הוויכוח בדבר תקפותה האידיאולוגית של "תקומה" השכיח במידה מסוימת את העובדה שמדובר בסדרה של סרטים שפועלים בתוך מסורתו הארוכה של הקולנוע התיעודי, הן בהקשר קולנועי כללי והן במסגרת תיעודית מקומית. ואולי פרץ הוויכוח בקלות צפויה ומכנית כל-כך משום סגנונם וצביונם של הסרטים האלה, שאמנם בוימו על-ידי בימאים שונים (כמה ביימו יותר מסרט אחד), אבל מצייתים לצופן קולנועי תיעודי אחיד.

כל הסרטים ששודרו עד כה מייצגים את העשייה הקולנועית-תיעודית בצביונה המסורתי ביותר. הם מורכבים בעיקר מראיונות וקטעי ארכיון, שמשמשים לרוב אילוסטרציה לדברי הקריינות המלווים את הסרטים. הקריינות עצמה היא אחידה בסגנונה היבש והעובדתי לכאורה; יגאל נאור "מקריין" את כל הסרטים, והבחירה בקריין אחד מבקשת ליצור את התחושה שהסדרה כולה, למרות ריבוי הסיפורים שמובא בה, נובעת בסופו של דבר מקול סמכותי (גברי, כמובן) אחד, האמור להעניק לה אותה אחידות שמייחלים לה כל-כך במחוזותינו בימים אלה. כיוון שקולו של קריין בלתי נראה אחד עלול שלא להספיק, הוחלט בערוץ הראשון להוסיף לסדרה את קולו, פניו ודברי ההקדמה המביכים של יהורם גאון. פרישתו של גאון מהסדרה ו"החלפתו" בשבועות האחרונים בדיון רב-קולי ורב דעות מנוגדות, המתקיים בסוף שידורו של כל סרט, שנחשב לבעייתי מבחינת נושאו, מוכיחות עד כמה השאיפה לאחדות סיפורית והיסטורית, מעבר להיותה בלתי רצויה, היא גם בלתי אפשרית (ואם הדיונים האלה נחוצים או יעילים, זו כבר שאלה אחרת).

הבחירה בעיקרון הקולנועי-תיעודי של ראיונות וקטעי ארכיון התגלתה כבעייתית במיוחד בפרקיה הראשונים של הסדרה, שיחסם אל ההיסטוריה שסופרה בהם היה רומנטי וסנטימנטלי מזה שאפיין את הפרקים המאוחרים יותר. כל הסרטים מתייחסים אל קטעי הארכיון הכלולים בהם כאילו היו ההיסטוריה עצמה ולא הייצוג הקולנועי, ומאוחר יותר הטלוויזיוני, שלה בלבד. אם ליצור פרפראזה על אחת מאמרותיו הידועות ביותר של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, הרי שבמאי הסדרה מתייחסים אל קטעי הארכיון כולם כאילו היו השתקפות של מציאות היסטורית, ולא המציאות של השתקפות בלבד. השימוש שנעשה בהם הוא לפיכך ישיר, מיידי וחף מכל אירוניה או מודעות עצמית.

מטרתם של הקטעים האלה לברוא את העבר מחדש, לטעון אותו בזיכרון ולשרטט דיוקן היסטורי שקוף לחלוטין שהוא היפוכה של תודעה היסטורית-קולנועית אמיתית. הקטעים האלה באים לאייר את העבר, ולפיכך אין צורך, ברוב המקרים, לציין את מקורם ולבאר את התנאים שבהם הופקו. בפרקים מאוחרים יותר אנו יודעים כבר שמרבית הקטעים האלה באים מיומני החדשות, שצולמו בשנות החמישים והשישים ומאוחר יותר ממהדורות "מבט" ותוכניות חדשות טלוויזיוניות נוספות, והידע הזה מוסיף לקטעים האלה מידה של סמכותיות עובדתית קונקרטית. אבל בפרקים הראשונים התרחש ליקוי מאורות מוחלט כמעט, שהגיע לשיאו כאשר סיפור נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור לווה בקטעים מתוך הסרט העלילתי "גבעה 24 אינה עונה", שהופק ב-55', ועל הקטעים האלה הוטבעה המלה "שחזור" (וסרט עלילתי לעולם אינו "משחזר" אירוע היסטורי).

ההימנעות הכמעט מוחלטת, לפחות בסרטים הראשונים, מציון מקורותיהם המדויקים של קטעי הארכיון מסמנת את הפרדוקס המאפיין את הסדרה כולה. בעוד שהיא מבקשת להציע לנו יותר מנרטיב אחד (והמחלוקת שהיא מעוררת נובעת מכך), הרי שהשימוש שהיא עושה בקטעי ארכיון מצמצם את ריבוי הסיפורים שמובאים בה פעם נוספת לנרטיב אחד שיש לו דימוי אחד בלבד. ובעוד שהיא מביעה - או מתיימרת להביע - ספקות דומים לגבי הנרטיב ההיסטורי האחד והמוסכם לכאורה, אין היא מביעה ספקנות דומה לגבי אופני הייצוג של הנרטיב הזה או של זה שבא לחתור תחתיו. הסרטים מתעלמים כמעט לחלוטין מהדיון בשאלת הקשר בין התיעודי לפיקטיבי, שליווה את הקולנוע מאז ימיו הראשונים, והפיצול או הפלורליזם הסיפורי והאידיאולוגי מיטשטשים בתוך עשייה קולנועית, שמבליטה פעם נוספת את כוחה ההגמוני של התמונה עצמה לייצג "אמת" שקופה אחת, שאין עליה עוררין.

הבלבול והמבוכה המסוימת שמעוררים הסדרה הן בקרב מצדדיה והן אצל מתנגדיה נובעים במידה רבה מהעימות הזה, ההופך את "תקומה" לסדרה של סרטים שמתפצלים לסך הנרטיבים שמהם הם מורכבים, תוך חיפוש מתמיד אחר אופני ייצוג שיעניקו לנרטיבים האלה צביון חזותי אחיד ומאוחד. יש משהו בלתי אפשרי בחיבור שנוצר בין כל אלה, אבל ייתכן גם שהאמת של הסדרה ומשמעותה האולטימטיבית טמונות בסופו של דבר בחוסר האפשרות הזו לספר את הסיפור - וגם לייצג אותו.

"תקומה" הופקה בתקופה שבה חלה פריחה בתחום הסרט התיעודי המקומי, ואף שרבים מן הסרטים הדוקומנטריים שהופקו כאן בשנים האחרונות מעידים על מחשבה קולנועית מעניינת והם מרתקים לצפייה, מרביתם משתייכים לתחום הקולנוע התיעודי מהסוג העיתונאי, שמספר סיפור ומציג אותו בפנינו, ולא האנליטי או הדיאלקטי. "תקומה" משקפת את התופעה הזאת. אין בה דיאלקטיקה של ממש, והחיבור שנוצר בה בין סיפור לסיפור ובין הטקסט לתמונה אינו יוצר מורכבות אנליטית אלא גודש נרטיבי וצורני. ההנאה העיקרית שהיא מספקת לנו היא היכולת להתבונן בעבר כאילו לא היה (כפי שציין ל"פ הארטלי בספרו "המקשר") ארץ זרה, שבה דוברים שפה לא מוכרת. יש משהו מפעים ומהפנט בהתבוננות הזאת ובחיפוש המתמיד שמתלווה אליה אחר ההווה המסתתר בתוך העבר. קטעי הארכיון שמציגים בפנינו את העבר הזה הם גיבוריה הנוכחים-נפקדים האמיתיים של הסדרה; ההיסטוריה שמוצגת בהם היא בו בזמן קיימת ונעלמת, והזיכרון שעולה מהם מת ברגע שהוא נולד מחדש. וזה כל מה ש"תקומה" מצליחה להיות: לא היסטוריה אלא זיכרון של היסטוריה, ולא דיון הולך ומתמשך בקשייה המצטברים של ההיסטוריה הזאת, אלא העלאה באוב הקולנועי-תיעודי של הקשיים עצמם, המתייצבים מול עינינו על המרקע מדי שבוע (ולעתים גם בשידור חוזר) בשורה ארוכה-ארוכה.

זה לא מעט, בעצם, וזה אולי גם כל מה שניתן היה לייחל לו מסדרה שהופקה בתנאים כאלה, במקום הזה ובזמן הזה. השקיפות המאפיינת אותה מייצגת את העמעום העוטף אותה, והרצון המתמיד והנוגע ללב שלה לספר סיפור אחר חושף בכל פעם מחדש עד כמה כולנו במקום הזה אחרים זה לזה - ועוד יותר מכך להיסטוריה שמבקשת לאחד בין כולנו.

אורי קליין הוא מבקר הקולנוע של "הארץ"

גיליון 14, מאי 1998