שמקדשת ומכשירה את עריצות הרוב.

חיוניות הביקורת השיפוטית היא הלקח המרכזי של העולם הדמוקרטי אחרי מלחמת העולם השנייה. העדר הביקורת הזו אִפשר את המוטציות המשטריות הנוראות ביותר שערכו את המלחמה. חוקי הגזע של נירנברג התקבלו על-ידי פרלמנט נבחר, משוחרר מאימת שופטים אקטיביסטים שלא נבחרו. חוקים כאלה יכלו להתקבל רק במקום שהפרדת הרשויות היא מלאה והרשות השופטת מנועה מלקיים איזונים ובלמים אמיתיים. יישוב סכסוכים הוא תפקיד הרשות השופטת כלפי האזרחים. איזונים ובלמים הוא תפקידה כלפי הדמוקרטיה. ומדובר לא רק בתפקיד, מדובר במחויבות קונסטיטוציונית.

אלא שדיון אמיתי בסוגיות אלה הוא כמעט בלתי אפשרי במפגש התרבויות - התקשורתית והמשפטית - שנדון כאן. כמוהו כניסיון של החרצוף מרידור לשכנע את החרצוף ולדימיר. לשניהם השקפות מוצקות על הדמוקרטיה, אלא שלוולדימיר זרועות מוצקות יותר, וזה מה שקובע בסופו של דבר בזירת הבוץ התקשורתית.

משה גורלי הוא דובר בתי-המשפט

גיליון 19, מרץ 1999