חילופי הדברים בין ירמי עמיר לדן מרגלית בעניין התרועעותו של האחרון עם פוליטיקאים והשפעתה (האפשרית) על כתיבתו ("העין השביעית", גיליון 18, ינואר 99'), העלו בדעתי ויכוח מפורסם שנתגלע בשנות העשרים בין וולטר ליפמן, החשוב בפובליציסטים האמריקאים, לבין הפילוסוף ג'ון דיואי.
ליפמן השווה את האזרח מן השורה לצופה חירש היושב בתיאטרון בשורה האחרונה. הוא אינו מבין מה קורה על הבמה, מדוע זה קורה ומה אמור לקרות. "הוא חי בעולם שבו אין הוא מסוגל לראות, הוא אינו מבין עולם זה ואין ביכולתו לכוון אותו". עיתונות ההמונים, על נטייתה המובנית לחפש סנסציות, עוד מחמירה את המצב. מוטב, לדעת ליפמן, להשאיר את השליטה ל"מעמד של מומחים". איש אינו מצפה מעובד מפעל הפלדה להבין בפיזיקה; מדוע נצפה ממנו להבין בפוליטיקה? המומחים כללו, לדעתו, גם את העילית של הפובליציסטים, שהם פרשניהם של המומחים, כמו גם מומחים בזכות עצמם (ליפמן החזיק את עצמו מומחה ללא מתחרים בתחום היחסים הבינלאומיים).
ג'ון דיואי הסכים עם רוב ביקורתו של ליפמן על העיתונות, אך תקף בחריפות את אמונתו של הפובליציסט-הפילוסוף במומחיותן, בטוהר כוונותיהן ובתועלתן של האליטות, לרבות זו של הפובליציסטים. “מעמד של מומחים הוא בהכרח כה מנותק מן הדאגות ומהאינטרסים של בני העם, עד שהוא הופך למעמד בעל אינטרסים פרטיים וידע פרטי". ידע, לדעת דיואי, הוא פונקציה של תקשורת והתאגדות (כלומר קשרים חברתיים). הדמוקרטיה מושתתת לא כל-כך על מידע אלא על שיחה. תפקידה של תקשורת ההמונים הוא "לעורר עניין בקרב הציבור באינטרס הציבורי". הפובליציסטים מעמידים פנים לא אחת שהם עובדים על-פי הדגם של "ניהול שיחה", אבל לאמיתו של דבר מאמצים לעצמם התנהגות של "מעמד של מומחים", עם סדר-יום (ואינטרסים) משלו; והם מנסים להנחיל סדר-יום זה לכלל "הצופים החירשים היושבים בשורה האחרונה של תיאטרון הפוליטיקה".
דבריו של ליפמן רלבנטיים היום עוד יותר מאשר כשנאמרו. והיות שלפי האמירה הידועה, היהודים הם כמו כל בני-האדם רק עוד יותר, מה הפלא שדבריו נכונים בישראל עוד יותר מאשר בארצות אחרות. ישראל היא מדינה קטנה שהכל מכירים בה את הכל, הכל מתחככים בכל, לפחות בקרב האליטות. האליטות ממוקמות מטבען במרכז, לא בפריפריה. ואצלנו זה סיפור של שתי ערים, ירושלים ותל-אביב, והמהדרין יאמרו כי בתקשורת זה סיפור של שני בתים, בית-סוקולוב ובית-אגרון. יתר על כן, הבעיות מרובות ואינטנסיביות יותר, המערכת עמוסה להתפקע. האוכלוסייה צורכת אובססיבית של תקשורת. והכל, הכל פוליטי.
ממילא נוצרים לא אחת בין האליטות יחסים של ידידות ואפילו חברות, יחסי אמון (בע"מ או בלעדיו), יחסי מורה-תלמיד, ממליץ למומלץ, מקור למבוע, מדליף למפרסם וכו'. בתהליך של מעין אוסמוזה מועבר לא רק מידע כי אם גם אלמנטים של השקפות עולם, תסריטי עתיד, הסברים להווה, נרטיבים על העבר. ככל שיחסי האמון גדולים יותר - ובעיקר כשצד אחד נחשב למומחה יותר מהשני בתחום מסוים - כך תהא האוסמוזה אינטנסיבית יותר.
מציאות זו, ולא איזה קשר של אליטות ישנות (או חדשות), היא המסבירה, למשל, מדוע כמעט כל הפרשנים הכלכליים חוזרים על תורתם של מוריהם באוניברסיטה ו/או של ידידיהם באוצר, בבנק ישראל ובשכבת המנהלים הבכירים בדבר עליונותה של כלכלת השוק כמפתח כל-פותח לכל צרותינו; היא המסבירה מדוע לא נכתב כלל על הכנס המעניין שהתקיים בתל-אביב ובחיפה בשלהי ינואר על הנסיונות הנעשים באירופה למצוא דרך חלופית כדי לצמצם את עיוותיה החברתיים של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית.
מציאות זו מסבירה מדוע כמעט כל הפרשנים הצבאיים מקבלים את תורתם של מומחי המודיעין, שהתמורות החשובות ביותר הצפויות באזורנו נובעות מחילופי השליטים הערבים המזדקנים (שאכן החלו עם מות חוסיין), תחת להתבונן בתמורות חריפות יותר המתרחשות מתחת לפני השטח: הפער הגובר בארצות ערב בין האוכלוסייה למשאבים והשלכותיו על היציבות, או התמורה במאזן המוטיבציה בינינו לבין הפלסטינים ("ראש קטן" אצלנו, ואצלם - הנער עם הרוגטקה הקורא תיגר על חיילים חמושים).
ואם נשוב אל דן מרגלית ומבקריו, הרי שבתחום הפוליטיקה מקבלים העיתונאים במידה רבה את "מומחיותם" של הפוליטיקאים; לא כל-כך לגבי פריטי מידע כמו לגבי הנושאים שיש לסקרם ולנתחם. ובמידה מסוימת, לא בלי צדק. שהרי הפוליטיקאי שאמנותו בכך יודע הרבה, אם כי לא הכל ולא בהכרח את העיקר. עניינה של הפוליטיקה לגרום לאחרים לעשות את רצונך (ואם אפשר, לחשוב שזה רצונם). על כן, הטקטיקה חשובה מאוד. אולם האם היא העיקר? האם היא תכלית הכל?
סיקור הפוליטיקה מתמקד בקיקיוני ובחולף, הבולעים את כל תשומת לבו של הפוליטיקאי. לפיכך נמצא את העיתונאי ממקד את פרשנותו בשאלות כגון: האם היה ברק צריך להגיב על הסיסמה "נתניהו מנהיג חזק לעם חזק" או לא? האם לא היה יעיל שישאיר את המשימה לאיזה היסטוריון הקרוב אליו בהשקפותיו? או האם נוכחות נתניהו בהלווית חוסיין תועיל לו (בסקרים, לא בהכרח בבחירות), והאם מיקי איתן או שאול עמור יעלו או ירדו במעלות הח"כיות?
אך שמא כל זה אינו אלא קצף על פני המים?
אולי השאלה החשובה באשר לליכוד, דרך משל, היא לא מדוע עבר מפריימריז לבחירות בידי המרכז, אלא מה משמעותה של ירידת ארץ-ישראל השלמה כמוקד אידיאולוגי לגביו?
וברמה עמוקה יותר, הצגת הפוליטיקה כזירה של טקטיקה בלבד אינה עושה צדק עם רבים מהפוליטיקאים, שגם אם הם משוחחים רוב הזמן על טקטיקה (ושיחות אלו שומעים העיתונאים), הרי שיש להם גם ראייה מסוימת לגבי לא מעט שאלות יסוד. ויתר על כן, מראיית הפוליטיקה כזירת הטקטיקה, אך כפסע לזילותה של הדמוקרטיה - ככר פעולה לאופורטוניסטים בלבד.
הכל יפה וטוב, יקשה הקורא, אך הרי על טענות מעין אלה עונים העיתונאים בנוסחה של "טינה" (TINA - ראשי התיבות של "There is no alternative"). האמנם אין חלופה אחרת?
אולי כדאי לעיתונאי הפוליטי לשמור על מרחק מסוים ולנקוט את שיטתו של העיתונאי האמריקאי אי.אף סטון בוושינגטון, שהוציא שבועון (The I.F. Stone Weekly), שהסתמך אך ורק על נבירה במסמכים גלויים (של ועדות הקונגרס, דו"חות משרדי הממשלה הפדרלית או המדינתית, פרוטוקולים של משפטים, מחקרים אקדמיים וכו'). הוא הוכיח כי ניתן לבנות מהם תמונה אמינה למדי - ולא אחת סנסציונית - על פעילות רשויות השלטון ועל הבעיות העיקריות הניצבות באמת בפני הממשל, הקהילה הפוליטית והחברה. השבועון, שנתן תמונה שהיא ודאי אמינה יותר מזו המסתמכת על הדלפות, המכוונות ובנויות לא פעם על חצאי אמיתות, היה קריאת חובה בוושינגטון במשך שלושים שנה ויותר.
נכון שלא רבים הלכו בדרכיו של סטון, ועוד פחות הולכים בהן היום. שיטתו של סטון מחניפה פחות לאגו העיתונאי הנהנה להיות שותף-סוד. היא גם דורשת עבודה קשה וארוכת טווח - והלא זוהי דרישה מוגזמת בעידן שבו אין דוחים סיפוקים.
עמנואל סיון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 19, מרץ 1999